עלון 139, 22-24 בינואר 2007

חלק בעולם

 השבוע – המשך סיפור הCSA מהשבוע שעבר (יש מי שהציע לקרוא לזה בעברית חלק=חקלאות למען קהילה) – האפשרויות השונות של CSA ומה איתנו?

הרעיון המקורי של CSA גלום בשם שלו: המפעל של Community Supported Agriculture נועד ליצור חקלאות הנתמכת על ידי הקהילה שסביבה. היוזמה לחוות הראשונות ביפאן, אירופה וארה"ב, באה דוקא מהצרכנים, שהתארגנו לקניית אדמה וגידול התוצרת במשותף או למציאת חקלאי שיהיה מוכן לגדל עבורם את סל הירקות השבועי. עד היום פועל חלק (די קטן) מהחוות ברמה די גבוהה של שיתוף פעולה קהילתי: החווה מנוהלת במשותף על ידי החקלאי וקבוצה גרעינית מקרב החברים. לעתים יש לקבוצת החברים תפקיד ייעוצי בלבד, אבל בחלק מהחוות מדובר על קבוצה שלוקחת חלק פעיל בקבלת החלטות ומילוי תפקידים בארגון הCSA והפעלתו.

עם השנים הוקמו חוות רבות ושונות שפועלות כולן תחת המטריה של שותפות חקלאות וקהילה ונמצאות במקומות שונים על רצף של מעורבות ומחוייבות הקהילה לחווה. הצד האחד של הרצף הוא חווה קהילתית של ממש, השייכת לקהילה, מנוהלת על ידה וזוכה לתמיכה ומחוייבות מוחלטים וארוכי טווח של הקהילה. בסוג כזה של חווה התקציב נקבע על ידי קבוצת החברים, וכך גם מחיר ה"מנוי" השנתי, שעתיד לממן את התקציב. הקהילה גם לוקחת חלק בכתיבת פרוטוקול הגידול, מחליטה על שיטת הגידול, מגוון הירקות, רכישת ציוד וכו'. ברבות מהחוות מהסוג הזה מתחייבים החברים גם למספר שעות או ימי עבודה בשדה או בניהול וארגון הCSA.

בצד השני נמצאות (וזהו הרוב המוחלט של חוות הCSA) חוות כמו שלנו שמציעה משהו כמו "תכנית מנויים" – הלקוחות מתחייבים לפרק זמן קצר יחסית (שבוע-שבוע, חצי עונה, או עונת גידול שלמה), ומשלמים את מחיר הסל השבועי, מראש או בתשלומים חודשיים. בחווה כזו הבעלות האחריות והניהול הם של המגדל, והלקוחות שותפים על ידי נכונותם להישאר מנויים ובדרך כלל לשלם מראש על יבול העונה הקרובה. לפעמים הם מסייעים בארגון נקודות החלוקה, או משתתפים בימי עבודה בחווה, בדרך כלל מידת המעורבות תלוייה בהם ואנשים שונים מעורבים במידה המתאימה להם.

חוות שונות גם מפיצות את היבול בצורה שונה. יש חוות בהן פשוט פורשים את התוצרת השבועית על מספר שולחנות בשדה, והצרכנים מגיעים לחווה עצמה ולוקחים את מנת הירקות שלהם לפי הרשימה השבועית, למשל כאן: csaproduce.jpg  בחוות אחרות מכינים את הארגזים מראש, והלקוחות אוספים אותן מן השדה, משוק איכרים בעיר, או כמו אצלנו, הם נשלחים לנקודות איסוף בערים השונות או ממש לבתי המנויים.

המשותף לכל החוות על הרצף, ומה שהופך אותן לשותפות של חקלאים וקהילה, הוא הקשר הישיר בין המגדל והצרכנים, שמתבטא במכירה ישירות מהשדה לצרכנים, בתקשורת גלויה וישירה ביניהם לבין החקלאי, דרך עלון, פרסום פרוטוקולי הגידול ולוח היבולים המתוכנן, משוב עונתי ועידוד הכללי של לקוחות להעיר הערות, להמליץ המלצות ולבקש בקשות שונות. כמעט תמיד מתפתחים המעורבות והקשר גם דרך ביקורים בשדה, ימי קטיף עצמי, ארועי שתילה וחגיגות עונתיות. שוב, בדרך כלל רמת המעורבות נקבעת בעיקר על ידי מידת רצונם של הלקוחות לקחת חלק בכל הארועים הללו, לקרוא את העלון, להגיב על צורת הגידול או לתת משוב עונתי. ברוב החוות שאני מכירה בדרך כלל הפרות רוצות להניק יותר משהעגל רוצה או מסוגל לינוק, ורק חלק קטן יחסית של הלקוחות אכן נוטל חלק פעיל בחגיגות שמציעה החווה או משתתף בימי עבודה בשדה. עדיין, רבים מהלקוחות נהנים לשמוע מחדשות החווה ולשמור על תקשורת רציפה ומשוב לחקלאים.

וקצת הרהורים עלינו: כשהקמנו את החווה זכיתי למנות לא מבוטלות של ציניות מצד חקלאים מנוסים שאמרו לי ש"זה לא ילך, הישראלים לא פראיירים כמו האמריקאים, ולא מוכנים לשלם על "חתול בשק". ניסו את זה לפניך, ואנשים לא מוכנים שמישהו אחר יקבע להם אילו ירקות יהיו בארגז, או יספר להם שבינואר פשוט אין עגבניות". בבטחון העצמי הנאיבי שהיה לי אז (שלוש שנים בקליפורניה הפכו אותי לחולמת מלאת תקוות בתקופה ההיא…) החלטתי שזה כן ילך, אבל חלק מהחששות השתכנו בי. ולכן, במקום התכנון המקורי של ירקות עונתיים בלבד, החלטנו, למען הסלט הישראלי הקדוש, לרכוש עגבניות ומלפפונים בעונת החורף. גם התכנון המקורי של תשלום מראש לעונה (לשלושה חודשים) התחלף עם הזמן ועם התגלגלות המציאות בשטח לתשלום שבועי או חודשי לאחר המשלוח.

בשנתיים הראשונות הצלחנו לעמוד בארגון והוצאה לפועל של שני ימי חווה בשנה, אחד בסביבות פסח ואחד בסוכות, אבל לאחר שפרשתי שוב מעבר לים והותרתי את אלון עם נטל הניהול לבדו, לא הצלחנו ממש לעמוד גם בזה. אני לא יודעת כמה מכם ביקרו בחווה באופן עצמאי, בתקופה שעוד הייתי בשטח בקביעות היו מגיעים לקוחות לביקורים כמעט כל שבוע שבועיים, וחלק מהלקוחות השתתפו באופן קבוע ביום קטיף שבועי. אנחנו עדיין מאוד רוצים לראות אתכם ומנסים לחזור בכל הזדמנות אפשרית ולחדש את ההזמנה הפתוחה לקבוע מועד ולבוא להיפגש איתנו ועם הכרובים והאפונה בשדה. גם המשובים שלכם, ההערות, הבקשות וההמלצות חשובים לנו מאוד ונלקחים ברצינות רבה על ידנו. הצלחנו להתפתח, ללמוד ולהתאים עצמנו הרבה בזכותכם. העלון השבועי שלנו הוא פינה די מקודשת בין אלון וביני, ואנחנו משתדלים להמשיך ולשתף אתכם דרכו, לטפל בנושאים שנראים לנו מעניינים וחשובים, ולספר לכם מחוויותנו בבוץ או בשמש הקופחת. אבל אנחנו רוצים ומקוים להשתפר עוד בתחום הזה, במיוחד להצליח לארגן יותר ימים שלכם בשדה, ימי שתילה או קטיף משותפים, חגיגות עם עונות השנה ולוח השנה החקלאי, וסתם ביקורים (שאף פעם הם לא סתם).

יש לנו עוד כמה משימות (לא קלות) שהצבנו לעצמנו, אנסה לספר לכם עוד בעלונים הבאים, השבוע אני נוסעת לכנס של חוות אקולוגיות ומקווה לחזור משם עם רעיונות חדשים ודרכים מעניינות להתפתחות. ובינתיים – למי שמעוניין אני מוסיפה קישור לדף מיומנה של חקלאית CSA מקומי כאן בקליפורניה, בו היא מהרהרת על העונה שחלפה (משנת 2003). אהבתי איך שהיא כתבה וחשבתי שזו הצצה אמיתית לעולמו של החקלאי ולחששות, התקוות, הקשיים והשמחות דרך העיניים שתחת הכובע והידיים המיובלות. תהנו: http://www.newfarm.org/columns/CSA_notebook/2004/0104/mariquitareflections.shtml

 שבוע טוב ונעים, בינתיים נראה שהשמש מחייכת אלינו,

אלון, בת-עמי וצוות ח'ביזה

 

ומה השבוע בסל?

יום שני:

 עגבניות – השלמה , מלפפונים – השלמה , דלעת , ברוקולי , כרוב , פטרוזיליה , לפת , צנוניות , גזר , תפו"א – השלמה , חסה אמריקאית

ובסל הגדול תוספת של:

סלק אדום , רוקט , קלמנטינות

יום רביעי:

 עגבניות – השלמה , מלפפונים – השלמה , דלעת , סלרי שורש , כרוב , טטסוי  , צנוניות , גזר , תפו"א – השלמה , חסה אמריקאית, מנגולד (עלי סלק או תרד חורפי)

ובסל הגדול תוספת של:

ברוקולי , אפונה , רוקט

מתכוני השבוע – סלטים לקראת השמש החביבה (וסליחה על החוסר במתכונים בשבוע שעבר והעיכוב בעדכון רשימת הירקות – היינו ללא אינטרנט לזמן מה, ועכשיו חזרנו לעניינים)

סלט אביב, למרות שעדיין חורף… – מתוך אתר "וואלה אוכל":
http://food.walla.co.il/?w=/903/589031/recipe/@printer

סלט דלעת בלבנה וקצח – מתוך אתר "אכול ושאטו":
http://www.foodis.co.il/printrecip.asp?sec=6&recpid=1764

סלט ברוקולי תפודים וחומוס בתחמיץ לימון וטרגון – מתוך אתר "טבע הבריאות":
http://naturemed.co.il/hc/salad/salad_05.html

סלט לפת וסרדינים – מתוך מגזין "דרך האוכל":
http://ifeel.co.il/page/2663

עלון 138, 15-17 בינואר 2007

תולדות האהבה (לירקות עונתיים טריים ובריאים):

כמו שהבטחתי בשבוע שעבר – הנה לפניכם קיצור תולדות התנועה של שותפות חקלאים וקהילה:

כשקהלת אמר "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" הוא התכוון כנראה גם לתנועה הזו של שותפות ותמיכה הדדית בין חקלאים וצרכנים, ולא רק בגלל שבחוות מגדלים ירקות בעונתם ושולחים בארגזים תוצרת טריה, אלא גם משום שהמודל הזה צמח בו זמנית ובאופן בלתי תלוי, בלי שידעו זה על זה ביפאן ובאירופה (אין עדיין אינטרנט…). מדובר על שנות השישים של המאה העשרים, כשהולכת וגוברת המודעות לסכנות הכרוכות בחקלאות הכימית המודרנית ובכלכלת השוק הגלובלית שבה מדינות מאבדות את חיוניותן החקלאית ויכולתן לקיים חקלאות עצמאית בשל כדאיות כלכלית של יבוא. בקיצור – אנשים מתעוררים להבין את הבעייתיות בחקלאות ההולכת ומתרחקת מהפה האוכל אותה ומתחילים לשאול שאלות ולחפש תשובות. בתקופה הזו גובר החשש ביפאן לגבי בטיחות המזון שמגיע לצלחת בבית, ומתחילה לעלות השאלה האם החיבור בין חומרים כימיים ומזון הוא אכן חיבור מוצלח. אחד התמריצים הוא בהלה הפושטת ביפאן בעקבות הגילויים על "מחלת מינמטה".

הסיפור התחיל דוקא באוירה פסטורלית ובטון חיובי: שנות ה-20 של המאה הקודמת, בכפר דייגים קטן, השוכן לחופו של מפרץ מינמטה, הוקם מפעל דשנים. בכפר האמינו כי הקמתו של המפעל תספק פרנסה ואפשרויות קידום לתושבים. המפעל של חברת צ'יסו ייצר דשנים ולאחר מספר שנים הרחיב את פסי הייצור שלו והחל לייצר גם חומרים לתעשיית הפלסטיק. את כל השפכים התעשייתיים  שלו הזרים למפרץ. המפעל הצליח ושגשג שנים רבות ולכל אורך התקופה הזאת המשיך להזרים את השפכים לים. בשלב מסויים החלו תושבי המקום לשים לב כי חתולי הכפר מתנהגים מוזר: ללא כל סיבה נראית לעין הם מפרכסים, מתעוותים ומתים, גם ציפורים החלו ליפול מתות מהשמים. אנשי הכפר גם הם החלו לחלות במחלה בעלת תסמינים דומים, וילדים נולדו עם מומים רבים ומזעזעים. תושבי הכפר חשדו, כי למפעל יש השפעה על התופעות הללו, שכן לפני הקמתו לא הייתה כלל ידועה מחלה כזאת באיזור. 
בבדיקה שנערכה התברר, כי משנת 1932 ועד 1968 הזרים המפעל כ- 27 טונות של כספית למפרץ. הדגה הרבה שבמפרץ היוותה את עיקר המזון של אנשי הכפר (כמו גם של חתולי וציפורי האזור), והדגים, אשר הורעלו בכספית שהוזרמה לים, נאכלו  על ידי אנשי הכפר. הכספית גרמה, בין היתר, לפגיעה במערכת העצבים של אוכלי הדגים ו-68 אנשים מתו מזיהום הכספית, כולל 22 תינוקות שטרם נולדו. תושבי הכפר פנו אל בכירי המפעל ודרשו מהם להפסיק את הזרמת השפכים לים, אך אלה הסתירו מהפונים את המידע המדעי שכבר היה ברשותם וענו כי המחלה המסתורית אינה קשורה כלל לפעילות המפעל. הנהלת המפעל שילמה למשפחות הנפגעים פיצויים קטנים "לפנים משורת הדין" והחתימה אותם על התחייבות שלא יתבעו את החברה. במקביל המשיך המפעל להזרים שפכים למפרץ.
40 שנה לאחר מכן, כ-4,000 איש הוכרו כחולי "מחלת מינמטה", והחברה חוייבה לשלם להם פיצויים. עד היום ממשיכים אנשים המתגוררים באזור  לתבוע פיצויים מן החברה.  

הדוגמא הזו ואחרות גורמות ליותר יפאנים לפנות לצריכת אוכל אורגני, אך גם בכיוון הזה הם נתקלים בקשיים: מצד אחד הולך וגובר היבוא של תוצרת חקלאית ליפאן, ומאיים על החקלאות היפאנית המקומית, שהולכת ומצטמקת. מצד שני, תרמיות וזיופים בסימון מוצרים אורגניים שולחות צרכנים לחיפוש אלטרנטיבה של קניה ישירה מהמגדל, שתבטיח את אחריותו כלפי הצרכנים. הקבוצה הראשונה שמתארגנת ב1965מגבשת את מודל הTEIKEI – שמשמעותו: "לשים את פרצוף החקלאי על האוכל". מדובר בקבוצה קטנה של נשים מודעות ומודאגות שמתארגנות כקואופרטיב ופונות לחפש חקלאי ליצור עימו שותפות של תמיכה הדדית.

אין זה מפתיע שההתפתחות הזו מתרחשת דוקא ביפאן, ולאו דוקא בשל הפן הבריאותי של התרבות היפאנית. ביפאן קיימת גם מסורת מבוססת של תנועות קואופרטיביות, הקו-אופ הראשון הוקם בה ב1897! ועד היום מאוגדים כ14 מליון יפאנים (22 אחוזים) באיחוד הקו-אופים הצרכניים היפאני, הארגון הגדול מסוגו במדינה. הקו-אופים היפאנים מקיפים תחומים רבים מרפואה ומגורים ועד לביטוח וחינוך. רוב תכניות הCSA היפאניות הן התארגנות של שותפות בין קו-אופרטיבים קיימים של חקלאים לבין קו-אופים של צרכנים. 

ובאותה העת… מעבר לאוקיינוסים…

בתחילת המאה העשרים מתפתחת באירופה התנועה האנתרופוסופית, תנועה מיוחדת במינה המושפעת מתורתו של רודולף שטיינר, פילוסוף, אדריכל, מחנך אוסטרי, וכתביו בתחומי החינוך, הרפואה, האמנויות, הדת, הכלכלה והחקלאות. התיאוריה האנתרופוסופית רחבה ומורכבת, ואני אביא כאן רק את הפן החלקאי. למי שמעוניין לקרוא בהרחבה אני מציעה את הקישור הבא: http://www.antro.co.il/antro01/spirit_science.htm#organic

יישום התורה האנתרופוסופית בתחום החקלאות מוכר כ"חקלאות ביו-דינמית". ב1924 נתבקש רודולף שטיינר על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה, שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות. הוא עשה זאת במחזור בן שמונה הרצאות שניתנו בשלזיה. מאז התפתחה החקלאות הביו-דינמית בארצות רבות והמחקר המדעי של הנחיותיו של רודולף שטיינר מתנהל במכוני מחקר שנוסדו לשם כך. שטיינר חקר ואיפיין את המערכת החקלאית הרצויה כמערכת אקולוגית שלמה, בה אמורים אנשים, בעלי חיים, צמחים, מיקרו-אורגניזמים, האדמה, המים והאויר, להתקיים מתוך איזון דינמי ושיווי-משקל. הוא כלל גם התייחסות להשפעתם של הכוחות הקוסמיים, בזיקתם לכוכבי השבת והלכת, על פוריות הקרקע וחיוניותם של התהליכים המטבוליים באורגניזם של האדמה וממלכות הטבע. השימוש המעשי בכוחות אלו בחקלאות מאפשר לוותר על הצורך ברעלים ודשנים כימיים ומטרתו להקנות למוצרים החקלאים איכות ביולוגית ותזונתית גבוהה במיוחד.

שטיינר כתב גם על כלכלה, והתמקד ב"כלכלה של שיתוף" (Associative Economics) שמטרתה לשמש אלטרנטיבה לכלכלה תחרותית, על ידי סדר כלכלי שמטפח יחסי גומלין ותקשורת בין יצרנים, סוחרים, ספקי אשראי וצרכנים כדי לטפל במפורש בנושאים של מחיר הולם, צרכים אמיתיים, הקטנת העוני והגדלת השוויון החברתי וההשפעות הסביבתיות. השילוב של שתי הגישות הללו – חקלאות אורגנית ביו-דינמית וכלכלה המבוססת על שיתוף פעולה והדדיות חוברים יחד לכיוון יצירת המודל המוכר לנו של שותפות בין חקלאים וקהילה לא-חקלאית כדי לטפל בדיוק בנושאים הללו.

בסוף שנות השישים של המאה העשרים מוקמת בגרמניה חווה שיתופית המושתתת על העקרונות הללו, Buschberghof Farm. כמו כן מוקמת "קהילה בשיתוף פעולה חקלאי" (בגרמנית זה יוצא LAG, ותסלחו לי שלא אייתתי כאן את כל המילים הגרמניות בנות ה200 אותיות כל אחת…), יוזמה ליצירת רשת חברים לא-חקלאית שתתמוך בחקלאים על ידי מתן הלוואות ויצירת שיתוף פעולה הדדי.בשווייץ מתרחש תהליך דומה, המושפע גם מהתנועה הקו-אופרטיבית הצ'ילנאית בתקופת שלטונו של סלבדור אלנדה (1970-73). בשנות השמונים מוקמות בגרמניה ובשוויץ שותפויות CSA, המושפעות כבר גם מתהליכים מקבילים שמתרחשים בארצות הברית. גם חוות Buschberghof הנ"ל מגרמניה הופכת להיות חוות CSA של ממש.

בארצות הברית התהליך דומה לזה האירופאי, ואני לא אחזור ואפרט גם אותו. למי שרוצה – מצאתי מאמר קולח ומעניין (לקוראי אנגלית…) על תחילת הענין בשתי חוות הCSA הראשונות בארצות הברית, במסאצ'וסס ובניו המפשיר: http://www.newfarm.org/features/0104/csa-history/part1_print.shtml. שתי החוות האלה, אגב, חיות ופועלות כCSA גם היום, עשרים וכמה שנים לאחר הקמתן. בקרוב אצלינו.

עד כאן התיאור ההסטורי להשבוע, בשבוע הבא אנסה לטפל באפשרויות השונות הגלומות במודל של CSA, להביא קצת סיפורים ודוגמאות ולתהות לגבינו (אנחנו ואתם) בחוביזה.

רק כמה מילות תודה קצרות לשבוע האחרון שהיה נאה ושמשי ויבש, ואפשר לנו לעבור ביתר קלות הן את היעדרותו של אייל שחלה (והבריא, רפואה שלמה וברוך שובך) והן את היעדרותו של אלון שעבר דירה (מזל טוב וברכות התחדשות לאלון ולמיה), וגם סתם להנות מקרני שמש נעימות ואויר צלול שלאחר הרבה הרבה גשם.

שבוע טוב ונעים לכולנו,

אלון, בת-עמי וצוות ח'ביזה

 

ומה השבוע בסל?

יום שני:

 עגבניות – השלמה , ברוקולי , כרוב  , עלי חרדל סגול , חסה , סלק אדום – ניתן להשתמש בעלים כמו בעלי סלק (מנגולד) , תפו"א , דלעת , קלמטינות – מזן אורה , גזר

ובסל הגדול תוספת של:

אפונה , צנוניות , בצל ירוק

יום רביעי:

 עגבניות – השלמה , ברוקולי , כרוב  , שמיר , חסה , תפו"א , דלעת , קלמטינות – מזן אורה , גזר , בטטות ,צנוניות .

ובסל הגדול תוספת של:

סלק אדום – ניתן להשתמש בעלים כמו בעלי סלק (מנגולד) , רוקט , שומר

 

מתכוני השבוע

 

עלון 137, 8-10 בינואר 2007

רוצים עוד אחד! (או שניים או שלושה…)

לפני עשרה עלונים בדיוק סיפרתי לכם על ההחלטה שלנו עצור במספר לקוחות נוכחי של כ250 חברים לעונת החורף הזאת, ולפתוח רשימת המתנה אליה יופנו הפונים החדשים. במבט לאחור מהיום קשה לי להאמין לתופעה המתרגשת על ח'ביזה (ומרגשת אותנו) מאז, ומפתיע אותי לראות כמה התזמון שלנו היה מדויק. כדי להביא לכם מספרים אמיתיים ספרתי את מספר הפניות שיקבלנו מאז, אך ורק דרך האתר שלנו, והגעתי למספר מדהים של כ-180 פניות חודשיות בנובמבר ובדצמבר, כשבחמשת הימים הראשונים של ינואר כבר הצטברו 20 פניות! כלומר, מאז פתיחת רשימת ההמתנה קיבלנו, שוב, רק דרך האתר (בלי לחשב פונים בטלפון) כ380 פניות! המון המון המון!!!

בפועל, כך מעדכן אותי דרור, כמעט מחצית מהפונים אנחנו נאלצים לדחות לגמרי כי הם לא שייכים לאיזורי החלוקה המצומצמים שהגדרנו לעצמנו, מדובר בפונים שנדחים בעיקר מהמרכז/השרון: מהאיזור שמצפון לתל-אביב ועד לנתניה, אבל היו גם פניות ממקומות רבים אחרים, ביניהם חיפה, להבים, זכרון יעקב ואפילו אילת. כיום יש ברשימת ההמתנה כ80-100 משפחות, מתוכם אנחנו מצליחים לצרף כ4-5 משפחות בשבוע. אנחנו ממשיכים לקבל כל שבוע לפחות חמש פניות מ"מיובשי רשימת המתנה" שחוזרים ושואלים מתי כבר נגיע אליהם. אנחנו מבטיחים להשתדל, לציין לפנינו שהביעו התעניינות מיוחדת, ולקוות שנוכל לתת תשובות מספקות יותר בהמשך.

לא אתפייט הפעם על כמה שזה מרגש את אלון ואותי להיווכח שהחלום שלנו (שזכה לחיוכים ציניים מחקלאים מנוסים מסביב) אכן קורם עור וגידים, ואפילו עולה על כל ציפיותנו. השבוע אני מתכננת להיות פרקטית ויעילה ולהתמקד בצד המעשי של הענין, מספר פניות כה עצום ורשימת המתנה שגודלה חצי מרשימת החברים מצריכים חשיבה רצינית והעלאת פתרונות שונים לגבי המשך דרכנו. כמובן שלגבי החורף הקרוב אין מה לדבר שאי אפשר להוסיף לקוחות כי השדה מתוכנן ל200-250 גג. אך הנושא הזה, שזכה להרבה דיונים בין הנפשות הפועלות בח'ביזה עוד לפני שהיו לנו אפילו 100 לקוחות, זוכה להתחדש עכשיו במשנה מרץ.

מצד אחד עולה הרעיון להתרחב ולהגדיל את כמות הלקוחות של חוביזה ל500, 700 ואפילו 1000 אם ירצו העגלים לינוק. אחרי הכל, חוות הCSA הגדולה בארצות הברית שולחת ארגזים שבועיים ליותר מ1200 חברים ברחבי שיקאגו. כמובן שרעיון כזה ידרוש הוספת אדמה, צוות והתארגנויות שונות הקשורות בצמיחה והתרחבות, אבל, יאמרו המצדדים בגישה, אלו הם החיים – צמיחה והתפתחות תמידית, ומדוע לעצור את הפרה מלהניק כשיש כל כך הרבה עגלים רעבים? אופציה נוספת, בכיוון הזה של התרחבות ח'ביזה, היא לזרוע ח'ביזה בעוד מקומות, וליצור ח'ביזות-בת, בצורת זכיונות או ממש חוות-בת שינוהלו איכשהו יחד אבל יגדלו כל אחת בנפרד את הירקות לקבוצת לקוחות אחרת. בקיצור – משהו כמו ח'ביזה אינקורפורייטד.

אני מודה שיש, מן הסתם, הרבה הגיון עסקי ברעיונות האלו. לא עוצרים סוס מנצח, לא מחליפים קבוצה מנצחת, לא חוסמים שור בדישו וכו' וכו' וכו', אלא שמה לעשות, ואני נולדתי בלי החיידק העסקי ובלי החלק הזה שרוצה להתרחב ולגדול עוד ועוד. בשבילי, גם 250 לקוחות הם מעל ומעבר, אני דמיינתי יותר משהו כמו 100 לקוחות, אולי כמו קיבוץ קטן (משהו כנראה עוד נשאר לי מעברי), חבורה שמכירה זה את זה, נמצאת בקשר אחד עם השני, ויוצרת אכן קהילה סביב החווה. אני בטוחה שפחד ההמון שלי מוסיף לזה, אבל איכשהו יום חווה של 2000 איש לא נראה לי אינטימי ומשמח במיוחד. אולי זאת רק אני.

הרעיון שאני מנסה לקדם, ואכן עושה זאת בלי בושה במקום שמוקצה לי כאן על דפי העלון, הוא הקמת עוד חוות שמקיימות תכניות "חקלאות בשיתוף הקהילה" (נהיה חייבים, קודם כל, למצוא לזה שם קליט ונעים יותר, אשמח לשמוע רעיונות). בארצות הברית ההערכה היא שקיימות בין 1500 ל3000 חוות CSA, ביפאן יש יותר ממליון צרכנים של שיטת TEIKEI, לגבי אירופה אין לי מספרים, אך כמעט בכל מדינה ישנו ארגון של שותפות צרכנים וחקלאים (למשל PERGOLA בהולנד וAMAP בצרפת). אז אין סיבה שבארצנו הקטנטונת לא תהיה התארגנות מינורית כלשהי בענין. בואו נגיד, 10 חוות, זה כבר ישמח אותי מאוד.

עד כמה שאני יודעת היו בארץ שלושה נסיונות להקים תכניות דומות לשלנו. החלוצה היתה לאה זיגמונד, חקלאית ביו-דינמית מקיבוץ לוטן שבערבה, שגידלה בקיבוץ גן ירק אורגני וניהלה תכנית "חקלאות נתמכת קהילה", לפני כ5-6 שנים.  הם שלחו כ-40 ארגזים, בעיקר לאילת, אבל גם למצפה רמון ואפילו לקבוצה שהתארגנה בירושלים! לאחר התנהלות מוצלחת של כמה שנים נסגרה התכנית, כשלאה פנתה ללימודים מתקדמים בארה"ב, לצערי הם כבר לא היו פעילים כשחיפשתי אותם בסוף 2003, ממש לפני הקמת ח'ביזה. בקיץ הקרוב לאה חוזרת לקיבוץ, אולי יש סיכוי שמשהו יתחדש? בינתיים הגן האורגני בקיבוץ הצטמצם והוא מנוהל על ידי מייק קפלן, חבר קיבוץ לוטן, בעיקר כגן חינוכי אך גם כדי לספק את הירקות למטבח הקיבוץ.

הנסיון השני, עליו סיפרנו בשמחה גם כאן, בעלון שלנו, היה תחת הגג של חוות אקולוגית חינוכית מוצלחת במיוחד במודיעין בשם "אדם וחווה". בעלון ההוא סיפרנו בשמחה על פתיחת התכנית אצלם, ואיחלנו להם בהצלחה רבה, אלא שכאשר התעניינתי לאחרונה אצל אלון איך הולך להם, התברר לי לאכזבתי, כי הם פרשו מהענין לאחר מספר שבועות נסיוניים ולמיטב ידיעתי, עברו לשיווק ארגזי תוצרת לפני הזמנה. אני לא יודעת האם הם עדיין עושים זאת.

ישנם בארץ מספר קואופרטיבים שפועלים לקנייה מרוכזת של ירקות או מוצרים אחרים ישירות מספק או מגדל, וזה כמובן נחמד וטוב. ישנן גם חוות השולחות ארגזי תוצרת לפי הזמנה, וגם זה כמובן טוב וחיובי (אני מתכוונת לארגזים הנשלחים מהמגדלים ולא כאלה של חברות משלוחים שמשמשות כמשווקים-מתווכים בלבד). גם דוכני מכירה בפתח חוות או בשוקי איכרים מזדמנים או קבועים הם מצויינים ונהדרים. כל ההתפתחויות בשוק האורגני ובתחום של שיווק ישיר מהיצרן-המגדל לצרכן הם מוצלחים ונכונים בעיני, אלא שהייתי רוצה לקדם גם את הכיוון הזה שלנו, של שותפות הדוקה קצת יותר והדדית קצת יותר בין החקלאי ללקוח-הצרכן. המשמעות של שותפות בין חקלאים וקהילה אינה רק ירקות במינימום תיווך או בטריות מקסימלית. בעיני יש לה משקל רב גם כמעודדת בניית מערכת יחסים שבין עירוניות וכפריות, בין קהילת הלקוחות לבין עצמה, ובינה לבין השדה והחקלאים. של יצירת חיבור ואיזון בין החיים הטכנולוגיים המתורבתים והמהירים שלנו ובין טבע עתיק-עכשווי, שפועל על פי קצבו שלו, על פי כוחותיו השקטים אך עצומים שקיימים מתמיד. אני מאמינה ורוצה להאמין, שהטבע הזה וכוחותיו עוד יהיו קיימים כך הרבה אחרי המחשבים והסלולריים והטלביזיות, הרבה אחרי פצצות האטום וחיילים חמושים וכל מיני אמברגו'אים וגם הרבה אחרינו, בני האדם. ואני מאמינה שזה יעשה לכולנו רק טוב לגעת בו קצת.

המודל של חקלאות בשיתוף הקהילה הוא ייחודי בשאיפות שלו בכיוון הזה, ולכן הוא כל כך חשוב ורצוי בעיני, ולכן אני רוצה לטפח אותו ולקדם אותו ולעודד ולסייע בפתיחת עוד חוות הפועלות בצורה הזאת. אשתדל באחד העלונים הבאים להרחיב קצת את הדיבור על ההסטוריה של הנושא והפילוסופיה שמנחה את התנועה. גם לנו, לח'ביזה, יש עוד הרבה לאן להתקדם בתחום הזה של פיתוח הקהילה שלנו וחיזוק הקשר והחיבור בינינו, החקלאים והשדה, וביניכם הלקוחות, ואנחנו נצטרך לקחת מתישהו נשימה ולהחליט על עצירה מסויימת או הפניית כוחות נוספים לעבר טיפוח הקהילה שלנו בח'ביזה. נכון לעכשיו אנחנו רצים את המרתון החקלאי שלנו ומנסים לייצב את הנשימה כדי להמשיך ולהישאר במסלול, אבל אנחנו בהחלט רוצים לשוב ולפנות אליכם ולעודד אתכם לקחת חלק ככל שתחפצו: להגיב כאן באתר לעלון, לכתוב לנו מייל, לבוא לבקר, להצטרף ליום עבודה, לתרום מהגיגיכם לעלונים או כל דבר העולה על דעתכם. בתחום הזה יש לי בשורה שבדרך – אנחנו עובדים עכשיו בעזרת טליה, מפתחת האתר המופלאה שלנו, על הטמעת פורום באתר ח'ביזה, כדי לשפר את התקשורת, גם אם הסייברית, בינינו.

ופניה יותר ספציפית: הפיצו את הרעיון. אם אתם מכירים חקלאים אורגניים, אנשים שמתכננים להיות חקלאים אורגניים, אנשים שחולמים אבל לא מעזים להיות חקלאים אורגניים, גם אם לא ישירות – הפיצו את השמועה, שלחו את הרעיום על גבי המים (אולי החבר של החברה של הדודה שלכם מכיר מישהו כזה). נשמח לחנוך, לסייע, לייעץ, לעודד, להסביר ולכוון כל מי שרוצה לקדם את העניין. אפשר להצטרף אלינו לתקופת עבודה, לקבל מאיתנו מידע ועצות, תשובות על שאלות, הרגעת חששות, ואפילו רשימת לקוחות פוטנציאלים מאלה הפונים אלינו מחיפה, ראש-פינה, זכרון-יעקב, באר-שבע, אשקלון או אילת. ויש די כאלה. הדלת פתוחה, האופק גדול, ויש הרבה מקום לכולנו.

שבוע טוב, המשך גשמים ברוכים ורטובים וגם ימי שמש ביניהם,

בת-עמי, אלון, וצוות "ח'ביזה"

 

 

ומה השבוע בסל?

יום שני

 מלפפונים – השלמה , פלפל – השלמה , בטטה – השלמה , תפוזים – השלמה , גזר , כוסברה , חסה אדומה , מנגולד/עלי תרד , לפת , אבוקדו , תפו"א – יצאו השבוע מהאדמה הם נשמרים בתוך כבול לשמירה על טריות , כדאי להשרות אותם במים ואז הכבול יירד בקלות , כדאי לשטוף רק לפני השימוש

ובסל הגדול תוספת של:

סלרי שורש , לימונים , טטסוי – עלי חרדל לסלט

יום רביעי:

 מלפפונים – השלמה , פלפל – השלמה , בטטה – השלמה , תפוזים – השלמה , גזר , כוסברה , חסה אדומה , בצל ירוק , שומר , אבוקדו , תפו"א – יצאו השבוע מהאדמה הם נשמרים בתוך כבול לשמירה על טריות , כדאי להשרות אותם במים ואז הכבול יירד בקלות , כדאי לשטוף רק לפני השימוש

ובסל הגדול תוספת של:

ברוקולי , לפת, אפונה

 

מתכונים:

סלט גזר בתפוזים, מרווה וצ'ילי מאתר Ynet
http://www.ynet.co.il/ency/1,7340,L-6341,00.html

שפע מתכוני מנגולד מאתר nrg:
http://www.nrg.co.il/online/12/ART1/014/220.html

בטטות בכוסברה ובזיליקום מאתר האוכל של ג'אקומו
http://www.giacommo.net/recepies/antipasti/batata.htm

סלט של חסה אדומה, שקדים מתובלים וזיתים ירוקים מאתר "על השולחן"
http://www.hashulchan.co.il/_Recipes/Recipe.asp?CategoryID=107&ArticleID=7043

עלון 82, 21-23 בנובמבר 2005

למי תודה? למי ברכה?
באחד העלונים האחרונים סיפרנו שאנחנו מנסים לארגן את כוח העבודה שלנו, להבין מי נשאר ובאיזה היקף, ולאייש את השבוע של חוביזה באופן יציב. שוק העבודה החקלאי שאני מכירה מקליפורניה (ומן הסתם יש דמיון לישראל) הוא עונתי – העובדים באים באביב (ממקסיקו), עובדים את עונת הקיץ והסתו בארה"ב (זו העונה הגשומה במקסיקו וממילא פחות עמוסה לחקלאים שם) ושבים לביתם לקראת חג המולד, עש האביב הבא. אחד הדברים ששאפתי ליצור בחוביזה היה מקום עבודה שמבטיח עבודה רציפה לאנשים שתורמים לו את עמל כפיהם, ולא רואה בהם "משאב מסוג אנושי" (שונאת את הביטוי הזה – משאבי אנוש), שמשתמשים כשצריך ומפטרים כשלא. גם אני וגם אלון היינו עובדי חווה בדיוק כמו העובדים שלנו, ואנחנו מכירים על גופנו ולכן מאוד מוקירים את המאמץ הכרוך בעבודה החקלאית. השכר בחווה אמנם אינו גבוה ולכן ברור לנו שמדי פעם צריכים כולם השלמות הכנסה, ובדרך כלל עובדים אצלנו יום-יומיים-שלושה בשבוע, כדי לתת לנשמה ולגוף קצת מרגוע, לנשום אויר צלול של עמק איילון, להתלכלך קצת באדמה ולנעוץ שיניים באיזה מלפפון ישר מהשיח. הייתי מאוד רוצה להאמין ולהשתדל שחוביזה תהיה באמת בית ולא רק מקום עבודה משתלם (ותאמינו לי, היא לא…) עבור עובדיה כמו גם עבור הלקוחות שלה, וזה כל כך משמח אותי כל פעם לשמוע על אנשים שנשארים איתנו לאורך זמן, או שבים אלינו לאחר הפסקה. אם כך, השבוע – כמה מילים על הידיים העובדות הזורעות, מגדלות, קוטפות ואורזות את הארגזים עבורכם:
נפתח באיתמר ואוהד שעובדים איתנו באופן רציף עוד מהקיץ והם כבר עובדים ותיקים ומנוסים אצלנו. נמשיך בשני הסטודנטים שלנו: עוד בסתו שב לעבודה אביעד, שעבד אצלנו גם בשנה שעברה ובקיץ לקח הפסקה, ולפני כמה שבועות חזר והצטרף יוחאי, אחי, ליום עבודה בשבוע, גם הוא לאחר הפסקת קיץ.
השבוע היו לנו שתי הצטרפויות משמחות במיוחד – האחת – ענת, שהיא לקוחה ותיקה שלנו, וגם כבר מכירה את עבודת השדה מקרוב – במשך כמעט חצי שנה, בכל יום שני היא מגיעה עם בן-זוגה, יוסי, להתנדב ביום האריזה למרכז, תמורת סל ירקות שבועי. השבוע היא הצטרפה גם כעובדת מן המנין, ברוכה הבאה!
והפתעה משמחת נוספת – ביום ראשון, בעוד אלון מרים טלפונים ומאמץ מוחו כדי למצוא עובד ליום הקטיף למחרת – מתקשר אליו איתי, עובד ותיק שלנו, שעבד איתנו באופן קבוע בשנה שעברה ועבר לצפון לתקופה מסוימת. איתי סיפר שחזר לאיזור ושאל… האם יש לאלון צורך בידיים עובדות… (ועל זה אמא שלי אומרת: "איזה קטע, בדיוק חשבתי עליך!"). איתי הצטרף השבוע ליומיים עבודה בשדה. כל-כך ברוך שובך הביתה!
ובענין העבודה שעושות הידיים הללו: השבוע, בחסות מזג האויר הטוב, סיימנו שבועיים של שתילות וזריעות (שתלנו וזרענו מחזור נוסף של כמעט כל הגידולים החורפיים שלנו), וכמו כן הספקנו לדשן סיבוב של דישון ידני מקיף ויסודי את כל הגידולים הנוכחיים. כזכור, אנחנו מדשנים כעת בכופתי-גן (דשן מכופתת, מזכיר בונזו, שמפוזר יבש סביב הצמחים). בחורף, בשל הטמפרטורות הנמוכות, הצמחים "אוכלים" את הדשן ושאר חומרי המזון שלהם באיטיות יחסית, אך כמובן שגם, ואולי דוקא, בטמפרטורות כאלה מגיע לכוכבי השדה שלנו למצוא ניחומים בקצת מגדנות כופתי-גן.
המשימה שלנו לשבוע הבא היא להמשיך ולנצל את מזג האויר הנאה (לפחות בראשון, שלישי-רביעי) ולסיים את הוצאת חיפויי הפלסטיק מהקיץ כדי לנקות את הערוגות ולהכין אותן לתיחוח למחזור הבא של שתילות וזריעות, בעוד שבועיים בערך.

שיהיה לכולנו עוד שבוע פורה של מפגשים מחודשים וחיזוק קשרים ישנים,
שבוע טוב וחורף נעים
מכולנו, בצוות חוביזה

 

ומה בסל השבוע?

 

ירק מהאגדות
כשהייתי קטנה היה לנו ספר ילדים מהסוג הישן והתמים, עם סיפורים בעברית של פעם וציורים נאיביים בצבעים בהירים. אני לא זוכרת אף אחד מן הסיפורים, אבל אני זוכרת שדובר בו על לפת. הילדים שם זרעו לפת בגינה, או אכלו אותה לארוחת הצהריים, אני לגמרי לא זוכרת מה היה הענין, אבל אני זוכרת את ההשתוממות שלנו כילדים: מה היא לפת? היא נראתה לנו כמו ירק אירופאי אקזוטי, הגדל בחורפים כבדים (אולי הילדים בציור לבשו מעיל?) וטעמו כנראה טעם גן עדן (הילדים כנראה היו מרוצים מהארוחה).
במציאות הישראלית זוכה הלפת בדרך כלל למעט מאוד הערכה. היא נחשבת ירק משעמם וסתמי, חסר טעם משהו. אבל בסיפורים היה שמור לה מקום של כבוד: סיפור "אליעזר והגזר" הוא במקור סיפור על לפת ענקית שעל מנת להוציאה מן האדמה נדרשת עזרת כל  המשפחה וחיות הבית, סיפור "ג'ק בעל הפנס" (Jack O Lantern) שהוא הסיפור בבסיס המנהג להניח נר דולק בתוך דלעת מגולפת, גם הוא מקורו בסיפור על ג'ק, שתיין אירי, שבמהלך התהפוכות שעוברות עליו, מוציא את תוכנה של לפת אחת ומניח בה נר, כדי שתשמש לו כפנס-עששית. סיפור נוסף של האחים גרים מספר על שני אחים, האחד עשיר והשני עני, האח העני מגדל בגנו לפת ענקית, ומכיוון שאינו יודע מה לעשות בה, מביא אותה כשי למלך. המלך מצידו מתלהב מאוד ושולח את הגנן לביתו עמוס באוצרות וזהב. כששומע האח העשיר, גוברת עליו קנאתו, וגם הוא מגיע למלך ובידו שי: זהב וסוסים. המלך שמח מאוד גם במתנת האח השני, וכדי להוקיר אותו מעניק לו את אחד הפלאים בהם פגש לאחרונה… לפת ענקית…
אבל ללפת מגיע כבוד לא רק באגדות. היא באמת ירק נהדר, ואולי לא מוערך משום שטעמה עדין ולא חזק ומודגש כמו ירקות אחרים, וחבל. חבל כי יש לי הרגשה שאנחנו מתרגלים לטעום בעיקר טעמים עזים של תיבול-יתר המושפע מאריזות החטיפים והאוכל המהיר, שמנסים לספק לנו פיצוץ של טעמים בפה – חזק, מהיר, משתלט, שלא יהיו היסוסים והתלבטויות – מוכרחים עוד! וכך אנחנו מוותרים ומפספסים טעמים עדינים בהרבה, רומזים, חמקמקים, שקטים. כאלה שלא תופסים את הבמה-הלשון בקול צווחני ובתלבושת נוצצת, ולפעמים דוקא בהם טמון אוצר…
הלפת הביישנית היא גידול תרבות עתיק, שהיה ידוע ביוון, ברומא, בסין ובמצרים העתיקה. מוצאו מסין, מרכז אסיה ומהמזרח הקרוב. בארת גידלו את הלפת לפחות מימי המשנה, בה היא נזכרת מספר פעמים כירק גינה מקובל. היא שייכת למשפחת המצליבים=הכרוביים=החרדלים, יחד עם הכרוב, הברוקולי, הכרובית, הקולורבי, הרוקט, החרדל, החזרת, הצנון ועוד. כמו שאר המשפחה היא אוהבת אקלים חורפי וקריר, המאט את נשימת הצמח ומעלה את כמות מאגר הפחמימות, תהליך המשפר את טעמה. תנאים משתנים ולא יציבים יפיקו שורש מעוצה וטעם חזק, והלפת תהפוך מרירה אם מזג האויר חם או יבש מדי. אולי זו גם הסיבה שבארץ הלפת היא מבשרת חורף של ממש. הצמח מפתח שורש מעובה, ושושנת עלים בראשו, בדומה לצנון וצנונית.
ישנם זנים כדוריים, עגולים, פחוסים ושיפודים וצבעם לבן ורוד, סגול או צהוב.
בארץ אוכלים בעיקר את השורש, אך במזרח הרחוק ובדרום ארצות-הברית אוכלים בהנאה גם את העלים, וישנם זנים מיוחדים שפותחו במיוחד לשם עליהם. (בדומה לשורש-סלק ולסלק-עלים). את השורש אוכלים חי, מבושל או כבוש ואת העלים מבשלים כמו תרד. ישנן ארצות שבהן מפיקים מהזרעים שמן. באיזשהו מקום בסייבר ספייס קראתי על איש שגדל בקנדה ואשתו מדרום-ארה"ב, ובאחד הימים, הם החליטו לבשל לפת לארוחת הערב. הם ניגשו לקנות את המצרכים, וכשהוא שם בסל שורש לפת הוא נתקל במבט נדהם של אשתו, שאמרה שחשבה שיאכלו לפת ולא שורש של לפת, איתו מאכילים חזירים. הוא מצידו הכריז שמבחינתו הלפת היא השורש, והעלים הם אוכל לבהמות… מכאן שהכל ענין של נקודת מבט… הסוף המר הוא שמאז הם לא נגעו בלפת. מושג ההשכל, מאידך, הוא שאפשר גם וגם! במתכונים שבסוף העלון הוספתי מתכון ל"למעלה של הלפת".
אז פנקו עצמכם בלפת בכל הדרכים האפשריות: במרק, בתבשילי בשר, בחמין. עשו בלפת כל מה שאתם נוהגים לעשות בדרך כלל בגזר (הקרמה, אידוי בחמאה, זיגוג), או תפוחי אדמה (צ'יפס, פירה). שלבו פיסות ארוכות ודקות של לפת חיה (אותן תסירו בעזרת קולפן) בסלט ירקות, ואפשר גם לכבוש אותה, בעודה צעירה, במשך יומיים וללא בישול מוקדם, בנוזל חמוץ-מתוק המורכב מכוס חומץ רגיל, כוס מים וכוס סוכר שהורתחו יחד.
הלפת היא גם ירק בעל שימושים רפואיים. על פי נסים קריספיל משתמשים בה לטיפול בצרידות ושיעולים, בליחה בגרון ובבעיות בדרכי הנשימה. ברפואה הטבעונית משתמשים במיץ המופק מהלפת כמשקה לעידוד מצב הרוח (גם מספר מתכונים שמובאים להלן מבטיחים מצב רוח משופר…) וכן היא יפה לטיפול בכליות. השורש נכיל סידן ואשלגן ושתיית מיץ עלי לפת מסייעת לנטרול עודף חומציות בדם, לחיזוק העצמות, השיער, הציפורניים והשיניים. 500 גרם שורש לפת יפיק כוס מיץ שיטפל באנמיה, בדלקת פרקים, באסטמה, בשיבושים במחזור החודשי, בחסימות בשלפוחית השתן, במחלות לב, יסייע להורדת חום, ולתפקודי הכליות, הכבד והריאות. 500 גרם עלים יפיקו חצי כוס מיץ (רבע לבוקר, רבע לערב), וירפאו שיעול, צרידות ונשירת שיער.

טיפטיפה:
√ קלפו ושטפו את הלפת רק דקות ספורות לפני ההכנה, אחרת היא תשחיר.
√ בישולה של הלפת יארך בין חמש לעשר דקות, במים רותחים.
√ כיוון שהלפת נוהגת לספוג מים רבים, יש לייבש אותה מעט לאחר הבישול, במחבת משומנת במעט חמאה.
√ השתמשו גם בעלים, כמו בתרד או במנגולד.
 
מתכוני לפת "מלמעלה עד למטה". מתכונים נוספים (למשל לפת כבושה) בעלון 47.

שלרם – מאכל עירקי – מצוין במיוחד בימים מאוד קרים ובשבתות.
• המרכיבים:
5-6 לפתות בינוניות
4-5 כפות סוכר
שקית תה
מעט מלח  

• ההכנה
 חותכים את הלפת לשתיים או לארבע
 מרתיחים את הלפת עם שקית התה והסוכר.
 לאחר הרתיחה מנמיכים את האש וממשיכים לבשל מספר שעות עד להשחמה.
 ניתן לשים גם על פלטת שבת.
 מגישים חם.

 

פירה לפת –
הלפת, כמו הרבה פקעות אחרות, מצוינת בתור פירה שמוציא החוצה את כל הטעמים שלה.
ככה סתם, קולפים ומרתיחים אותה במים עם מלח. כשהיא רכה שמים אותה במעבד מזון עם מעט חלב, ובמהירות מתקבל פירה לבן ובוהק עם טעם עדין ומריר שהולך מצוין עם רטבי בשר, בעיקר המתקתקים. הפירה הזה גם מגיב מצוין לשמן זית שיוצקים מעליו, כשמיד אחריו מגיעים גרגירי מלח גס.

 

קרפצ'יו לפת מהתכנית "אוכל למחשבה" – איל שני ושחר סגל
• המרכיבים:
6 לפתות קטנות
6 כפות שמן זית
6 כפיות רוטב סויה 

• ההכנה
 בסיר בינוני מרתיחים כשלושה ליטר מים, ממליחים אותם היטב, מכניסים את הלפתות ומבשלים ברתיחה חזקה במשך כרבע שעה.
 מוציאים את הלפתות מהמים, מסננים ומקררים קצת. בעזרת סכין חדה, הופכים כל לפת לקוביה שוות פאות. חותכים כל קוביה ל'דפים' מרובעים דקים – בעובי 2 מ"מ.
 בצלחת, מסדרים את דפי הלפת, אחד ליד השני (צלע נוגעת בצלע), עד שנוצר מרובע של 9 דפי לפת.
 מזליפים שמן זית כך שכל משטח הלפת יכוסה על ידו בעדינות, ואז בעזרת כפית שופכים כמות קטנה של רוטב סויה, בדיוק מעל נקודות החיבור של הדפים אחד לשני. מגישים מיד.
 
שני מתכוני "טורשי לפת"
תורשי לפת תוניסאי – מאתר "מתכונים.נט" – סלט חורפי,חריף-מריר-חמצמץ,מוגש עם הקוסקוס,וגם החמין לא יתנגד לו
• המרכיבים:
2 לפתות
2 פלפלים ירוקים חריפים 
4 שיני שום
1 חושחש בינוני,או כמה לימקווט (לימונים סיניים)
1 כף הריסה טוניסאית
כפית קימל טחון
מלח
שתי כפות שמן רגיל. 

• ההכנה
 שוטפים ומנקים את הלפת.חותכים לפרוסות דקיקות,וכל פרוסה למשולשים קטנים.
 חוצים את הפלפל וחותכים לרצועות עבות.
 קולפים את החושחש, חותכים לחתיכות גדולות, ומועכים אותו לתוך תערובת הירקות. אם משתמשים בלימקוואט, חותכים לקוביות קטנות. קוצצים דק את השום. מוסיפים את שאר החומרים ומערבבים.
 הסלט מוכן מיד,אבל רצוי להשאירו מחוץ למקרר ללילה,לספיגת טעמים

 

"ירוקים" ימתיכוניים (מאריזת חבילת "ירוקים" מהמכולת החביבה עלי)
• המרכיבים:
500 גרם עלים (תרד, מנגולד, חרדל, לפת, קולרדז, קייל, סלק וכו')
¼ כוס עגבניות מיובשות, פרוסות
2 כפות שום כתוש
פלפל
2 כפות צנוברים קלויים
½ כוס זיתים שחורים, מגולענים וחצויים
½ כוס זיתים ירוקים, מגולענים וחצויים
¼ כוס שמן זית
½1 כוס עגבניות תמר, רצועות
כוס מרק צח ירקות / עוף 

• ההכנה
 מחממים שמן במחבת על חום גבוה ומטגנים את הזיתים, העגבניות המיובשות, השום והפלפל במשך 6-8 דקות
 מוסיפים את עגבניות התמר וממשיכים לטגן 2 דקות נוספות
 מוסיפים את העלים ואת המרק הצח וממשיכים לבשל כ25-30 דקות נוספות
 מוסיפים את הצנוברים ומערבבים

עלון 87, 10-11 באוקטובר 2005, עלון ראשון בשנת תשס"ו

חשבון נפש חקלאי לשנה החדשה
לכבוד ראש השנה שעבר עלינו ולקראת יום כיפור הממשמש ובא, החלטנו להקדיש את העלון הראשון בשנה הזאת כדי לשתף אתכם במעין חשבון נפש חקלאי, שאנחנו עורכים בינינו לבין עצמנו, בסיום עונת הקיץ התוססת והקצבית, העולה על גדותיה ביבולים רבים ומהירים, ולקראת החורף העומד בפתח, קריר, איטי, מיושב בדעתו, מצמיח את יבוליו לאט לאט לאט.
השיחה ביני לבין אלון היתה מלאה בפרטים ותיאורים מדוקדקים, במחשבות שעלו בינינו כבר במהלך השנה ושבנו ודנו בהן כעת, ובאסוציאציות שזרקו אותנו כל פעם לצמח אחר, לפינת שדה אחרת, לנושא נוסף. השתאינו מהצלחות וכשלונות בהם חזינו במהלך העונות, ניסינו להביא הסברים להפתעות שהיו לנו השנה, ולחזור ולשנן לעצמנו את הלקחים שעלו ושאיתם היינו רוצים להמשיך.
ניסיתי לארגן את הדברים בבכתיבה בצורה מסודרת ונהירה וגם מעניינת (בנזוגי היקר, העורך הראשי שלי, טוען שלא כולם ממש מרותקים לפרטי שלבי ההפרייה של התירס, אם כי אני לא בטוחה שאני מאמינה לו…).
אז הנהו לפניכם-

נתחיל בהפתעות הטובות:
חלק מההפתעות היו נסיונות שעשינו וגילינו כי טוב –
למשל ירקות חדשים כמו אדממה – סויה ירוקה, ולוביה ירוקה – מסוג השעועית התאילנדית, שניסינו לגדל השנה לראשונה. בשני המקרים אנחנו מרוצים למדי מהתוצאות. והרושם שלנו היה שגם אתם שבעי רצון מהירקות החדשים. בשנה הבאה ננסה לזרוע כמויות גדולות יותר של אדממה כדי לשים לכם יותר בסלים, אולי בשני מחזורי זריעה. הירק הזה הוא חדש ועדיין נדיר למדי בישראל, ואנחנו מנסים ליצור קשר עם מגדלים אחרים כדי לשמוע המלצות, טיפים וכו'. הלוביה צומחת לאט יחסית לזני קטניה אחרים, ולכן חשבנו בתחילה שכנראה לא ממש הצליחה לנו, אבל בשבועות האחרונים היא ממש משתוללת ומניבה כמויות יפות בהחלט של תרמילים ארוכים וירוקים. אנחנו מתכננים לתת לכם לוביה בשלבים שונים: צעירה ודקה – לאכילה כתרמיל ירוק, בדומה לשעועית ירוקה, וקצת בוגרת יותר, חיורת משהו ושמנמנה – להוצאת האפונים/הפולים מן התרמיל ואכילה כמו אפונה ירוקה. אנחנו מקוים שאכן יעלה בידנו להתארגן לכך.
בעונת החורף הקרובה אנחנו מקוים לגדל ירק חדש נוסף: תרד ניו-זילנדי – ירק שדומה לתרד קטן, ונאכל כמו תרד, למרות שכלל אינו מקורב לו… אני מקוה להרחיב עליו בעלון שילווה את הגעתו לסלים.
נסיון נוסף השנה היה הקדמת זמני שתילה – למשל של הבטטה, שהשנה שתלנו אותה כשלושה שבועות מוקדם יותר, אמנם רק כמות קטנה, לנסיון, אך נסיון מוצלח. הבטטות המוקדמות אכן הניבו פקעות מוקדמות, ובשנה הבאה אנחנו ננסה לשים אותן מוקדם אפילו יותר ובכמות גדולה יותר, כבר לא נסיונית.
הקדמה נוספת שעשינו השנה היא זריעת המנגולד כבר באוגוסט (בשנה שעברה הוא נשתל, ורק באוקטובר). עכשיו אנחנו כבר נהנים מצמחי מנגולד קטנים ירקרקים שצומחים להם בהנאה בשדה, ואנחנו מקוים שיספיקו עוד לגדול לפני שיגיע החורף ויאט במאוד את קצב הצמיחה. בשנה שעברה החורף "תפס אותם" לא מוכנים, והם פשוט לא הצליחו לגדול.
את לקח הזריעה המוקדמת אנחנו נושאים איתנו גם למשפחת הדלועיים, בשנה הבאה אנחנו שוב מתכוונים לזרוע אפילו מוקדם יותר מהשנה. הדלועיים (קישואים, מלונים, דלעות, קישואי חורף) נהנים מעונה טובה למדי כשהם נזרעים באביב וצומחים בתחילת עונת הקיץ. כשמגיע סוף הקיץ הם מתחילים להיתקף בוירוסים שונים ונאלצים להתמודד עם קשיים רבים יותר. ולכן, למרות שהמועדים שהומלצו לנו מתלכתחילה היו מאוחרים יותר, אנחנו מתכוונים ללמוד מן הנסיון ובשנה הבאה לנסות לאפשר להם עונה מוקדמת ונקיה ככל האפשר מאתגרים מיותרים. בעיקר נכון הדבר לגבי המלונים וקישואי החורף.
אלון ואמיר הם שני אנשים מוכשרים ביותר, אבל תכונה נוספת שעושה אותם יקרים כל כך לחוביזה היא היצירתיות ויצר ההתפתחות שלהם. השנה זה התבטא במספר נסיונות מעניינים להשתמש ב"שאריות" הגידולים הקודמים לתועלת הגידולים הבאים. בדרך כלל משקיעים חקלאים אנרגיות ומשאבים כדי "לנקות" את השדה בין גידול לגידול. השנה ניסינו בכמה נקודות להתייחס לגידול הקודם כמשאב ולא כפסולת שיש לסלקה מן הדרך. למשל: חיפוי ערוגת השום בענפי הבטטה שסיימו את תפקידם. החיפוי במקרה הזה נועד למנוע עשביה, שהשום הדקיק לא מצליח להתמודד איתה בדרך כלל. הענין עלה יפה בהחלט. רעיון אחר היה השארת צמחי המלפפון המודלים כמות שהם, וזריעת אפונה באותה הערוגה. האפונה טיפסה בקלות ובחן על צמחי המלפפון המתייבשים ונעזרה בהם כדי להזדקף ולעלות מעלה על עמודי ההדליה. במקרה שלישי, של הגזר, נעזרנו בגבעולי התירס הקצוצים מערוגות שהסתיימו כדי לחפות ערוגות גזר צעירות. המטרה המרכזית הפעם היתה לשמור על לחות הקרקע בעונת הקיץ עבור הגזר, הנובט לאיטו. כשהחלו נבטי גזר לבצבץ מן האדמה הוסר החיפוי מהם והם צמחו בשמחה לעבר השמש. אנחנו מקוים להמשיך להתבונן בשדה מכיוון הפוטנציאלים הגלומים בו ולהעלות רעיונות נוספים כאלה.
חלק מההפתעות השנה היו כלל לא מתוכננות, ונבעו דוקא מ"פנצ'רים": למשל החלפת ההזנה מדשן גואנו, שהובלנו דרך צינורות הטפטוף, להזנה בעזרת כופתאות: דשן יבש מפורר דמוי בונזו, שמפזרים ליד הצמחים. האמת היא שהכל החל ממחסור בגואנו. ככה זה בארצנו הקטנטונת כשיש רק ספק אחד שמייבא את המוצר… פתאם פשוט אין. בצר לנו פנינו לקבל עצה והתחליף שהומלץ לנו היה הכופתיגן הנ"ל. להפתעתנו ולשמחתנו הוא התגלה כמוצלח ביותר, ולדעתנו אף יעיל יותר מן הגואנו. ואפילו לא יקר יותר. הוא דורש אמנם עבודה אנושית רבה יותר, אך בשדה כמו שלנו זה חלק מהרעיון והעסק, ולכן לנו הדישון הזה מתאים ביותר (וכך סבורות גם החסות והכרובים שלנו…).
הפתעה נוספת נכונה לנו מצד העגבניות שלנו. השנה שתלנו עגבניות תמר, שהיו נהדרות ושמחנו בהן. אלא שכמו כל צמח – הן הגיעו לשלב בו החלו להתייבש והפסיקו להניב פרי – סיימו את תפקידן (כך חשבנו…). בשלב הזה סגר אלון את ההשקיה לערוגות העגבניות והוסיף לרשימה האינסופית של מטלות גם את נקיון הערוגות הללו והכנתן לגידול הבא. אלא, שכמו במעשה קסמים, העגבניות שבו והתחדשו. ללא השקיה נוספת וללא תשומת לב מיוחדת צצו עליהם עלים רעננים והם שבו ופרחו והניבו סיבוב נוסף של פירות מתוקים וטובים. למען האמת זה אינו קסם… עגבניות ידועות כגידול שמסתדר מצויין גם עם מעט השקיה. עגבניות בלאדי או Farm Dry Tomatoes הן עגבניות הנשתלות ממש בתחילת האביב, מושקות מעט (ורק לפעמים) רק בתחילת גידולן, ואחר כך שולחות שורשים לעומק, למי התהום, ומוצאות את הלחות שנשתמרה שם מהחורף. הפירות קטנים יותר בדרך כלל, אך מתוקים הרבה יותר (שכן יש בהם פחות מים ולכן רמת הסוכר גבוהה יותר). הצמח בדרך כלל חזק ואיתן מאוד, בשל השורשים העמוקים שלו. גם אנחנו שמנו לב כי יתכן שמיעוט השקיה תורם לבריאות צמחי העגבניה וחוסנם: דוקא בסופי הערוגות, במקומות אליהם מגיעים פחות מים, ראינו כי הצמחים נפגעו פחות מצהבון האמיר (וירוס התוקף את שיחי העגבניות), וההשערה שלנו היתה כי הדבר קשור ללחות הקרקע. חשבנו כי בשנה הבאה ננסה למקם את העגבניות בערוגות שאנחנו יודעים שמקבלות פחות מים, וננסה להפוך את החסרון הזה לחוזק…

בחשבון הנפש הזה ישנם גם שיפורים שיש לעשות לקראת השנה הבאה: שינוי זמני השתילה הוא נושא אחד שכבר הזכרתי. הגדלת הכמויות היא נושא שני. אנחנו צריכים להתרגל, בשמחה רבה, לעובדה שאנחנו מכלכלים כבר באופן יציב למדי מאה משפחות ויותר, ואנחנו צריכים לשתול יותר כדי להצליח לספק את הכמויות הנדרשות.
גם בתחום גודל הירקות למדנו השנה לקחים, למשל בנושא דילול: ראינו במו עינינו (וחשנו בידינו) כמה חשוב לדלל: צנוניים, סלק וגזר. ההבדל הוא עצום – בלא דילול מקבלים ירקות קטנטנים ועלובים, ואם מקפידים לדלל – מצליחים הצמחים הנותרים להתפתח ללא תחרות על מקום ומשאבים ולגדול לגדלים יפים ביותר. הדילול אמור לגבי ירקות שנזרעים, כשעוסקים בשתילים ההקבלה היא מרווחי שתילה, ואנחנו מתכוונים לרווח יותר בשנה הבאה, את הכרוביים למשל. לשים ממש חצי מכמות השתילים, כדי לאפשר לצמחים מרווח התפתחות גדול יותר וכך לאפשר ירקות גדולים יותר.
כשאנחנו מתבוננים לאחור אנחנו בהחלט גאים על הדברים שהצלחנו להתקדם בהם השנה. חלקם כבר ציינתי, אך ישנם עוד: למשל, בגידול תחת רשת צל, שאיפשר הפקת חסות יפות לאורך כל עונת הקיץ. כשאני נזכרת בחסות האומללות שניסו לשרוד, חשופות, את עונת החום הלוהטת בשנה שעברה, נחמץ לבי בקרבי. השנה היינו גם מוכנים לצרות שהכרנו מן השנה שעברה, כמו אקריות הקורים בחצילים, ואכן הצלחנו לתפוס אותן בשלב מוקדם ולהימנע מהנזק (ע"י שטיפה פשוטה של הצמח מספר פעמים).
מכיוון שגם אלון וגם אני ירוקים עדיין בתחום החקלאי, אנחנו יודעים מאוד להעריך נסיון. זהו גם אחד הדברים שתמיד אמר לי ג'ו, החוואי שאיתו עבדתי (ואני עובדת) פה בקליפורניה. כאשר החל את הקריירה החקלאית שלו, היה מספר לי, הדרך הטובה ביותר ללמוד כיצד לעשות את הדברים היתה לפגוש חקלאים מנוסים וטובים, לבקר בשדותיהם, ולנסות לשאוב מהם רעיונות וחכמה. (האיש הנהדר הזה, ענו וצנוע גם היום, כבר בן 74 ועדיין מעבד את שדותיו ושמח ללמוד מכל אחד). ואכן קיבלנו סיוע בל יתואר ועצות נהדרות וטובות מרפי, המדריך-המלווה שלנו מהארגון לחקלאות אורגנית, מליאורה, המארחת אותנו בשדה, מגבי, השכן הטוב שלי ממשמר איילון, ומחקלאים רבים אחרים שאנחנו פוגשים ותמיד שמחים לשמוע לעצתם ולקבל מהם ביקורת בונה. השנה נעזרנו בעצות כאלה כדי ללמוד על רשתות צל, על חיפוי פלסטיק צהוב לקרקע (המזיקים נמשכים לצבע הצהוב של הפלסטיק ונשרפים בחום הלוהט שלו), לקבל עצות לגבי זנים (למשל זן העגבניות שגידלנו השנה, שהוא בין זן שיח לזן הדליה, והוכיח עצמו בהחלט) ולגבי התמודדות עם מחלות שונות. כמובן שיש לנו עוד הרבה ללמוד בנושא, ואזנינו פקוחות.
בשנה הבאה גם נמשיך להתמודד עם מספר סוגיות שמלוות תמיד חקלאות אורגנית: הראשונה היא פוריות הקרקע, בעיקר דרך גידולים מטייבים וגידולי כיסוי, תחום שאנחנו עדיין צריכים ללמוד לפתח לעצמנו את הנוסחה הנכונה לרוטציה בין חלקות השדה השונות, כדי לתת לכל אחת מהן זמן מנוחה וחידוש כוחות ומשאבים. הסוגיה השניה שאיתה נתמיד כנראה כל עוד מעדרנו בידנו, היא ההתמודדות עם העשבים. אלון ואמיר עשו עבודה יפה בהחלט השנה, וגם הזמן עושה את שלו, וכל שנה אנחנו מקוים לפגוש פחות ופחות מידידינו עשבי הבר, אך הדרך עוד ארוכה…

נשמח לשמוע מכם מה דעתכם לגבי השנה החולפת בחוביזה, עצות, בקשות, שאלות, הערות – כולן יתקבלו בברכה, עדיף בכתב כדי שלא ילכו לאיבוד בין כל הפרטים הקטנים והמשימות המרכיבות את יומנו בשדה.
שמחנו לבלות אתכם שנה נוספת, ואנחנו מצפים בשמחה לשנה החדשה שמתחילה,

שנה טובה
שנת צמיחה וטוב
אלון, אמיר, בת-עמי וצוות "חֻ'בֵּיזָה"

 

סל ראשון של שנה חדשה:
 
מתכונים מתוקים – דבש ורימונים – לשנה טובה ומתוקה:

סלט חסה ברוטב דבש – מאתר "יד מרדכי"
● המרכיבים:
לסלט: מבחר עלי חסה ועלים ירוקים
 שקדים קלופים ומטוגנים
גרגרי רימון
לרוטב: ¼ כוס מיץ לימון
 ½ כוס שמן
2-3 כפות דבש הדרים
½ כפית מלח
מעט פלפל לבן 

● ההכנה:
 להכניס את חומרי הרוטב לצנצנת ולנער היטב.
 להכניס למקרר לפחות ל- 6 שעות (רצוי ללילה).
 לפני ההגשה לשים את העלים הירוקים, השקדים וגרגרי הרימון בקערה.
 לנער שוב את הרוטב ולשפוך על הסלט.
הטעם – ביחס הפוך למאמץ.

 

עוגת קישואים בטעם דבשי – שוש אלחרר מאתר "על השולחן"
● המרכיבים:
2 כוסות קמח תופח
¾ כוס סוכר לבן
1 כוס סוכר חום
3 ביצים
1 שקיק סוכר וניל
1 כפית סודה לשתייה
½ כוס צימוקים
½ כוס אגוזים
2 כוסות קישואים מגוררים דק דק בפומפיה בלי הרבה נוזלים
עוד ½ כוס קישואים מגוררים / ½ כוס רסק תפוחים
¼ כוס שמן 

● ההכנה:
 מחממים תנור לחום בינוני.
 מערבבים את כל החומרים. אופים כ-45 דקות
 לאחר האפייה יש לעוגה טעם של עוגת דבש.

 

סלט חצילים קלויים וגבינה עם רימונים ונענע – בני סיידא מהספר "אוכלים בחוץ"
● המרכיבים:
5 חצילים
4 בצלים ירוקים, קצוצים דק
1/3 כוס נענע, קצוצה
300 גרם גבינה בולגרית, מפוררת
גרגרים מ-2 רימונים
לרוטב: ½ כוס שמן זית
 מלח ופלפל שחור, טחון טרי
¼ כוס מיץ לימון טרי
1 כפית סוכר
3 שיני שום כתושות
2 כפיות חומץ בלסמי 

● ההכנה:
 קולים את החצילים על אש גלויה, עד שישחימו. מצננים, קולפים, ומרסקים למחית גסה. מעבירים לקערה.
 מערבבים בקערה קטנה את כל מרכיבי הרוטב. מוסיפים את הרוטב לקערת החצילים, ומערבבים. טועמים ומשפרים תיבול.
 מוסיפים לחצילים את הבצל הירוק, הנענע, הגבינה וגרגרי הרימון, ומערבבים. מגישים עם לחם טרי.

 

טבולה עם רימונים – אילת בן יוסף, מאתר Ynet
● המרכיבים:
1 חבילת בורגול 
½ צרור נענע 
½ צרור פטרוזיליה
(אפשר לשחק עם המינון ולהוסיף / להחסיר את העשב שאוהבים)
2 מלפפונים ירוקים קצוצים דק
1 רימון (גרעינים בלבד)
4 כפות שמן זית 
1 כף חומץ (אפשר בלסמי ואפשר רגיל)
1 כף מיץ לימון
מלח לפי הטעם 

● ההכנה:
 משרים את הבורגול במים קרים למשך שעה לפחות. קוצצים דק-דק את הנענע והפטרוזיליה (אפשר ואפילו רצוי במעבד מזון).
 שומרים מעט גרגרי רימון בצד ומעבירים את כל המרכיבים לקערה, מערבבים היטב ומתקנים תיבול. אם צריך מוסיפים עוד חומץ או מלח.
 לפני ההגשה מפזרים מעל את גרגרי הרימון ששמרנו ומניחים בחגיגיות על השולחן