27-29 ביולי 2022 – מתנות קטנות (ומתוקות)

העגבניה נמצאת אצלנו בסל כל השנה, אבל בקיץ היא במלוא טעמה והדרה, ובעונה החמה מצטרפת אליה הדודנית הקטנה והמתוקה שלה – עגבניית הצ'רי. לפעמים, בשל היומיומיות שלה, מקבלים אותה כמובן מאליו, אז לפרי האהבה הזה אנחנו מקדישים את העלון השבוע.

IMG_0170

נתחיל ברקע המשפחתי: העגבניה שייכת למשפחת הסולניים, אליה שייכים גם החצילים, הפלפלים, תפוחי אדמה ו…טבק, וכמובן עוד צמחים רבים אחרים, מהם צמחי בר וצמחי נוי מבוייתים, סך הכל למעלה מ-2800(!) מינים שונים. היא צמח טרופי ומוצאה במרכז אמריקה, העגבניות הראשונות בעולם צמחו ככל הנראה בפרו ובאקוודור של היום, נדדו צפונה עד למכסיקו, שם בויתו וגודלו על-ידי האצטקים שקראו להן "טומטל", ומכאן שמה הלועזי. עגבניות הבר הראשונות היו קטנות מאוד ומתוקות – מרוכזות בטעמן, עם הביות נבחרו וגודלו גם זנים גדולים יותר, אך, כנראה האצטקים ובני האינקה גידלו עגבניות צ'רי קטנטנות עוד לפני שהצליחו לגדל עגבניות גדולות. תושבי אמריקה גידלו את העגבניה והכירו בערכה, הספרדים, שנתקלו בפרי הלא מוכר, התרשמו מיופיו של הצמח והביאו אותו לאירופה במאה ה-16. עושר הזנים הדרום אמריקאי היה עצום – מגוון גדלים וצבעים, צורות וטעמים. בין הזנים שיובאו היו גם עגבניות צהובות, וזה כנראה מקור השם שדבק בהם: "פומודורה" – תפוח זהב באיטלקית, ששובש על-ידי הספרדים והצרפתים ל"פום ד'אמורה" – תפוח האהבה. גם השם הערבי "בנדורה" הוא כנראה סירוס של השם האיטלקי. לדיון בשמה/שמותיה העבריים של הגברת נגיע בהמשך.

בתחילה, כשהובאה העגבניה לאירופה, היא גודלה כצמח נוי בלבד, נשות החברה במאה ה-16 נהגו לענוד פרחי עגבניות בשערן למסיבות. מומחי בריאות הזהירו מפני הפרי, שנחשב לרעיל, והעגבניה הזהובה היתה נשכחת בקרן זווית, אלמלא יוזמתם של שני נזירים איטלקים, שהביאו מדרום אמריקה את הזן האדום וגידלו אותו בחצרם בשלהי המאה ה-18. שם, בדרום איטליה, התרחשה ההצלחה האמיתית הראשונה שידעו העגבניות האדומות, דווקא בקרב פשוטי העם (שבזכותם, בעלי התעוזה שהיו מוכנים לנסות ירקות רבים מהם נרתעו אנשי האצולה, כולנו נהנים היום). רוטב העגבניות הראשון מוזכר בכתובים בספר שכתב ב-1778 ראש מנזר נפוליטני, שהמליץ עליו לליווי בשרים ודגים (עדיין לא לפסטה ופיצה). המאה ה-19 היתה המאה הגדולה של העגבניות – הן זכו להכרה בעולם כולו ואז גם הובאו לראשונה לארץ, על ידי נזירים צרפתיים.

tamuz - tomatoes

קשה לדמיין את המטבח העולמי בכלל, והים-תיכוני בפרט, ללא העגבניה – מלכת הסלט, השקשוקה והסחוג, נסיכת רטבי הפסטה והפיצה האיטלקית ויקירת מאכלי הים והיבשה של ספרד, פרובאנס, יוון וטורקיה. קשה להאמין כי ההיסטוריה העלתה אותה על השולחן האירופי לפני לא יותר מ-200 שנה וכי איש לא הכיר אותה בעולם המערבי לפני שקולומבוס גילה את אמריקה… אך לא מיד היא זכתה לקבלת הפנים הנלהבת, ויש לכך סיבה: העגבניה שייכת, כאמור, למשפחת הסולניים. חלק מן הצמחים במשפחה הזו אכן רעילים ומזיקים לבריאות, רעילות זו מקורה באלקלואידים המצויים בחלקים שונים של הצמח. אלקלואידים הם תרכובות אורגניות של פחמן, מימן, חנקן וחמצן שמקורן לרוב בצמחים. הם נחשבים כבעלי השפעה על תפקוד העצבים והשרירים ועל תפקוד מערכת העיכול. האלקלואיד הבעייתי במשפחת הסולניים הוא ה"סולניום", שהעניק לה את שמה, והוא מצוי ברמות שונות בצמחים השייכים למשפחה זו. כמות הסולניום בצמחי המאכל הסולניים קטנה מאוד, ובישול מפחית ב-40%-50 נוספים, ולכן רובנו צורכים אותם בלי בעיות מיוחדות.

העגבניה מכילה ליקופן, זהו הפיגמנט המעניק לה (וגם לאבטיח) את צבעה האדום, הנחשב לצבע שמעורר תיאבון ותאווה. הליקופן הוא נוגד חמצון רב-עוצמה. מדענים טוענים כי הוא אחד מ"טורפי" הרדיקלים החופשיים הפעילים ביותר בטבע (אלו חומרים מזיקים המאיצים תהליכי הזדקנות תאים ומחלות). הליקופן תורם להפחתת הסיכון לסוגי סרטן שונים, בפרט סרטן הערמונית הריאות והלבלב. יחד עם רכיבים נוספים בעגבניה, הוא גם תורם להפחתת הסיכון למחלות לב ולשבץ מוחי. יכולתו של הליקופן לפעול כנוגד חמצון יעיל עשויה לתרום גם לשמירה על בריאות העין, על תפקוד המוח ולהגנה מפני נזקי קרינת השמש. העגבניה עשירה בויטמין C, המסייע בהפחתת הסיכון למחלות לב, שבץ מוחי, סרטן וכנראה גם קטראקט וסיבוכי סוכרת.

היה זה יחיאל מיכל פינס, שפעל יחד עם אליעזר בן־יהודה להפצת העברית, שחידש את שמה כשתרגם מגרמנית Liebesapfel ("תפוח האהבה") לעגבניה, מהשורש ע־ג־ב – חשק, תאווה לאהבה. הרב קוק ניסה למצוא חלופה והציע לפרי שם עברי "טהור ונקי": "אדמוניה", בשל צבעה (זה לא ממש תפס). גם בבית אליעזר בן־יהודה הסתייגו מן השם הפרוץ, והציעו את המילה "בַּדּוּרָה", שהיא צורה עברית לשמה הערבי, בַּנְדוּרַה. גם . במשך כשני עשורים התקיימו "עגבנייה" ו"בדורה" זו לצד זו ולכל אחת תומכים משלה, בסופו של דבר הכריעו את הכף החשק והפיתוי והשם "עגבניה" השתרש בפי כולנו.

רוב העגבניות שאנחנו מכירים הן אכן אדמוניות, אך התמונה המלאה צבעונית ועשירה הרבה יותר. ברוב השטחים החקלאיים מגדלים כמובן עגבניות ממספר זנים מצומצם יחסית, אך יש גם העמלים לשמר זני מורשת של עגבניות (וצמחים וירקות אחרים). לפני כמה עשורים רוב העגבניות שהיו בשוק היו גם עגבניות גדולות, עגבניות הצ'רי הקטנות היו נדירות וכמעט לא מצויות בשדות, בחנויות או במטבח, ובדומה לתחילת דרכן של אחיותיהן הגדולות, כשהשתמשו בהן, זה היה בעיקר כאביזר קישוטי, אך לא למאכל. כל זה השתנה באופן דרסטי בשנות השבעים של המאה שעברה. האחראית לשינוי הזה היא הפתעה לא צפויה – היתה זאת רשת החנויות הבריטית "מרקס אנד ספנסר"… הרשת השתמשה גם היא בעגבניות צ'רי לקישוט התצוגה בחנויות, אבל היה מי שחשב שיהיה נחמד גם למכור אותן למאכל, אלא שלשם כך הם היו זקוקים לזן עגבניות טעים ומוצלח יותר מאלו שהיו להם באותה עת (עגבניות שגודלו בעיקר כדי להאריך חיים בשרשרת המסחר ועל המדפים, ולכן נקטפו מוקדם מדי והיו בעלות קליפה עבה ומציקה). הם פנו לאחד מהחקלאים שגידלו עבורם עגבניות, ברנרד ספרקס, וביקשו ממנו לפתח עבורם עגבניות צ'רי מוצלחות יותר, ב"טעם של פעם". הוא עשה מספר נסיונות והכליא עגבניות צ'רי שונות, ולבסוף הגיע לתוצאות משביעות רצון ובשנות השמונים מתחילה הרשת לשווק את הזן הראשון של עגבניות הצ'רי של ספנסר במספר מדינות באירופה וגם מעבר לים. במקביל לפיתוח הזה, פונה אחד מבכירי הרשת, טכנולוג מזון בשם נתן גולדנברג, יהודי בריטי ציוני, שעקב אחרי הפיתוחים החקלאיים בישראל, לשני פרופסורים מהפקולטה לחקלאות ברחובות – פרופסור נחום קידר ופרופסור חיים רבינוביץ', שעסקו באותה תקופה בהתאמת עגבניות לתנאי הגידול בארץ ולהארכת חיי המדף שלהם. הפיתוח שלהם הביא ליצירת עגבניות בעלות תהליך הבשלה איטי יותר על הצמח, להגיע לרמת סוכר מירבית בהבשלה, ולהחזיק מעמד יפה במשלוח. נתן גולדנברג הציע להם לקחת את הפיתוחים ולהעביר אותם לזני עגבניות צ'רי. הם החלו לעבוד יחד ופיתחו זנים מוצלחים מאוד שהגיעו לשוק בשנות התשעים. וכך, בארבעים שנה האחרונות, מככבות עגבניות הצ'רי המתוקות בכל מטבח וכמעט בכל קערת סלט. גם עגבניות הצ/רי מגיעות בצבעים, צורות וגדלים שונים: וכמו הצ'רי (המכונה כך על דמיונה לדובדבן, גם הן קיבלו שמות של פירות: צ'רי תמר, צ'רי אגס, צ'רי ענב וכו…

 

שבוע טוב, של הבשלות בקצב איטי, למתיקות מירבית וחיים ארוכים,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: עגבניות צ'רי, קישואים/שעועית צהובה, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, תפו"א, סלק/גזר, חצילים/נתח דלעת, חסה, תירס, עגבניה, מלפפון/פקוס, מלון/אבטיח, מתנה: מנגולד/תרד ניוזילנדי/בזיל.

בארגז הגדול גם: פלפל ירוק/בצל יבש, דלעת ערמונים/דלורית, שום/שורש פטרוזיליה/בצל ירוק.

ובסל הפירות: תפוח עץ, בננה, אבוקדו, ענבים. בסל הגדול גם: נקטרינה.

9-11 באוגוסט 2021 – שירת עגבניה

 

השבוע ובשבוע הבא מחלבת עיזה פזיזה יוצאת לחופשת קיץ קצרה.
הם ישובו בכוחות מחודשים בשבוע שמתחיל ב22 באוגוסט.

חופשה נעימה!

_____________________________________________________

 

עַגְבָנִיָּה, עַגְבָנִיָּה!
אֶתְמוֹל רַק בָּאנוּ בָּאֳנִיָּה,
וּכְבָר נִשְׁקַפְתְּ מֵחֲמִיצָה וּמִסָּלָט וּמִקְּצִיצָה –
גִּילָה, רִנָּה, חֶדְוָה, דִּיצָה,
וּמִסָּלָט וּמִקְּצִיצָה.

עַגְבָנִיָּה, עַגְבָנִיָּה!
אַרְצֵנוּ עֲנִיָּה.
זַמְּרִי נִשְׁמַת כָּל חַי, שִׁירַת עַגְבָנִיָּה!

רַק, רַק, רַק, רַק עַגְבָנִיָּה
מִמּוֹשָׁב בְּנֵי-בְּרַק וְעַד דְּגָנִיָּה.

(ויש המשך…) השבוע לכבוד העגבניה המכובדת, הנה שיר הלל של ממש, מצחיק ומתוק, מ1926(!) שכתב יהודה קרני והלחין יואל אנג'ל וזכה למספר נכבד של ביצועים (וגם למייקאובר ב"גשש החיוור"…). תהנו!

העגבניה באמת מלווה אותנו כירק בסיסי ומובן מאליו כמעט בכל בית ישראלי – בסלט, במטבוחה, ברוטב לפסטה או בשקשוקה. וגם בח'ביזה אנחנו מגדלים אותה מהשנה הראשונה – בתחילה בשטח הפתוח, תחת כיפת השמיים. השנים הראשונות היו עוד סבירות איכשהו, אבל משנה לשנה התרבו הפגעים, ואנחנו יכולים להיזכר לאחור בכאב בשנים בהן גידלנו ערוגות רבות של שיחי עגבניות, כדי להפיק מהן את הכמות הנדרשת לארגזים, באחוזי תנובה נמוכים ביותר. העגבניות בשדה הפתוח סבלו ממחלות עלים וצרות שונות ובעיקר מצהבון האמיר – וירוס קטלני שמביאה איתה כנימת עש הטבק, ומחסל צמחי עגבניה באופן סדרתי. גידול בשטח הפתוח היה אפשרי, כמובן, רק בקיץ, כך שבאופן קבוע, בחלק מהשנה היינו קונים עגבניות ממגדלי חממות אורגנים ומוסיפים אותם לארגז כתוספת חיצונית.

ואז, לפני כשמונה שנים, שיפצנו חממה נטושה ליד השדה, ולאחר חודשים מאומצים של עבודה, עמד בית הרשת מוכן ונכון לאתגר, ואנחנו, בלב הולם, שתלנו בו שתילי עגבניות ראשונים.

גידול בתוך בית צמיחה הוא שונה מאוד מגידול בשדה הפתוח. בחוץ אנחנו חשופים, אמנם, לפגעים, אבל גם סומכים על האיזונים הטבעיים שנוצרים במרחב. ברגע שהכנסנו את הצמחים לתוך מבנה מחופה רשת ומנותק מהסביבה, אנחנו אחראים להביא את האיזון, לשמר אותו, להחזיר אותו כשהוא משתבש. עלינו גם לספק שירותי האבקה, אויבים טבעיים, הזנה ודישון ספציפיים ומדוייקים יותר וכו'. האתגר היה משמעותי וחדש, וגם כיום, לאחר מספר שנים, עדיין אנחנו לומדים עוד ועוד על גידול בצורה הזאת. מצד שני, רשת המש הצפופה, המכסה את בתי הצמיחה, אכן מספקת הגנה חשובה והכרחית לעגבניות ולמלפפונים (ולעוד גידולים שמצטרפים אליהם מדי פעם). לאחר שהתנסינו וראינו כי טוב, הוספנו עוד 8 מנהרות צמיחה (מבנים יותר נמוכים וצרים), ובשנה שעברה עוד 4 נוספות, ובימים אלה אנחנו מוסיפים עוד.

העגבניה היא צמח חזק שדורש משאבים מהקרקע, ולכן היא זקוקה לאדמה פוריה, ואז היא מתפרצת ומצמיחה שיח ירוק ושמח. כדי להניב גם עגבניות שמחות ומוצקות, היא זקוקה לדי אשלגן בקרקע. חוסר באשלגן יגרום לעגבניה רכה וקמחית מדי. מכיוון שאשלגן אינו הצד החזק של האדמה שלנו, אנחנו מפזרים תוסף אשלגן לפני הגידול וממיסים אשלגן במערכת ההשקיה תוך כדי צמיחת השיחים. רוב שיחי העגבניה הגדלים בחממות הם מן הסוג ה"מטפס". אני שמה זאת במרכאות משום שהם אינם מטפסים בעצמם, כמו גפנים, מלפפונים או אפונה, אך הם שיחים ארוכים ארוכים וגבוהים שזקוקים להדליה – לתמיכה בגובהם כדי שלא ישתרעו על הקרקע. לשם כך אנחנו מדלים אותם בשיטה המכונה "הדליה הולנדית": קושרים להם "חבל טיפוס" מגג בית הצמיחה שסביבו מתלפף הצמח והוא מחזיק אותם זקופים וצומחים מעלה מעלה.

כדי לשמור על הזקיפות ולמנוע משקל יתר והוצאת אנרגיה לכל הכיוונים, אנחנו גוזמים את העגבניות – כלומר, מורידים את הגבעולים הצדדיים שיוצאים מן הצמח, ומשאירים גבעול אחד מרכזי שמתעבה ומתחזק וממשיך לגדול מעלה מעלה, כשהצמח גבוה מכדי שנוכל להגיע אליו, משחררים עוד קצת מן החבל, וכמו בסנפלינג, מנמיכים מעט את ראש השיח ומאפשרים לו עוד מקום צמיחה (החלק התחתון של הצמח, בו כבר אין פרי בשלב הזה, מתכופף מעט הצידה לנוח).

השיחים מטופלים כתינוקות מפונקים: בחורף פורשים להם ניילון על גג ודפנות בתי הצמיחה כדי להגן עליהם מן הקור, ובקיץ הפלסטיק מוחלף ברשת מש, שמונעת התחממות יתר אף שומרת עליהם מוגנים מחרקים מזיקים (ככל האפשר). מעל ראשיהן נפרשת רשת צל כדי להוריד את הטמפרטורה ולמנוע מכת שמש… ומכיוון שסגרנו אותן כנסיכות בתוך הארמון, צריך להביא את המחזרים אליהן… או במקרה שלנו, המחזרות – כוורות של דבורי בומבוס שמוכנסות אחר כבוד לבתי הצמיחה ומאביקות בעליזות את הצמחים, כדי שיופרו וילעיטו אותנו מן האדום האדום הזה.

ובכל זאת, גם לארמון מצליחים להסתנן פרחחים מזיקים. עש הטוטה אבסולוטה, כשמו כן הוא – אבסולוטי וחצוף, ומצליח למרות הכל להכנס למנהרות הצמיחה. פגיעתו ניכרת בעלים (הוא חופר/זולל מנהרות בתוך העלה ומשאיר רק את האפידרמיס כוילון שקוף, מה שכמובן מחליש מאוד את הצמח, שהעלים שלו הם קולטני הפוטוסינטזה שלו, הפה שדרכו הוא לוגם אנרגית שמש. בנוסף, עשי התותה עוקצים את הפרי, ואנחנו מגלים בפירות האדומים נקודת כניסה שחורה פצפונת שהיא הפתח למנהרה אפלה בתוך העגבניה.

 

הפתרון שלנו הוא קודם כל לנסות ולשמור ככל האפשר על ניקיון בית הצמיחה והסביבה. לפני מחזור חדש באביב אנחנו משתדלים לגדל צמחים ממשפחת הכרוביים שיש להם השפעה מחטאת מחד ומייצבת ומאזנת מאידך. כשאנחנו מתחילים לראות נגיעות אנחנו משתדלים לאסוף את העלים הנגועים ולהרחיקם מבית הצמיחה. בעבר ניסינו לתפוס את הזכרים בעזרת מלכודות פרומון: צלחות ובהן פרומון ומים. הזכרים נמשכים לפרומון ונלכדים במים. המלכודות נועדו להפחתה מסויימת בכמות הזכרים ובעיקר לניתור כמות העשים במנהרה. הצעד הבא היה להדביר את העש בעזרת ריסוס חומרי הדברה ביולוגית: חומרים המבוסס על רעלנים המופקים מחיידקים שונים (Bacillus thuringiensis Var. Kurstaki או Saccharopolyspora spinosa) שפועלים על מערכת העצבים של הזחלים. אבל ההדברה הזאת מוגבלת ביעילותה, ובמקרים רבים נאלצנו להודות שהטוטה כבר התאקלמה בבית הצמיחה, והחלטנו להחזיר את האיזון על ידי חיבור מחדש לשטח הפתוח – פתחנו את בית הצמיחה משני צדדיו, והאויבים הטבעיים מבחוץ יכלו להכנס ולעשות את עבודתם. אז, כמובן, נתקלנו בצרות נוספות מן החוץ (כמו כנימת עש הטבק ובעיות אחרות), וניסינו ללהטט בין השיקולים השונים ומצב העגבניות כדי להפיק עגבניות נקיות ואיכותיות.

בשנה שעברה השתתפנו בניסוי של חברת "רימי" בשימוש בפרומון בצורה שונה: במקום ללכוד את הזכרים, לבלבל עליהם את דעתם, משהו בסגנון Make Love, Not War, או באופן מדוייק יותר: Try To Make Love, etc. משום שהפעם הרעיון היה לפזר באויר כל כך הרבה פרומון, שהזכרים פשוט יעופפו הלוך ושוב, הלומי ריח, ויחפשו שוב ושוב את הנקבות, אבל מרוב ריחות לא יפגשו את הנקבות… ורובם יותשו ולא יזדווגו בסופו של דבר. הפטנט כאן הוא כלי פלסטיק קטן, דמוי מבחנה בערך, שמכיל את הפרומון ומשחרר אותו בצורה איטית ומתמשכת למשך מספר חודשים (!). בשנה שעבר ראינו תוצאות טובות ממש (חמסה חמסה). אנחנו עדיין חווים גלי התפרצות של התותה לעיתים, אבל לאחר זמן קצר הם שוככים, וגם בשנה שעברה, וגם השנה, עד כה – התותה לא השתלטה לנו על ערוגות העגבניות! הידד!

אלא… שמה שגילינו הוא שכעת, כשהעגבניות מצליחות להגיע לצמיחה מתמשכת יותר, כי התותה אינה מכריעה אותן – שבנו ופגשנו בפרחחיות מפעם – כנימות עש הטבק והכנימה הקמחית. כנראה שבשנים בהן התמודדנו עם התותה, העגבניה בכלל לא הגיעו לגיל בו מצטרפות גם שתי המזיקות האלה לתמונה, ועכשיו, כשהתותה פינתה את מקומה, והעגבניות צומחות עד לגיל מבוגר יותר, הכנימות הגיעו… בעזרת חדק שיש להן, הכנימות מוצצות את מוהל העגבניה המכיל סוכרים, וכדי להיפטר מעודפי הסוכר, מפרישות על הצמח נוזל דביק ומתוק, המכונה טל דבש. על המתיקות הדביקה הזאת מתיישבות פטריות טפילות, שניזונות מהסוכר ומכסות בנבגים שחורים את העלים או הפירות, זה נראה ממש כאילו העגבניה כוסתה בפיח, וזה אכן שמה של הבעיה: "פייחת"…

אנחנו מטפלים בכנימות ובפייחת בפירטרום – תמצית המופקת מפרח החרצית, ויעילה כנגד חרקים שונים. כדי שתקבלו עגבניה נקיה מפיח, אנחנו מנגבים אותה תוך כדי הקטיף, ועדיין, אולי מדי פעם תראו נבגים שחורים או תחושו בשמנוניות על העגבניה – השחור הוא הפייחת המדוברת, והשמנוניות היא שאריות של השמן אותו משלבים עם הפירטרום כדי שיצמד לפרי ויעבוד היטב. גם הפייחת וגם הפירטרום לא רעילים ליונקים ולבני אדם, פשוט רחצו את העגבניה במעט מי סבון כדי להסיר את השמנוניות או הדביקות, ותהנו מהעסיסיות של העגבניה – נשמת כל חי!

הרבה עובר עליה, על הנחמדת החביבה האדמונית מהרגע בו היא נשתלת באדמה הפוריה הממתינה לה, ועד שהיא מגיעה לעגלגלות אדומה ומוכנה לקטיף: מגנים עליה מכל משמר, מטפחים אותה, קושרים אותה לגובה, מדשנים אותה, משקים אותה, מאכילים אותה בשמש מרום. היא מחוזרת על ידי דבורים מקסימות, מותקפת על ידי עשים חסרי מצפון, שבתורם מתבלבלים מרוב ריחות ובתוך כל המהומה, הכנימות מנסות למצוץ את מוהלה, החרצית מגוייסת להגנה עליה, היא ממשיכה לעשות את דרכה אל השמש ואל ההבשלה המתוקה הממתינה לכם בסלים.

מגיעות לה מחיאות כפיים סוערות, לא?
שיהיה שבוע רגוע ונעים, הרבה שמש, שתיה רבה ומשפחתיות טובה,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: תירס/בטטה/תפו"א, לוביה תאילנדית, בזיל/תרד ניוזילנדי, עגבניות צ'רי/במיה, מלפפון, עגבניה, בצל ירוק/כרישה, חסה, דלורית/נתח דלעת טריפולי, חציל, סויה ירוקה (אדממה)/דלעת אמורו.

ובסל הגדול גם: בצל יבש, פלפל אדום, כוסברה/פטרוזיליה.

בארגז הפירות: אגס, מנגו, ענבים. בארגזים גדולים: תפוח עץ, בארגזים קטנים: בננה.

יום רביעי: לוביה תאילנדית/דלעת אמורו, תרד ניוזילנדי/בזיל, נתח דלעת טריפולי/דלורית, בצל ירוק/כרישה, פלפל/במיה, חסה, חצילים/תפו"א, מלפפון, עגבניה, תירס, עגבניות צ'רי/בטטה.

ובסל הגדול גם: כוסברה/פטרוזיליה, בצל יבש, סויה ירוקה (אדממה).

בארגז הפירות: אגס, מנגו, ענבים. בארגזים גדולים: תפוח עץ, בארגזים קטנים: בננה.

24-26 באוגוסט 2020 – זמרי נשמת כל חי, שירת עגבניה!

השבוע עדו וקרול ממאפיית "איש של לחם" יוצאים לחופשה קצרה (ונחוצה מאוד, לאחר חודשים של עבודה קשה ומאומצת).
לא תהיה אפיית כיכרות לחם, אך קרקרים, גרנולה ומוצרים יבשים ניתן להזמין דרך מערכת ההזמנות.
שבוע טוב!
_____________________________________________________

הוֹי, הוֹי, הוֹי! אַרְצֵנוּ עֲנִיָּה.
זַמְּרִי נִשְׁמַת כָּל חַי, שִׁירַת עַגְבָנִיָּה.

עַגְבָנִיָּה, עַגְבָנִיָּה!
אֶתְמוֹל רַק בָּאנוּ בָּאֳנִיָּה,
וּכְבָר נִשְׁקַפְתְּ מֵחֲמִיצָה וּמִסָּלָט וּמִקְּצִיצָה –
גִּילָה, רִנָּה, חֶדְוָה, דִּיצָה, וּמִסָּלָט וּמִקְּצִיצָה.

(ויש המשך…) השבוע לכבוד העגבניה המכובדת, הנה שיר הלל של ממש, מצחיק ומתוק, מ1926(!) שכתב יהודה קרני והלחין יואל אנג'ל וזכה למספר נכבד של ביצועים. תהנו!

העגבניה באמת מלווה אותנו כירק בסיסי ומובן מאליו כמעט בכל בית ישראלי – בסלט, במטבוחה, ברוטב לפסטה או בשקשוקה. וגם בח'ביזה אנחנו מגדלים אותה מהשנה הראשונה – בתחילה בשטח הפתוח, תחת כיפת השמיים. השנים הראשונות היו עוד סבירות איכשהו, אבל משנה לשנה התרבו הפגעים, ואנחנו יכולים להיזכר לאחור בכאב בשנים בהן גידלנו ערוגות רבות של שיחי עגבניות, כדי להפיק מהן את הכמות הנדרשת לארגזים, באחוזי תנובה נמוכים ביותר. העגבניות בשדה הפתוח סבלו ממחלות עלים וצרות שונות ובעיקר מצהבון האמיר – וירוס קטלני שמביאה איתה כנימת עש הטבק, ומחסל צמחי עגבניה באופן סדרתי. גידול בשטח הפתוח היה אפשרי, כמובן, רק בקיץ, כך שבאופן קבוע, בחלק מהשנה היינו קונים עגבניות ממגדלי חממות אורגנים ומוסיפים אותם לארגז כתוספת חיצונית.

ואז, לפני כשמונה שנים, שיפצנו חממה נטושה ליד השדה, ולאחר חודשים מאומצים של עבודה, עמד בית הרשת מוכן ונכון לאתגר, ואנחנו, בלב הולם, שתלנו בו שתילי עגבניות ראשונים.

גידול בתוך בית צמיחה הוא שונה מאוד מגידול בשדה הפתוח. בחוץ אנחנו חשופים, אמנם, לפגעים, אבל גם סומכים על האיזונים הטבעיים שנוצרים במרחב. ברגע שהכנסנו את הצמחים לתוך מבנה מחופה רשת ומנותק מהסביבה, אנחנו אחראים להביא את האיזון, לשמר אותו, להחזיר אותו כשהוא משתבש. עלינו גם לספק שירותי האבקה, אויבים טבעיים, הזנה ודישון ספציפיים ומדוייקים יותר וכו'. האתגר היה משמעותי וחדש, וגם כיום, לאחר מספר שנים, עדיין אנחנו לומדים עוד ועוד על גידול בצורה הזאת. מצד שני, רשת המש הצפופה, המכסה את בתי הצמיחה, אכן מספקת הגנה חשובה והכרחית לעגבניות ולמלפפונים (ולעוד גידולים שמצטרפים אליהם מדי פעם). לאחר שהתנסינו וראינו כי טוב, הוספנו עוד 8 מנהרות צמיחה (מבנים יותר נמוכים וצרים), ובשנה שעברה עוד 4 נוספות.

העגבניה היא צמח חזק שדורש משאבים מהקרקע, ולכן היא זקוקה לאדמה פוריה, ואז היא מתפרצת ומצמיחה שיח ירוק ושמח. כדי להניב גם עגבניות שמחות ומוצקות, היא זקוקה לדי אשלגן בקרקע. חוסר באשלגן יגרום לעגבניה רכה וקמחית מדי. מכיוון שאשלגן אינו הצד החזק של האדמה שלנו, אנחנו מפזרים תוסף אשלגן לפני הגידול וממיסים אשלגן במערכת ההשקיה תוך כדי צמיחת השיחים. רוב שיחי העגבניה הגדלים בחממות הם מן הסוג ה"מטפס". אני שמה זאת במרכאות משום שהם אינם מטפסים בעצמם, כמו גפנים, מלפפונים או אפונה, אך הם שיחים ארוכים ארוכים וגבוהים שזקוקים להדליה – לתמיכה בגובהם כדי שלא ישתרעו על הקרקע. לשם כך אנחנו מדלים אותם בשיטה המכונה "הדליה הולנדית": קושרים להם "חבל טיפוס" מגג בית הצמיחה שסביבו מתלפף הצמח והוא מחזיק אותם זקופים וצומחים מעלה מעלה.

כדי לשמור על הזקיפות ולמנוע משקל יתר והוצאת אנרגיה לכל הכיוונים, אנחנו גוזמים את העגבניות – כלומר, מורידים את הגבעולים הצדדיים שיוצאים מן הצמח, ומשאירים גבעול אחד מרכזי שמתעבה ומתחזק וממשיך לגדול מעלה מעלה, כשהצמח גבוה מכדי שנוכל להגיע אליו, משחררים עוד קצת מן החבל ווכמו בסנפלינג מנמיכים מעט את ראש השיח ומאפשרים לו עוד מקום צמיחה (החלק התחתון של הצמח, בו כבר אין פרי בשלב הזה, מתכופף מעט הצידה לנוח).

השיחים מטופלים כתינוקות מפונקים: בחורף פורשים להם ניילון על גג ודפנות בתי הצמיחה כדי להגן עליהם מן הקור, ובקיץ הפלסטיק מוחלף ברשת מש, שמונעת התחממות יתר אף שומרת עליהם מוגנים מחרקים מזיקים (ככל האפשר). מעל ראשיהן נפרשת רשת צל כדי להוריד את הטמפרטורה ולמנוע מכת שמש… ומכיוון שסגרנו אותן כנסיכות בתוך הארמון, צריך להביא את המחזרים אליהן… או במקרה שלנו, המחזרות – כוורות כוורות של דבורים שמוכנסות אחר כבוד לבתי הצמיחה ומאביקות בעליזות את הצמחים, כדי שיופרו וילעיטו אותנו מן האדום האדום הזה.

ובכל זאת, גם לארמון מצליחים להסתנן פרחחים מזיקים. אמנם כנימות עש הטבק האמורות נשארות בחוץ, אבל עש הטוטה אבסולוטה, כשמו כן הוא – אבסולוטי וחצוף, ומצליח למרות הכל להכנס למנהרות הצמיחה. פגיעתו ניכרת בעלים (הוא חופר/זולל מנהרות בתוך העלה ומשאיר רק את האפידרמיס כוילון שקוף, מה שכמובן מחליש מאוד את הצמח, שהעלים שלו הם קולטני הפוטוסינטזה שלו, הפה שדרכו הוא לוגם אנרגית שמש. בנוסף, עשי התותה עוקצים את הפרי, ואנחנו מגלים בפירות האדומים נקודת כניסה שחורה פצפונת שהיא הפתח למנהרה אפלה בתוך העגבניה.

    

הפתרון שלנו הוא קודם כל לנסות ולשמור ככל האפשר על נקיון בית הצמיחה והסביבה. לפני מחזור חדש באביב אנחנו משתדלים לגדל צמחים ממשפחת הכרוביים שיש להם השפעה מחטאת מחד ומייצבת ומאזנת מאידך. כשאנחנו מתחילים לראות נגיעות אנחנו משתדלים לאסוף את העלים הנגועים ולהרחיקם מבית הצמיחה. עד השנה ניסינו לתפוס את הזכרים בעזרת מלכודות פרומונים: צלחות ובהן פרומון ומים. הזכרים נמשכים לפרומון ונלכדים במים. המלכודות נועדו להפחתה מסויימת בכמות הזכרים ובעיקר לניתור כמות העשים במנהרה. הצעד הבא היה להדביר את העש בעזרת ריסוס חומרי הדברה ביולוגית: חומרים המבוסס על רעלנים המופקים מחיידקים שונים (Bacillus thuringiensis Var. Kurstaki או Saccharopolyspora spinosa) שפועלים על מערכת העצבים של הזחלים.

אבל ההדברה הזאת מוגבלת ביעילותה, ובעבר, במקרים רבים נאלצנו להודות שהטוטה כבר התאקלמה בבית הצמיחה, והחלטנו להחזיר את האיזון על ידי חיבור מחדש לשטח הפתוח – פתחנו את בית הצמיחה משני צדדיו, והאויבים הטבעיים מבחוץ יכלו להכנס ולעשות את עבודתם. אז, כמובן, נתקלנו בצרות נוספות מן החוץ (כמו כנימת עש הטבק ובעיות אחרות), וניסינו ללהטט בין השיקולים השונים ומצב העגבניות כדי להפיק עגבניות נקיות ואיכותיות.

השנה הציעו לנו מחברת "רימי" לעשות ניסוי בשימוש בפרומון בצורה שונה: במקום ללכוד את הזכרים, לבלבל עליהם את דעתם, משהו בסגנון Make Love, Not War, או באופן מדוייק יותר: Try To Make Love, etc. משום שהפעם הרעיון היה לפזר באויר כל כך הרבה פרומונים, שהזכרים פשוט יעופפו הלוך ושוב, הלומי ריח, ויחפשו שוב ושוב את הנקבות, אבל מרוב ריחות לא יפגשו את הנקבות… ורובם יותשו ולא יזדווגו בסופו של דבר. הפטנט כאן הוא כלי פלסטיק קטן, דמוי מבחנה בערך, שמכיל את הפרומון ומשחרר אותו בצורה איטית ומתמשכת למשך מספר חודשים (!). השיטה הזאת עדיין נסיונית, אבל באין פתרון מוצלח אחר, אנחנו בהחלט היינו מוכנים להיות שפני נסיון. ואכן, בבוקר נעים של תחילת יוני הגיעו אנשי החברה, בדקו את החממה, הסבירו לנו כיצד לתלות את המלכודות בפיזור אחיד שיכסה את כל החממה, והניסוי יצא לדרך! בינתיים חלפו כשלושה חודשים ואנחנו בהחלט יכולים להעיד על תוצאות טובות ממש (חמסה חמסה). הלוואי שנוכל להמשיך ולבשר בשורות טובות שכאלה.

בימים טרופים אלו שכולנו חווים, משמח ומעודד לדעת שגם לקשיים שנראים בלתי נגמרים וחסרי מוצא, נמצא בסופו של דבר פתרון, ונמצאת ההקלה… הלוואי עלינו. אמן.

הרבה עובר עליה, על הנחמדת החביבה האדמונית מהרגע בו היא נשתלת באדמה הפוריה הממתינה לה, ועד שהיא מגיעה לעגלגלות אדומה ומוכנה לקטיף: מגנים עליה מכל משמר, מטפחים אותה, קושרים אותה לגובה, מדשנים אותה, משקים אותה, מאכילים אותה בשמש מרום. היא מחוזרת על ידי דבורים מקסימות, מותקפת על ידי עשים חסרי מצפון, שבתורם מתבלבלים מרוב ריחות ובתוך כל המהומה, היא ממשיכה לעשות את דרכה אל השמש ואל ההבשלה המתוקה הממתינה לכם בסלים.

מגיעות לה מחיאות כפיים סוערות, לא?
שיהיה שבוע רגוע ונעים, הרבה שמש, שתיה רבה ומשפחתיות טובה,
אלון, בת-עמי, דרור וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: תפו"א, חסה, תירס, תרד ניוזילנדי/בזיל, מלפפון, עגבניה, נתח דלעת/דלורית, כוסברה/פטרוזיליה, חצילים, בצל יבש, בארגזים קטנים: פלפל/לוביה תאילנדית

ובסל הגדול גם: פלפל וגם לוביה תאילנדית, בצל ירוק, במיה/עגבניות צ'רי.

בארגז הפירות: שזיף, בננה, מנגו. בארגזים הגדולים גם: תפוח זהוב.

יום רביעי: חסה, תפו"א, בצל יבש, תירס, נתח דלעת/דלורית, חצילים/קישואים, פופקורן, מלפפון, עגבניה, בזיל/תרד ניוזילנדי, כוסברה/פטרוזיליה.

ובסל הגדול גם: פלפל/במיה, שעועית תאילנדית, בצל ירוק/כרישה.

בארגז הפירות: שזיף, בננה, תפוח זהוב. בארגזים הגדולים גם: ענבים. בארגזים הקטנים גם: אגס.

22-24 ביולי 2019 – אדום עולה – חלק ב'

העגבניה היא, כמובן, אחד מהגידולים שמלווים אותנו בח'ביזה מהשנה הראשונה. המרכזיות שלה במטבח ובסלט הירקות הישראלי, וגם בגינה, הפכו אותה לבחירה מובנת מאליה בסל השבועי. בשבוע שעבר התמקדנו בגידול עגבניות בשדות ח'ביזה, השבוע נרחיב את הפוקוס ונספר לכם על מסעותיה ההיסטוריים והגיאוגרפים של העגבניה.

IMG_0170

נתחיל ברקע המשפחתי: העגבניה שייכת למשפחת הסולניים, אליה שייכים גם החצילים, הפלפלים, תפוחי אדמה ו…טבק. וכמובן עוד צמחים רבים אחרים, מהם צמחי בר וצמחי נוי מבוייתים, סך הכל למעלה מ-2800(!) מינים שונים. היא צמח טרופי ומוצאה במרכז אמריקה, העגבניות הראשונות בעולם צמחו, ככל הנראה, בפרו ובאקוודור של היום, בויתו ונדדו צפונה עד למקסיקו, שם גודלו על-ידי האצטקים שקראו להן "טומטל", ומכאן שמה הלועזי. תושבי אמריקה גידלו אותה והכירו בערכה, הספרדים, שנתקלו בפרי הלא מוכר, התרשמו מיופיו של הצמח והביאו אותו לאירופה במאה ה-16. הזנים שיובאו היו צהובים, וזה כנראה מקור השם שדבק בהם: "פומודורה" – תפוח זהב באיטלקית, ששובש על-ידי הספרדים והצרפתים ל"פום ד'אמורה" – תפוח האהבה. גם השם הערבי "בנדורה" הוא כנראה סירוס של הפומודורה האיטלקי. לדיון בשמה/שמותיה העבריים של הגברת נגיע בהמשך.

בתחילה, כשהובאה העגבניה לאירופה, היא גודלה כצמח נוי בלבד, ונשות החברה במאה ה-16 נהגו לענוד פרחי עגבניות בשערן למסיבות. מומחי בריאות הזהירו מפני הפרי, שנחשב לרעיל, והעגבניה הזהובה היתה נשכחת בקרן זווית, אלמלא יוזמתם של שני נזירים איטלקים, שהביאו מדרום אמריקה את הזן האדום וגידלו אותו בחצר המנזר שלהם בשלהי המאה ה-18. שם, בדרום איטליה, התרחשה ההצלחה האמיתית הראשונה שידעו העגבניות האדומות, ודווקא בקרב פשוטי העם (בזכותם, בעלי התעוזה שהיו מוכנים לנסות ירקות, שהרתיעו את אנשי האצולה, כולנו נהנים היום). רוטב העגבניות הראשון מוזכר בכתובים בספר שכתב ב-1778 ראש מנזר נפוליטני, שהמליץ עליו לליווי בשרים ודגים (עדיין לא לפסטה ופיצה). המאה ה-19 היתה המאה הגדולה של העגבניות – הן זכו להכרה בעולם כולו ואז גם הובאו לראשונה לארץ, על ידי נזירים צרפתיים.

קשה לדמיין את המטבח העולמי בכלל, והים-תיכוני בפרט, ללא העגבניה – מלכת הסלט, השקשוקה והסחוג, נסיכת רטבי הפסטה והפיצה האיטלקית ויקירת מאכלי הים והיבשה של ספרד, פרובאנס, יוון וטורקיה. קשה להאמין כי ההיסטוריה העלתה אותה על השולחן האירופי לפני לא יותר מ-200 שנה וכי איש לא הכיר אותה בעולם המערבי לפני שקולומבוס גילה את אמריקה… אך לא מיד היא זכתה לקבלת הפנים הנלהבת, וגם היום הדעות לגביה חלוקות, ואפשר למצוא מבקרים ומצדדים משני קצוות. מחנה אחד מציג אותה כבעלת תכונות נשגבות, בריאה, חיונית וחשובה, ובעיני המחנה הנגדי היא מרעילה ומזיקה ואפילו מסוכנת. אז איפה אנחנו? האם אנחנו מרעילים אתכם בעגבניות מדי שבוע או מצילים את נפשותיכם? בסיפור העגבניה הצבע אינו שחור או לבן, אלא, כמובן, אדום, צהוב, סגול, ורוד, ירוק…

tamuz - tomatoes

העגבניה שייכת, כאמור, למשפחת הסולניים. חלק מן הצמחים במשפחה הזו אכן רעילים ומזיקים לבריאות, רעילות זו מקורה באלקלואידים המצויים בחלקים שונים של הצמח. אלקלואידים הם תרכובות אורגניות של פחמן, מימן, חנקן וחמצן, שמקורן, לרוב, בצמחים. הם נחשבים כבעלי השפעה על תפקוד העצבים והשרירים ועל תפקוד מערכת העיכול. האלקלואיד הבעייתי במשפחת הסולניים הוא ה"סולניום", שהעניק לה את שמה, והוא מצוי ברמות שונות בצמחים השייכים למשפחה זו. כמות הסולניום בצמחי המאכל הסולניים (עגבניה, פלפל, חציל, תפו"א) קטנה מאוד, ובישול מפחית אותו בכ-40%-50% נוספים, ולכן רובנו צורכים אותם בלי בעיות מיוחדות. בכל זאת – בשיטת התזונה המקרוביוטית נזהרים מאוד ממשפחת הסולניים, שנחשבת בעייתית, במיוחד כשהירקות במצב ירוק (פלפלים ירוקים, עגבניות ירוקות) או טרי (לא מבושל).

אבל – העגבניה מכילה גם ליקופן, זהו הפיגמנט המעניק לה (וגם לאבטיח) את צבעה האדום, הנחשב לצבע שמעורר תיאבון ותאווה. הליקופן הוא נוגד חמצון רב-עוצמה. מדענים טוענים כי הוא אחד מ"טורפי" הרדיקלים החופשיים הפעילים ביותר בטבע (חומרים מזיקים המאיצים תהליכי הזדקנות תאים ומחלות). הוא תורם להפחתת הסיכון לסוגי סרטן שונים, בפרט סרטן הערמונית הריאות והלבלב. יחד עם רכיבים נוספים בעגבניה, הוא גם תורם להפחתת הסיכון למחלות לב ולשבץ מוחי. יכולתו של הליקופן לפעול כנוגד חמצון יעיל עשויה לתרום גם לשמירה על בריאות העין, על תפקוד המוח ולהגנה מפני נזקי קרינת השמש. העגבניה עשירה בויטמין C, המסייע בהפחתת הסיכון למחלות לב, שבץ מוחי, סרטן וכנראה גם קטרקט (עכירות בעין) וסיבוכי סוכרת.

היה זה יחיאל מיכל פינס (שפעל יחד עם אליעזר בן־יהודה להפצת העברית), שחידש את שמה, כשתרגם מגרמנית Liebesapfel ("תפוח האהבה") לעגבניה, מהשורש ע־ג־ב – חשק, תאווה לאהבה. הרב קוק ניסה למצוא חלופה והציע לפרי שם עברי "טהור ונקי": "אדמוניה", בשל צבעה (זה לא ממש תפס). גם בבית אליעזר בן־יהודה הסתייגו מן השם הפרוץ, והציעו את המילה "בַּדּוּרָה", שהיא צורה עברית לשמה הערבי, בַּנְדוּרַה. במשך כשני עשורים התקיימו "עגבנייה" ו"בדורה" זו לצד זו, ולכל אחת תומכים משלה, בסופו של דבר הכריעו את הכף החשק והפיתוי, והשם "עגבניה" השתרש בפי כולנו.

רוב העגבניות שאנחנו מכירים הן אכן אדמוניות, אך התמונה המלאה צבעונית ועשירה הרבה יותר. ברוב השטחים החקלאיים מגדלים כמובן עגבניות ממספר זנים מצומצם יחסית, אך יש העמלים לשמר זני מורשת של עגבניות (וצמחים וירקות אחרים), הנה, למשל, מנדלה של עגבניות מתוך אתר של עמותת "Kakopelli" הצרפתית (תודה ליפתח על הקישור):

mandala-tomatoes

בשבועות אלו של עושר קייצי אדום אנחנו משתדלים לשלוח אליכם גם עגבניות צ'רי וגם עגבניות רגילות. אנחנו ממליצים להציץ במתכונים – שם תוכלו למצוא רעיונות לשימור עגבניות: בייבוש, ברוטב עגבניות, ואפילו בריבה. שיהיה בתיאבון!

למוחמד, הסבא המאושר, למג'די ועלי, הדודים הגאים, ולכל משפחת עאצי, מזל טוב להולדת הנכדה-האחיינית!

שבוע טוב,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פלפל אדום/קישוא, חסה, תירס, תרד ניו-זילנדי, מלפפון/פקוס, עגבניה, במיה/לוביה תאילנדית, דלורית/נתח דלעת נאפולי, חצילים/דלעת אמורו, עגבניות צ'רי, כרישה/בצל/שום.

בארגז הגדול גם: אבטיח/מלון, פטרוזיליה/כוסברה, דלעת ערמונים.

בארגז הפירות: תפוח עץ, ענבים, מנגו, שזיף.

יום רביעי: תירס, קישואים/פלפל, עגבניה, תרד ניו-זילנדי, חצילים, דלעת נאפולי/דלורית, בצל יבש, עגבניות צ'רי, מלפפון/פקוס, חסה, לוביה תאילנדית/במיה.

בארגז הגדול גם: כרישה/שום, פטרוזיליה/כוסברה, דלעת אמורו/מלון.

בארגז הפירות: בננה, ענבים, מנגו, שזיף.

15-17 ביולי 2019 – אדום עולה – חלק א'

התקופה הקרובה היא תקופת השפע של הדלעות. לא צריך להשתמש בהן מיד.

אצלנו, בצפיפות של מאות, הן מתקשות לנשום, אבל אצלכם, על הדלפק במטבח או על בסלסלה בסלון, הן יישמרו מצויין, ובינתיים יקשטו את הבית ביופיין.

שמרו אותן מאווררות ויבשות, ותוכלו להשתמש בהן גם בעוד חודש, ואפילו חודשיים. אם מתחילה להתפתח עליהן רשת קורים דקיקה, נגבו אותן במגבת יבשה.

_______________________________________________________

עגבניהההה
מבושלת או טריה, תמיד מבריאה,
עוזרת בספיגת ברזל בדם – עגבניה
יש בי ויטמין C, הצטננת – קח אותי!

זוכרים את 'תשדיר השירות' של מועצת הפירות והירקות משנות השמונים על העגבניה?

העגבניה נמצאת אצלנו בסל כל השנה, אבל בקיץ היא במלוא טעמה והדרה. לפעמים, בשל היומיומיות שלה, מקבלים אותה כמובן מאליו, וכבר זמן רב שלא עסקנו בה, אז לפרי האהבה הזה אנחנו מקדישים את העלונים בשבועיים הקרובים.

בשנה הראשונה גידלנו עגבניות בגדלים וצבעים שונים. לצד העגבניה העגולה המוכרת והרגילה ניסינו גם זני מורשת כמו brandywine – עגבניה ענקית ופחוסה, רכה למגע ומתוקה מאוד, בצבעי אדום וצהוב. זאת עגבניה מיוחדת במינה, שהכרתי מקליפורניה, אבל לאחר עונת גידול אחת נוכחנו לדעת שכאן בישראל ובסל השבועי היא ממש ממש לא פרקטית. על השיחים גדלו עגבניות ענקיות ונחמדות, אבל הסיכוי של העגבניה הרכה לשרוד בארגז ירקות עד למטבח שלכם, בלי להיפגע מטלטולים ושאר הרפתקאות הדרך, היה קלוש…

הרומנטיקה נשארה בצד והבנו שאנחנו צריכים לבחור עגבניה שתהיה הגיונית יותר… מגוון הזנים נשמר, ועם השנים גידלנו עגבניות תמר ארוכות, עגבניות גדולות ופחוסות ועגבניות אשכול עגולות. עגבניות שיח ועגבניות הדליה, עגבניות גדולות ועגבניות צ'רי קטנות, אבל הקפדנו לבחור בזנים שיוכלו להיות מוצלחים מהצמח ועד הסלט.

רוב שנותינו בח'ביזה גידלנו רק בשדה הפתוח, והעגבניות גדלו גם הן תחת כיפת השמיים. השנים הראשונות היו עוד סבירות איכשהו, אבל משנה לשנה התרבו הפגעים, ואנחנו יכולים להיזכר לאחור בכאב בשנים בהן גידלנו ערוגות רבות של שיחי עגבניות, כדי להפיק מהן את הכמות הנדרשת לארגזים, באחוזי תנובה נמוכים ביותר. העגבניות בשדה הפתוח סבלו ממחלות עלים וצרות שונות ובעיקר מצהבון האמיר – וירוס קטלני שמביאה איתה כנימת עש הטבק, ומחסל צמחי עגבניה באופן סדרתי. גידול בשטח הפתוח היה אפשרי, כמובן, רק בקיץ, כך שבאופן קבוע, ברוב חודשי השנה היינו קונים עגבניות ממגדלי חממות אורגנים ומוסיפים אותם לארגז כתוספת חיצונית.

ואז, לפני כשבע שנים, שמנו עינינו על חממה נטושה שהיתה בסמוך לשטחים שלנו, ולאחר בדיקה וגישוש החלטנו לעשות מעשה ולשפץ אותה כדי לנסות ולגדל גם בתוך בית צמיחה. השיקום והשיפוץ היו נרחבים, נדרשה עבודה רבה וקשה להפוך את החממה לבית רשת גידול קרקע אורגני, אבל לאחר חודשים מאומצים של עבודה, עמד בית הרשת מוכן ונכון לאתגר, ואנחנו, בלב הולם, שתלנו בו שתילי עגבניות ראשונים. בגלל הקושי הרב לגדל עגבניה (ומלפפון) בשדה הפתוח, ובשל הנחיצות הרבה שלהם בארגז, היה ברור שהם יהיו הגידולים הראשונים שננסה לספק להם הגנה תחת כנפותיו צפופות הרשת של בית הצמיחה. וכך היה.

גידול בתוך בית צמיחה הוא שונה מאוד מגידול בשדה הפתוח. בחוץ אנחנו חשופים, אמנם, לפגעים, אבל גם סומכים על האיזונים הטבעיים שנוצרים במרחב. ברגע שהכנסנו את הצמחים לתוך מבנה מחופה רשת ומנותק מהסביבה, אנחנו אחראים להביא את האיזון, לשמר אותו, להחזיר אותו כשהוא משתבש. עלינו גם לספק שירותי האבקה, אויבים טבעיים, הזנה ודישון ספציפיים ומדוייקים יותר וכו'. האתגר היה משמעותי וחדש, וגם כיום, לאחר מספר שנים, עדיין אנחנו לומדים עוד ועוד על גידול בצורה הזאת. מצד שני, רשת המש הצפופה, המכסה את בתי הצמיחה, אכן מספקת הגנה חשובה והכרחית לעגבניות ולמלפפונים (ולפלפלים שהצטרפו אליהם מאוחר יותר).

עדיין, כמעט כל שנה, אנחנו מנסים גם מספר ערוגות מחוץ לבתי הצמיחה, בעונת השתילה המוקדמת. לפעמים זה הולך יותר, ולפעמים, פחות. השנה ניסינו לגדל עגבניות צ'רי עגולות מזן בושמת מחוץ לבית הרשת. צמחי הצ'רי הם חזקים יותר מצמחי העגבניות הרגילות, ואנחנו אכן מצליחים לקטוף תנובה נאה, אבל, עדיין, עגבניות צ'רי רבות רבות לא עומדות באיכות, ונשארות לצד השיחים תוך כדי הקטיף.

בחממות ובמנהרות הצמיחה (חממות נמוכות וצרות) אנחנו מגדלים השנה עגבניות גדולות מהזנים טורי וסימון, עגבניות אשכולות ששמותיהם אולימפיאקוס ואיקראם. כמו בכל שנה, גם הפעם החלטנו לעשות נסיונות – ולשתול בתוך בתי הצמיחה עגבניות מזנים המתאימים בדרך כלל לשטח פתוח, שמשך גידולן קצר יותר, וגם ההדליה שלהן נמוכה, כך שכמות ההשקעה בהן פחותה מעגבניות חממה רגילות. גידלנו זן ששמו 8656, אלו העגבניות הגדולות והפחוסות שחלק מכם קיבל בארגזים בשבועות האחרונים.

באגף עגבניות הצ'רי הקטנות והחמודות אנחנו מגדלים השנה בבתי הצמיחה את הבושמת (העגולות, שניסינו לגדל גם בשטח הפתוח) ולוסי פלוס (ארוכות מתוקות כמו סוכריות). גידול עגבניה גדולה ועגבניית צ'רי הוא זהה בעיקרו, ההבדל המשמעותי הוא ששיחי צ'רי הם צרים קצת יותר ולכן ניתן לשתול אותם במרווחים קטנים יותר.

העגבניה היא צמח חזק שדורש משאבים מהקרקע, ולכן היא זקוקה לאדמה פוריה, ואז היא מתפרצת ומצמיחה שיח ירוק ושמח. כדי להניב גם עגבניות שמחות ומוצקות, היא זקוקה לדי אשלגן בקרקע. חוסר באשלגן יגרום לעגבניה רכה וקמחית מדי. מכיוון שאשלגן אינו הצד החזק של האדמה שלנו, אנחנו מפזרים תוסף אשלגן לפני הגידול וממיסים אשלגן במערכת ההשקיה תוך כדי צמיחת השיחים. רוב שיחי העגבניה הגדלים בחממות הם מן הסוג ה"מטפס". אני שמה זאת במרכאות משום שהם אינם מטפסים בעצמם, כמו גפנים, מלפפונים או אפונה, אך הם שיחים ארוכים ארוכים וגבוהים שזקוקים להדליה – לתמיכה בגובהם כדי שלא ישתרעו על הקרקע. לשם כך אנחנו מדלים אותם בשיטה המכונה "הדליה הולנדית": קושרים להם "חבל טיפוס" מגג בית הצמיחה שסביבו מתלפף הצמח והוא מחזיק אותם זקופים וצומחים מעלה מעלה.

Tomato

כדי לשמור על הזקיפות ולמנוע משקל יתר והוצאת אנרגיה לכל הכיוונים, אנחנו גוזמים את העגבניות – כלומר, מורידים את הגבעולים הצדדיים שיוצאים מן הצמח, ומשאירים גבעול אחד מרכזי שמתעבה ומתחזק וממשיך לגדול מעלה מעלה, כשהצמח גבוה מכדי שנוכל להגיע אליו, משחררים עוד קצת מן החבל ווכמו בסנפלינג מנמיכים מעט את ראש השיח ומאפשרים לו עוד מקום צמיחה (החלק התחתון של הצמח, בו כבר אין פרי בשלב הזה, מתכופף מעט הצידה לנוח).

יוצאת דופן היא העגבניה השייכת לשטח הפתוח, שגידלנו בחממה, שאינה מהסוג המטפס, הצמחים מזנים אלו הם נמוכים יחסית. את הסיבוב הראשון הדלינו ב"הדליה ספרדית", שהיא נמוכה יחסית – בה קושרים חוטים משני צידי שורת הצמחים, ששומרים אותם זקופים:

את סבב העגבניות הבא מהסוג הזה לא הדלינו כלל, ולמען האמת במחשבה שניה זו היתה אולי טעות – כי כרגע השיחים מתפרעים להם לכל עבר… משיחים אלו עוד לא התחלנו לקטוף פירות, אבל הקטיף הנמוך, ללא הדליה, צפוי להיות מאתגר יותר. בסוף הנסיון נסיק מסקנות ונראה איך מתארגנים לקראת השנה הבאה.

השיחים מטופלים כתינוקות מפונקים: בחורף פורשים להם ניילון על גג ודפנות בתי הצמיחה כדי להגן עליהם מן הקור, ובקיץ הפלסטיק מוחלף ברשת מש, שמונעת התחממות יתר אף שומרת עליהם מוגנים מחרקים מזיקים (ככל האפשר). מעל ראשיהן נפרשת רשת צל כדי להוריד את הטמפרטורה ולמנוע מכת שמש… ומכיוון שסגרנו אותן כנסיכות בתוך הארמון, צריך להביא את המחזרים אליהן… או במקרה שלנו, המחזרות – כוורות כוורות של דבורים שמוכנסות אחר כבוד לבתי הצמיחה ומאביקות בעליזות את הצמחים, כדי שיופרו וילעיטו אותנו מן האדום האדום הזה.

ובכל זאת, גם לארמון מצליחים להסתנן פרחחים מזיקים. אמנם כנימות עש הטבק האמורות נשארות בחוץ, אבל עש הטוטה אבסולוטה, כשמו כן הוא – אבסולוטי וחצוף, ומצליח למרות הכל להכנס למנהרות הצמיחה. פגיעתו ניכרת בעלים (הוא חופר/זולל מנהרות בתוך העלה ומשאיר רק את האפידרמיס כוילון שקוף, מה שכמובן מחליש מאוד את הצמח, שעליו הם קולטני הפוטוסינטזה שלו, הפה שדרכו הוא לוגם אנרגית שמש. בנוסף, עשי התותה עוקצים את הפרי, ואנחנו מגלים בפירות האדומים נקודת כניסה שחורה פצפונת שהיא הפתח למנהרה אפלה בתוך העגבניה.

    

הפתרון שלנו הוא קודם כל לנסות ולשמור ככל האפשר על נקיון בית הצמיחה והסביבה. לפני גידול בעייתי חדש אנחנו משתדלים לגדל מחזור של צמחים ממשפחת הכרוביים שיש להם השפעה מחטאת מחד ומייצבת ומאזנת מאידך. כשאנחנו מתחילים לראות נגיעות אנחנו משתדלים לאסוף את העלים הנגועים ולהרחיקם מבית הצמיחה, ולנסות לתפוס את הזכרים בעזרת מלכודות פרומונים: צלחות ובהן פרומון ומים. הזכרים נמשכים לפרומון ונלכדים במים. המלכודות משמשות אותנו להפחתה מסויימת ובעיקר לניתור כמות העשים במנהרה. ההדברה האפשרית היא בעזרת ריסוס חומרי הדברה ביולוגית: חומרים המבוסס על רעלנים המופקים מחיידקים שונים (Bacillus thuringiensis Var. Kurstaki או Saccharopolyspora spinosa) שפועלים על מערכת העצבים של הזחלים.

אבל ההדברה הזאת מוגבלת ביעילותה, ובמקרים רבים, כשאנחנו רואים שהטוטה הגיעה לבקר בבית הצמיחה, אנחנו מחליטים להחזיר את האיזון על ידי חיבור מחדש לשטח הפתוח – פותחים את בית הצמיחה משני צדדיו, ונותנים לאויבים הטבעיים בחוץ לעשות את שלהם. אז, כמובן, צפויות צרות נוספות (כמו כנימת עש הטבר ובעיות אחרות, ואנחנו מנסים ללהטט בין השיקולים השונים ומצב העגבניות כדי להפיק עגבניות נקיות ואיכותיות. ועדיין – עגבניות רבות נשארות בשדה על הקרקע וכל לא מגיעות לבית האריזה, ואחרות ממויינות החוצה תוך כדי האריזה. כשיש לעגבניה "טוסיק" אך הוא צלקת חיצונית בלבד, אנחנו לא ממיינים אותה החוצה, אך כשאנחנו מזהים חלקים רכים, עקוצים או נגועים, אנחנו משאירים אותה בשדה להפוך לקומפוסט, כדי שתשוב לטייב את הקרקע בה צמחה.

האתגר כאן לא פשוט, ואנחנו יודעים שגם המיון הכפול והמשולש הזה עדיין לא מושלם, ולפעמים מגיעות אליכן עגבניות פחות טובות. אנא עדכנו אותנו כשזה קורה, כדי שנמשיך להשתפר.

הרבה עובר עליה, על הנחמדת החביבה האדמונית מהרגע בו היא נשתלת באדמה הפוריה הממתינה לה, ועד שהיא מגיעה לעגלגלות אדומה ומוכנה לקטיף: מגנים עליה מכל משמר, מטפחים אותה, קושרים אותה לגובה, מדשנים אותה, משקים אותה, מאכילים אותה בשמש מרום. היא מחוזרת על ידי דבורים מקסימות, מותקפת על ידי עשים חסרי מצפון ובתוך כל המהומה, ממשיכה לעשות את דרכה אל ההבשלה המתוקה הממתינה לכם בסלים.

מגיעות לה מחיאות כפיים סוערות, לא?
שיהיה שבוע רגוע ונעים, הרבה שמש, שתיה רבה ומשפחתיות טובה,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פלפל אדום/קישוא, דלעת אמורו, תירס, אבטיח/מלון, מלפפון/פקוס, עגבניה, במיה/לוביה תאילנדית/שום, נתח דלעת נאפולי/דלורית, חצילים, עגבניות צ'רי, כרישה/בצל.

ובסל הגדול גם: חסה/תרד ניוזילנדי, פטרוזיליה, דלעת ערמונים

סל פירות: מלון, מנגו, שזיף, אפרסק.

יום רביעי: תירס, קישואים/פלפל, עגבניה, דלעת אמורו, חצילים, דלעת נאפולי/דלורית, כרישה/בצל יבש/שום, עגבניות צ'רי, מלפפון/פקוס, חסה/תרד ניוזילנדי, אבטיח/מלון.

ובסל הגדול גם: לוביה תיאלנדית/במיה, פטרוזיליה/כוסברה, דלעת ערמונים.

סל פירות: מלון, מנגו, ענבים, שזיף.