5-7 בפברואר 2018 – עבודת שורשים

השבוע תמצאו בארגזים שלכם דוגמיות של טחינה מיוחדת במידה שמלווה אותנו כבר חודשים ארוכים – טחינא שמה. טחינא מיוצרת במפעל קטן היושב בקיבוץ נתיב הלה שבשפלת יהודה. את המפעל הקימה מיכל מלמד, חברת קיבוץ, פסיכולוגית קלינית בעברה שיום אחד החליטה לעשות שינוי. גדול. תהליך המחקר וההקמה נמשך 5 שנים  ארוכות ופתלתלות. הוא כלל לימוד מעמיק של השומשום ותכונותיו הייחודיות, היכרות עם שיטות מסורתיות לייצור טחינה וייצור מכונות שיענו על דרישות הייצור. ולפני שנה וחצי נולדה – טחינא.

בטחינא מאמינים בפשטות. בריאות. טעם.
הם אוהבים לעשות את הדברים בזמן ובקצב הנכון. ובכלל, מעדיפים כמה שפחות לגעת במה שנתן לנו הטבע. לחזור לבסיס, כמו בימים עברו.
מה זה אומר? שהם לא מקלפים את הקליפה מהגרעין, לא קולים, ולא מוסיפים כלום.
מה כן? מנקים את השומשום ומשרים אותו במים לטרום הנבטה. לאחר מכן מייבשים אותו בחום נמוך (עד 40 מעלות) לאורך זמן. לבסוף הוא מגיע אל אבני הריחיים, שם הוא נטחן במלואו (הגרעין עם קליפתו).
התהליך הייחודי והלא נגוע הזה, מוליד משהו חדש. טעם חדש, חי, עוצמתי ואפילו פראי. 
הערכים התזונתיים של טחינא הם מהגבוהים שיש. המון סידן, המון ברזל, המון ויטמין A, מעט מאד נתרן. בזכות התהליך הייחודי שלה ערכיה התזונתיים גם נשמרים וגם נספגים ביתר קלות בגוף.
רבים שטעמו כבר נשבו בקסמה של הטחינא המיוחדת הזאת, והשבוע תוכלו לטעום קצת מן הקסם.
הזמנות של טחינא (היא מגיעה בשני גדלים) ניתן לעשות דרך מערכת ההזמנות שלנו.

_________________________

מאחורי כל ירק מצליח עומדת קטניה (מוצלחת)…

לכבוד הופעתו של הפול הירוק וחגיגת האפונים בחודשים האחרונים חשבתי לחזור ל"עבודת השורשים" של המשפחה המיוחסת והמופלאה אליה שייכים התרמילאים האלו – משפחת הקטניות. וכשמדובר במשפחת הקטניות "עבודת שורשים" אינה רק ביטוי. כפי שתראו, במשפחה הזו הרבה קורה דווקא למטה, מתחת לפני הקרקע, בצמוד לשורש (טוב, אולי כמו בכל משפחה). אבל בואו נכיר קודם את החמולה: תחת הייחוס היוקרתי מסתופפים כמובן הידועים ביותר: שעועית, אפונה, פול, לוביה, סויה, עדשים, חומוס ומַש. חברים פחות מוכרים הם התורמוס, הטופח, הבקיה, החילבה, התלתן והאספסת. ויש גם כאלה שממש קשה לנחש שגם הם קטניות, כמו בוטנים למשל, או… חרוב! אבל כולם כולם ועוד רבים שייכים לקטניות, משפחה המונה משהו כמו 20,000 מינים שונים! אנחנו מגדלים בשדה את בני המשפחה הנאכלים כתרמילים ירוקים: האפונה (שני סוגים שיפורטו בהמשך) הפול, השעועית, הלוביה, השעועית התאילנדית הארוכה, והסויה הירוקה (אדממה).

מה שנחמד במשפחה הזו בהקשר של סל עונתי שבועי, כמו שלנו, הוא ההתחלפות שלהם דרך העונות. לפעמים יש לי הרגשה שכמו בקיבוץ של פעם, מישהו במשפחה הוא סדרן תורנויות ועורך טבלאות מדוקדקות כדי לוודא ש(כמעט) אף שבוע לא יעבור בלי נציגות מסויימת של המשפחה. כדי להתחיל בתיאור אפשר לפתוח בהצגת עונת הקטניות בסלי חוביזה מתחילת החורף עם תרמילי האפונה הראשונים שמשמינים על השיחים. ראשונה (לקראת סוף דצמבר) מגיעה האפונה המתוקה (הידועה גם כ"אפונת שלג" או אפונה סינית" – זו הגדולה והדקה), אחריה מופיעה אפונת הגינה, שיכולה להתמודד פחות עם חום סוף הקיץ ומסתדרת יפה אם זורעים אותה בנובמבר והיא מבשילה בינואר (זו האפונה שבתוך תרמיליה אפונים ירוקים עגולים "כמו של סנפרוסט" שאת תרמיליה לא אוכלים, אבל גם לא זורקים -חכו לטיפים).

אפונה סינית / אפונת שלג:

אפונת גינה:

אחריהן מופיעים הפולים, שגדלו לצד האפונה במהלך החורף ומבשילים בדרך כלל בשיא החורף, כלומר, עכשיו.

האפונה והפול נשארים באיזור ועוד מבקרים בסלים עד מרץ או אפריל, ואז כשמתחמם קשה להם מדי בחום והם אינם.

או אז, בפער של שבועות ספורים, במחצית אפריל מגיעה השעועית הירוקה. היא נזרעת כבר כשלושה חודשים קודם, בפברואר, אבל ראשיתה איטית יחסית, בגלל הטמפרטורות הקרירות עדיין. מחזורי השעועית הבאים, שנזרעים לאחר כחודש, יהיו מהירים יותר (שעועית יכולה להקדים ולהבשיל כ-50 יום לאחר זריעתה). השעועית מסתדרת עם טמפרטורות מתונות, כאלה שיש באביב ובסתו, ולכן מופיעה אצלנו לשתי תקופות בשנה. בעקבות שעועית הירוקה מתחילה גם הלוביה התאילנדית הארוכה  (תת-מין של הלוביה). היא מככבת בסלים בדרך כלל מחודש יולי ולאורך כל הקיץ ועד סוף הסתו.

תוך כדי תקופת הלוביה צועדת לסלים בגאווה האדממה, הלא היא תרמילאית הסויה הירוקה. היא נזרעת יחד עם השעועית, אלא שדרושים לה כ80-90 יום להגיע לביכורים, וכך היא מגיעה בדיוק בזמן להחלפת משמרות עם השעועית. אנחנו מצפים לאדממה שלנו בסביבות יולי-אוגוסט, כדי שנוכל ליהנות מנשנוש הסויה, התחליף הירוק לפיצוחים, בערבי הקיץ החמים.

וכשמתחדשת עלינו השנה בתשרי, אנחנו כמעט תמיד שמחים לשים לכם לוביה לכבוד ראש השנה, שנוכל לאכול אותה בארוחת החג ולברך: "שירבו זכויותינו ותלבבנו". הן ממשיכות להניב עד שיהיה להן קר מדי, בסביבות נובמבר, ובסוף התקופה שוב פוגשות את השעועית הירוקה שזכרו מתחילת גידולם באביב. בשלב הזה כבר יהיו זרועים באדמה האפונה והפול, ומחזור המשמרות של הקטניות יתחיל מחדש – בשנה הבאה…

התיאור הזה שלי חסר משהו, כי הוא מתאר רק מה שמונח אצלכם בסלים באופן גלוי. אבל בעצם במעמקי האדמה טמונה תכונה מופלאה של הקטניות: הן יודעות "לקשור חנקן".

!!!!#####^^^^^^****?????

טוב, הבנתי, אתם רוצים הסבר בעברית, לא ב"חקלאית". אז ככה: כדי לצמוח זקוקים כל הצמחים, בין השאר, לחנקן. 78% מהאויר הוא גז חנקן, אך בעלי חיים וצמחים לא מסוגלים לנצל אותו, כי הוא בא במבנה לא זמין להם (N2, בעוד הם זקוקים לו במבנה N3, הוא האמוניה שמשמשת לבניית חומצות אמינו, חלבונים ועוד). וכאן נכנסים לתמונה צמחי הקטניות. שורשי הצמחים מעמיקים לחדור לקרקע ומנצלים את חומרי המזון בשכבות התחתונות. על השורשים מתפתחות פקעיות של חיידקים, הפועלים עם הקטניות בסימביוזה, חיידקים אלה בעלי כושר קליטה והטמעה של חנקן מהאוויר. הם קולטים חנקן מהאוויר שכלוא בין רגבי האדמה והופכים אותו לתרכובות חנקניות זמינות לצמח, החנקן הזמין מועבר מהשורש אל שאר חלקי הקטנית. בתמורה, קולטים החיידקים מהצמח את חומרי המזון שהוא מייצר על ידי פוטוסינתיזה. מה שאנחנו מקבלים הוא צמח עמוס בחנקן. הצמח ישתמש בחלק מהחנקן הזה לבניית החלבונים בפירות ובזרעים שהוא ייצר, אם נקצור אותו בשלב הפריחה, נקצוץ אותו ונערבב באדמה, הוא ישאיר אחריו בקרקע את רוב החנקן, וכמות ניכרת של חומר אורגני, שישפרו מאוד את מבנה הקרקע ואת פוריותה, אבל גם הטמעת הצמחים בקרקע לאחר שגידלו תרמילים אכילים, משפרת את רמות החנקן הזמין באדמה. לכן קטניות אינן זקוקות לתוספת דשן כמו שאר הירקות שלנו. הן מסתדרות מצויין בעצמן (או מדוייק יותר, כמעט בעצמן, בתוספת מעט עזרה מחיידקים ידידים…).

דיברנו על הסיוע שמגישות הקטניות לאחיהן הצמחים, אבל אותו הדבר אמור גם לגבינו, בעלי החיים. החנקן, שהפך זמין, מיתרגם בזרעי הקטנית (היבשה) לחלבונים, מינרלים ושאר דברים טובים, וכשאנחנו אוכלים אותן, גם אנחנו מרוויחים מכל הסימביוזה הזאת. מה מרוויחים? חלבונים – הקטניות הן ספקיות החלבון המרכזיות אצל צמחונים, וגם: סידן, ברזל, סיבים תזונתיים. הן מכילות חומצות שומן חיוניות (לינולאית ולינולנית), מצויינות לחולי סוכרת (בעלות אינדקס גליקמי נמוך), מסייעות להורדת כולסטרול ולמניעת מחלות לב, וכפחמימות מורכבות אך נטולות גלוטן, הן משמשות תחליף פחמימות יאה לחולי צליאק. הקטניות הירוקות הטריות, כמו אלו שבסלים שלנו, דומות בערכיהם התזונתיים לירקות ירוקים: יש בהן ויטמינים C B A, ברזל, אשלגן ומינרלים נוספים ופחות חלבונים.

והכי חשוב: אפשר להכין מהם אוכל ט-ע-י-ם. קטניות היוו תמיד חלק חשוב בדיאטה של כמעט כל יושבי הגלובוס. באיזורים שונים היו אלו קטניות שונות: תושבי המזרח-התיכון אכלו חומוס ופול, האמריקאים הקדמונים אכלו שעועיות מכל הסוגים (ויש המון), היפנים אכלו סויה. אבל כולם ליקקו את האצבעות.

כמה טיפים לשימוש בקטניות ירוקות בבישול:
– בישול ירוק: בישול ירוק הוא בישול של ירקות ירוקים במי מלח רותחים לזמן קצר (כחצי דקה עד 5 דקות, תלוי בירק) כדי להכין אותו להמשך הבישול תוך שמירה על צבעו הירוק שלא ידהה. לפעמים הבישול הירוק הוא הבישול היחיד שהירק עובר, למשל, בהכנת סלט ניסואז משתמשים בתרמילי שעועית ירוקה שנחלטו בצורה זו. המים חייבים להיות רותחים! אם המים אינם רותחים הירק יפריש אליהם נוזלים וצבעו ידהה במהירות כמו כן ככל שהמים חמים יותר משך הריכוך יהיה קצר יותר ופחות יפגע בויטמינים שבירק.
– כשמוסיפים אפונה ירוקה טריה למרקי ירקות היא משמשת מעין תבלין – די בכמה תרמילים כדי לתת למרק טעם אחר לגמרי. נסו גם נסו זאת בבית!
– למרות ההמלצה לקלף פול (ואפילו קילוף כפול) – אפשר בהחלט לבשל ולאכול פול גם בתוך התרמיל! – ראו הצעות באגף המתכונים שלנו.
– במקום לזרוק את התרמילים הריקים של אפונת הגינה או הפול, הקפיאו אותם עד הפעם הבאה שאתם מכינים ציר מרק, ואז הוסיפו אותם לבישול ונצלו את המרכיבים התזונתיים המשובחים שלהם

שיהיה לכולנו שבוע חורפי, ירוק, טעים ומשביע,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וצוות ח'ביזה המנשנש בשדות

______________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פטרוזיליה, ברוקולי/כרובית, כרישה/בצל לח, מלפפון, תרד/מנגולד/קייל, עגבניה, גזר, חסה/רוקט/מיזונה, דייקון/צנונית/קלרבי, סלרי שורש. בארגזים קטנים בלבד: אפונה/פול.

ובסל הגדול גם: סלק, כרוב, ארטישוק ירושלמי/חציל, שמיר/כוסברה.

יום רביעי: גזר, חסה/מיזונה, עגבניה, כרישה/בצל יבש, שמיר/כוסברה/פטרוזיליה, כרוב אדום או לבן, קייל/מנגולד/תרד, מלפפון, ברוקולי/כרובית, קלרבי/צנונית/דייקון. בארגזים קטנים בלבד: פול/אפונה.

ובסל הגדול גם: סלק, חצילים/ארטישוק ירושלמי, סלרי שורש, תפו"א.

עלי ח'ביזה #605, 9-11 בינואר 2017, י"א-י"ג טבת תשע"ז

אפונה – היא מבקרת אותנו בהבהובים כבר שבועות ארוכים בארגזים, ולא תישאר איתנו לזמן ארוך, אז כדאי להכיר אותה עכשיו:

     

הנס כריסטיאן אנדרסן אהב אותה. לדעתו, היא בעלת כוחות מיוחדים ממש: היא מד נסיכות ("הנסיכה והאפון" אם נדייק בתרגום), ויכולה להבריא חולים (ב"חמישה אפונים בתרמיל"). גם אתם תאהבו אותה. עגולה ומקסימה, מתוקה ומשמחת, ולא אוהבת שנועצים בה מזלג, אז היא מתגלגלת לה מן הצלחת ברחבי הבית…

למרות שהיא עושה רושם של ילדונת צעירה, היא אחד הגידולים העתיקים שתרבת האדם. מקורה כנראה בשלושה מרכזי התפתחות: מרכז אסיה (צפון-מערב הודו עד אפגניסטן), המזרח הקרוב (כן, גם אצלנו), ואתיופיה. לאחר שתורבתה, הפיצו אותה עוברי דרך, סוחרים, וכובשים, והיא הגיעה לארצות הים התיכון ולמזרח הרחוק. שרידים של אפונה פרימיטיבית בת כמעט 12,000 שנה נתגלו במערות בגבול בורמה-תאילנד (זו אפונת בר שלוקטה ולא זן מתורבת), בצפון-מערב עיראק נתגלו נכדותיהם הצעירות, בנות 8000 שנה, ובשרידי ישוב באגם בשוייץ, הנינות, בנות 5000 שנה… היוונים והרומאים גידלו אותן במאה ה-6 לפנה"ס, אך לסין הן הגיעו מאוחר יחסית, רק במאה השביעית לספירה, ומכאן כינויין: "hu tou" – קטניות זרות.

הזנים הראשונים הכילו אפונים שהיו קשות גם בגיל צעיר, ולכן השתמשו בהן יבשות או טחונות כקמח. אלו גם היו אפונים כהות וקטנות יותר מאלו המוכרות לנו כיום. בימי הביניים הפכה האפונה היבשה למזון מרכזי במטבחי פשוטי העם באירופה, בשל יכולתה להישמר לאורך חודשי החורף הארוכים ולמלא בטן רעבה. רק בסוף המאה ה-14 פותחו באיטליה זנים ראשונים של אפונה שנאכלה טריה, אחריהם פותחו זנים צרפתים זעירים, אך רק לאחר כמה מאות נוספות התרחבה התופעה ואפונה טרייה הפכה לענין שבאופנה.

הבעיה עם אפונה טריה היא, שממש מרגע הקטיף מתחיל הסוכר שבה להפוך לעמילן, והיא מאבדת ממתיקותה במהירות. התכונה הזו בעייתית במיוחד בעולם של היום, בו עובר זמן רב יחסית עד שהירקות מגיעים למדפי המרכול. ולכן, אפילו כיום, כשאפונה מגודלת בכל רחבי העולם, רק 2%-5% מהתוצרת מגיעה טרייה למדפים, רוב רובן של הכדורים העגולים הזעירים הם גידולי תעשייה הנארזים בקופסאות שימורים, מוקפאים או מיובשים. אפונה משומרת משנה את צבעה למעין חאקי, משום שהכלורופיל שבה נהרס בחום, וגם מאבדת חלק גדול מערכיה התזונתיים. כשהחלו להקפיא ירקות, בשנות ה-20 של המאה שעברה, הפכה דרך זו למועדפת – האפונה מוקפאת כמעט מיד עם הקטיף, וכך שומרת על צבעה ועל היתרונות התזונתיים שבה. את הסוכריות המתוקות הטריות אפשר לאכול רק בחורף ובאביב, כי האפונה לא אוהבת את עקת החום של הקיץ.

השבוע תמצאו בארגזים אפונת שלג, אשר בינה ובין שלג אין דבר וחצי דבר… בסתיו לפני כמה שנים צלצל הטלפון שלי ועל הקו היתה חקלאית מרמת הגולן.
-"אנחנו מגדלים תותים פה ברמה בקיץ, ומחפשים גידול לעונת החורף. המליצו לי על אפונת שלג, כגידול חורפי שיכול להחזיק מעמד גם בשלג כבד, מה את ממליצה?"
-"אפונת שלג בשיא החורף הקר ברמה?" תהיתי "אנחנו דוקא מכירים אותה כסוג האפונה הרגיש יותר לקור, אצלנו בעמק היא כבר נזרעה ואנחנו מצפים לתנובתה בנובמבר, היא אמנם גדלה בחורף ומסתדרת עם קור, אבל בעיקר עם קור ישראלי… טמפרטורות אפס ומתחתיו לא ייטיבו עימה."
– "היא דוקא רגישה לקור עז? אז למה קוראים לה אפונת שלג????"
שאלה טובה. באמת למה? כנראה ששמה בא לה מן הבוהק הלבן המשתקף מתרמיליה, בשל דקותה ומבריקותה. מסתבר שאצל מישהו פואטי במיוחד זה עורר ערגה לשלג לבן וחורפי, והוא העניק לה את השם המבלבל הזה. אתם יכולים לקרוא לה גם אפונה סינית או אפונה מתוקה, פגשתי גם מתכונים שמכנים אותה אפונה צרפתית. השם הצרפתי שאני מכירה עבורה הוא mange-tout שמשמעו: לאכול הכל, משום שהיא נאכלת כולה – כולל התרמיל.

האפונה השטוחה פותחה על ידי חקלאים הולנדים במאה השש-עשרה, ומהולנד עברה לאנגליה וממנה למזרח הרחוק. הסינים נתנו לה, כמה צפוי, את השם hoh laan dau, כלומר: האפונה ההולנדית. היענותה החיננית להקפצה, צורת הבישול הסינית המועדפת, הפכה אותה לחביבה על מיליארד סינים, והיא זכתה לשמה החדש: אפונה סינית. היא עברה לסן-פרנציסקו באמתחתם של עובדי הגירה סינים שהגיעו לבנות את מסילת הרכבת הגדולה במערב, חלקם הפכו חקלאים, והם כינו אותה shii dau – אפונת שלג, אולי מתוך געגוע הביתה לחורף הסיני, ומכאן דבק בה השם המבלבל.

אבל בינינו – אנחנו הלא מוכנים לסלוח לה על השמות המבלבלים, כי אחרי כל הכינויים השונים מסתתרת לה אפונה פריכה ומתוקה, שגזרתה הוא משהו בין שטוחה לנפוחה, והיא כל כך טעימה, וגם מבשרת לנו, בח'ביזה, על פתיחת עונת האפונה. כמדי שנה גדלים אצלנו שני זני האפונה הותיקים לנו – השטוחה (קראו לה שלג, צרפתית, הולנדית, סינית, מה שתרצו) ואפונת הגינה השמנמנה, מתוכה אנחנו מחלצים אפונים עגלגלים וחמודים.

האפונה גדלה אצלנו בהדליה, אבל בניגוד לעגבניה, לחציל ולפלפל, שאותם אנחנו צריכים לתמוך, לאפונה אנחנו פורסים רשת והיא שולחת את קנוקנותיה ומטפסת בעצמה. עדינותו של הצמח, גבעוליו ועליו הדקיקים והמשיים גורמים לו להיות קל במיוחד ולכן מקלים עליו את הטיפוס והאחיזה. צמחים מטפסים הם צמחים נבונים במיוחד, כאלו שיודעים למצוא לעצמם פתרון "בשתי ידיהם" – "אין די אור פה בצמחיית החורש? – נטפס למעלה!". כשפוגשת קנוקנת האפונה (המתפתחת מהעלה) בעצם קשה (וזו יכולה להיות גם רשת דקיקה כמו אצלנו) היא מתחילה לגדל תאים באופן משתנה (התאים הקרובים לעצם מתקצרים והרחוקים ממנו מתארכים) שיוצר פיתול כלפיו ואחר כך היכרכות של הקנוקנת על הרשת, כמו קפיץ קטן. סיבוב שכזה יכול לקחת בין דקה לעשר דקות. די מדהים, לא? הנה עוד קצת מהפלא הזה.

אותנו הטיפוס הזה משמח – כי אנחנו יודעים שעם התקדמות הקטיף יזדקף גבנו – בהתחלה אנחנו קוטפים את הסבבים הראשונים של תרמילי אפונת השלג מחלקו התחתון של הצמח, אבל לאט לאט, עם הטיפוס, מבשילים האפונים גבוה יותר ויותר ולבסוף נוכל גם אנחנו לזקוף את גבנו כהומו ספיאנסים ולקטוף אפונים בעמידה, תענוג.

ולסיום, מילות תודה לכם – בשבוע שעבר חלה אחד השליחים שלנו בירושלים ושליח חדש הגיע למלא את מקומו. חלוקה בקו לא מוכר היא קשה ביותר, והשליח התקדם באיטיות מרובה בחלוקת הארגזים. לאחר ששלחנו התרעה והסבר על העיכוב הגדול הצפוי – קיבלנו מכם חזרה רק מילים של עידוד ותמיכה, וברכות רפואה שלמה והחלמה מלאה ליוחאי, השליח הקבוע. בסופו של דבר חולקו הארגזים האחרונים ממש באישון לילה (בבוקר המחרת למעשה) ובבוקר שוב ציפו לנו הודעות תודה ופירגון מרבים מכם שמצאו את הארגז על מפתן הדלת בבוקר.
כתבתם לנו שאתם מעריכים את המסירות והמאמצים – ואנחנו רוצים לכתוב לכם חזרה שאנחנו מוקירים מאוד את הדאגה, ההבנה והסבלנות. זה לא מובן מאליו וזה מחמם את הלב שבתקופה הזו, שסובלת מיחסי ציבור גרועים בכל הקשור לסולידריות, לקהילה ולתמיכה הדדית, אנחנו זוכים לקשר מפרגן ואיכפתי מהקהילה שסביבנו. אז תודה רבה!

מאחלים לכם שבוע נעים של שמש וחורף, ורק בריאות.
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

___________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פטרוזיליה/שמיר, חסה, שומר, מלפפון/פלפל, כרוב/כרובית, ברוקולי/פול/אפונה סינית, בצל לח, עגבנייה, גזר. בארגזים קטנים בלבד: עלי בייבי/מיזונה, סלק/קולרבי.

ובסל הגדול תוספת של: בצל ירוק/כרישה, דייקון/צנונית/צנון, תרד/מנגולד/קייל, סלרי עלים/שורש, ארטישוק ירושלמי/עגבניות צ'רי.

יום רביעי: בצל לח, שומר, חסה/מיזונה, מלפפון/פלפל, עגבנייה, גזר, כרוב/כרובית, פטרוזיליה/שמיר,  ברוקולי/אפונה סינית. בארגזים קטנים בלבד: דייקון/צנונית, סלרי עלים/סלרי שורש.

ובסל הגדול תוספת של: ארטישוק ירושלמי/עגבניות צ'רי, סלק, תרד/קייל, קלרבי ועליי בייבי.

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: קמח, פירות, נבטים, דבש, קרקרים, תמרים, שקדים, חומוס, מזון פרוביוטי, פירות מיובשים ולדר, שמן זית, לחם שאור ומאפים, מיץ תפוחים, סיידר וריבות, סילאן וחטיפי בריאות וגם מוצרי מחלבת עיזים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. ולמלא את ההזמנה במערכת ההזמנות שלנו (בתנאי שאתם לקוחות שלנו כמובן)

עלי ח'ביזה #564, 7-9 במרץ 2016, כ"ז-כ"ט אדר א' תשע"ו

http://chubeza.sites.djangoeurope.com/shoreshei zionאליעזר מ"שורשי ציון" לא מפסיק להתחדש, ואחרי שהוסיף אגוזים ושקדים מונבטים, הוא מחדש עכשיו שני טעמים טעימים לקרקרים המעולים (והחיים – raw) שלו: טעם זעתר ובצל וטעם פיצה. אלו מתווספים לקרקרים הותיקים – צ'יה וכוסמת, ירקות גינה והקרקר הירוק המכיל אצות ים. הקרקרים עכשיו באריזות חדשות (וגם הכמות קצת קטנה ואיתה המחיר). שווה לטעום, יש סכנה שתתמכרו… אפשר להזמין במערכת ההזמנות שלנו

____________________________________________

אפונה – היא מבקרת אותנו בהבהובים כבר שבועות ארוכים בארגזים, ולא תישאר איתנו לזמן ארוך, אז כדאי להכיר אותה עכשיו:

     

הנס כריסטיאן אנדרסן אהב אותה. לדעתו, היא בעלת כוחות מיוחדים ממש: היא כלי יעיל לבדיקת מידת נסיכותה של נערה ("הנסיכה והאפון" אם נדייק בתרגום), ויכולה אפילו להבריא ילדה חולה (ב"חמישה אפונים בתרמיל"). גם אתם תאהבו אותה. עגולה ומקסימה, מתוקה ומשמחת, ולא אוהבת שנועצים בה מזלג, אז היא מתגלגלת לה מן הצלחת ברחבי הבית…

למרות שהיא עושה רושם של ילדונת צעירה, היא אחד הגידולים העתיקים שתרבת האדם. מקורה כנראה בשלושה מרכזי התפתחות: מרכז אסיה (צפון-מערב הודו עד אפגניסטן), המזרח הקרוב (כן, גם אצלנו), ואתיופיה. לאחר שתורבתה, הפיצו אותה עוברי דרך, סוחרים, וכובשים, והיא הגיעה לארצות הים התיכון ולמזרח הרחוק. שרידים של אפונה פרימיטיבית בת כמעט 12,000 שנה נתגלו במערות בגבול בורמה-תאילנד (זו אפונת בר שלוקטה ולא זן מתורבת), בצפון-מערב עיראק נתגלו נכדותיהם הצעירות, בנות 8000 שנה, ובשרידי ישוב באגם בשוייץ, הנינות, בנות 5000 שנה… היוונים והרומאים גידלו אותן במאה ה-6 לפנה"ס, אך לסין הן הגיעו מאוחר יחסית, רק במאה השביעית לספירה, ומכאן כינויין: "hu tou" – קטניות זרות.

הזנים הראשונים הכילו אפונים שהיו קשות גם בגיל צעיר, ולכן השתמשו בהן יבשות או טחונות כקמח. אלו גם היו אפונים כהות וקטנות יותר מאלו המוכרות לנו כיום. בימי הביניים הפכה האפונה היבשה למזון מרכזי במטבחי פשוטי העם באירופה, בשל יכולתה להישמר לאורך חודשי החורף הארוכים ולמלא בטן רעבה. רק בסוף המאה ה-14 פותחו באיטליה זנים ראשונים של אפונה שנאכלה טריה, אחריהם פותחו הזנים הצרפתים הידועים בזעירותם, אך רק לאחר כמה מאות נוספות התרחבה התופעה ואפונה טרייה הפכה לענין שבאופנה.

הבעיה עם אפונה טריה היא, שממש מרגע הקטיף מתחיל הסוכר שבה להפוך לעמילן, והיא מאבדת ממתיקותה במהירות. התכונה הזו בעייתית במיוחד בעולם של היום, בו עובר זמן רב יחסית עד שהירקות מגיעים למדפי המרכול. ולכן, אפילו כיום, כשאפונה מגודלת בכל רחבי העולם, רק 2%-5% מהתוצרת מגיעה טרייה למדפים, רוב רובן של הכדורים העגולים הזעירים הם גידולי תעשייה הנארזים בקופסאות שימורים, מוקפאים או מיובשים. אפונה משומרת משנה את צבעה למשהו מעין חאקי, משום שהכלורופיל שבה נהרס בחום, וגם מאבדת חלק גדול מערכיה התזונתיים. כשהחלו להקפיא ירקות, בשנות ה-20 של המאה שעברה, הפכה זו לדרך המועדפת לשימור אפונה, המוקפאת כמעט מיד עם הקטיף, וכך שומרת על צבעה ועל היתרונות התזונתיים שבה. את הסוכריות המתוקות הטריות אפשר לאכול רק בחורף ובאביב, כי האפונה לא אוהבת את עקת החום של הקיץ.

השבוע תמצאו בארגזים אפונת שלג! שכמובן, אין בינה ובין שלג דבר וחצי דבר… בסתיו לפני כמה שנים צלצל הטלפון שלי ועל הקו היתה חקלאית מרמת הגולן.
-"אנחנו מגדלים תותים פה ברמה בקיץ, ומחפשים גידול לעונת החורף. המליצו לי על אפונת שלג, כגידול חורפי שיכול להחזיק מעמד גם בשלג כבד, מה את ממליצה?"
-"אפונת שלג בשיא החורף הקר ברמה?" תהיתי "אנחנו דוקא מכירים אותה כסוג האפונה הרגיש יותר לקור, אצלנו בעמק היא כבר נזרעה ואנחנו מצפים לתנובתה בנובמבר, יא אמנם גדלה בחורף ומסתדרת עם קור, אבל בעיקר עם קור ישראלי… טמפרטורות אפס ומתחתיו לא ייטיבו עימה."
– "היא דוקא רגישה לקור עז? אז למה קוראים לה אפונת שלג????"
שאלה טובה. באמת למה? ניסיונות הבירור שלי פגשו את ההשערה ששמה בא לה מן הבוהק הלבן המשתקף מתרמיליה, בשל דקותה ומבריקותה. כנראה שאצל מישהו פואטי במיוחד זה עורר ערגה לשלג לבן וחורפי, והוא העניק לה את השם המבלבל הזה. אתם יכולים לקרוא לה גם אפונה סינית או אפונה מתוקה, פגשתי גם מתכונים שמכנים אותה אפונה צרפתית. השם הצרפתי שאני מכירה עבורה הוא mange-tout שמשמעו: לאכול הכל, משום שהיא נאכלת כולה – כולל התרמיל.

האפונה השטוחה פותחה על ידי חקלאים הולנדים במאה השש-עשרה, ומהולנד עברה לאנגליה וממנה למזרח הרחוק. הסינים נתנו לה, כמה צפוי, את השם hoh laan dau, כלומר: האפונה ההולנדית. היענותה החיננית להקפצה, צורת הבישול הסינית המועדפת, הפכה אותה לחביבה על מיליארד סינים, והיא זכתה לשמה החדש: אפונה סינית. היא עברה לסן-פרנציסקו באמתחתם של עובדי הגירה סינים שהגיעו לבנות את מסילת הרכבת הגדולה במערב, חלקם הפכו חקלאים, והם כינו אותה shii dau – אפונת שלג, אולי מתוך געגוע הביתה לחורף הסיני, ומכאן דבק בה השם המבלבל.

אבל בינינו – אנחנו הלא מוכנים לסלוח לה על השמות המבלבלים, כי אחרי כל הכינויים השונים מסתתרת לה אפונה פריכה ומתוקה, שגזרתה הוא משהו בין שטוחה לנפוחה, והיא כל כך טעימה, וגם מבשרת לנו, בח'ביזה, על פתיחת עונת האפונה. כמדי שנה גדלים אצלנו שני זני האפונה הותיקים לנו – השטוחה (קראו לה שלג, צרפתית, הולנדית, סינית, מה שתרצו) ואפונת הגינה השמנמנה, מתוכה אנחנו מחלצים אפונים עגלגלים וחמודים.

קטיף של אפונה הוא שיעור באיפוק. לא רק בגלל שתאוות הנשנוש קשה ממש לריסון, אלא גם משום שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו חזור והזכר לקטוף רק תרמילים נפוחים ולא את השטוחים הרכים. מבחן טעימות קצר בשדה במהלך הקטיף (מחוייבות מקצועית…) מוכיח לנו שהתרמילים הנפוחים הם הם המתוקים ביותר, הם הבוגרים ולכן בהם התפתחה רמת הסוכר הגבוהה.

האפונה גדלה אצלנו בהדליה, אבל בניגוד לעגבניה, לחציל ולפלפל, שאותם אנחנו צריכים לתמוך, לאפונה אנחנו פורסים רשת והיא שולחת את קנוקנותיה ומטפסת בעצמה. עדינותו של הצמח, גבעוליו ועליו הדקיקים והמשיים גורמים לו להיות קל במיוחד ולכן מקלים עליו את הטיפוס והאחיזה. צמחים מטפסים נראים לי תמיד צמחים נבונים במיוחד, כאלו שיודעים למצוא לעצמם פתרון "בשתי ידיהם" – "אין די אור פה בצמחיית החורש? – נטפס למעלה!". כשפוגשת קנוקנת האפונה (המתפתחת מהעלה) בעצם קשה (וזו יכולה להיות גם רשת דקיקה כמו אצלנו) היא מתחילה לגדל תאים באופן משתנה (התאים הקרובים לעצם מתקצרים והרחוקים ממנו מתארכים) שיוצר פיתול כלפיו ואחר כך היכרכות של הקנוקנת על הרשת, כמו קפיץ קטן. סיבוב שכזה יכול לקחת בין דקה לעשר דקות. די מדהים, לא? הנה עוד קצת מהפלא הזה.

אותנו הטיפוס הזה משמח – כי אנחנו יודעים שעם התקדמות הקטיף יזדקף גבנו – בהתחלה אנחנו קוטפים את הסבבים הראשונים של תרמילי אפונת השלג מחלקו התחתון של הצמח, אבל לאט לאט, עם הטיפוס, מבשילים האפונים גבוה יותר ויותר ולבסוף נוכל גם אנחנו לזקוף את גבנו כהומו ספיאנסים ולקטוף אפונים בעמידה, תענוג.

מאחלים לכם שבוע נעים של שמש וחורף, ורק בריאות.
בסוף השבוע נכנס עוד אדר, שנרבה בשמחה,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

____________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: עלי בייבי/חסה/מיזונה אדומה, כוסברה/פטרוזיליה/שמיר, עגבניות, תרד/קייל, מלפפון/פלפל אדום, גזר, כרוב/כרובית/ברוקולי, תפו"א, אפונת שלג, סלרי שורש/פטרוזיליה שורש, בארגזים קטנים בלבד: בצל ירוק.

ובסל הגדול תוספת של: שום ירוק/כרישה, מנגולד, פול, ארטישוק/סלק אדום

יום רביעי: בצל ירוק/כרישה, פלפל/מלפפון, כוסברה/פטרוזיליה /שמיר, מנגולד, עגבניות, גזר, עליי בייבי, סלרי שורש/פטרוזיליה שורש, סלק אדום/ברוקולי, אפונה סינית/אפונת גינה, בארגזים קטנים: תפו"א/כרובית.

ובסל הגדול תוספת של: תרד/קייל, כרוב/כרובית, פול/שומר, תפו"א

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: קמח, פירות, דבש, קרקרים, תמרים, שקדים, חומוס, מזון פרוביוטי, פירות מיובשים ולדר, שמן זית, לחם שאור ומוצרי חלב עיזים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. ולמלא את ההזמנה במערכת ההזמנות שלנו (בתנאי שאתם לקוחות שלנו כמובן)