24-26 באוגוסט 2010 – זמרי נשמת כל חי, שירת עגבניה!

השבוע עדו וקרול ממאפיית "איש של לחם" יוצאים לחופשה קצרה (ונחוצה מאוד, לאחר חודשים של עבודה קשה ומאומצת).
לא תהיה אפיית כיכרות לחם, אך קרקרים, גרנולה ומוצרים יבשים ניתן להזמין דרך מערכת ההזמנות.
שבוע טוב!
_____________________________________________________

הוֹי, הוֹי, הוֹי! אַרְצֵנוּ עֲנִיָּה.
זַמְּרִי נִשְׁמַת כָּל חַי, שִׁירַת עַגְבָנִיָּה.

עַגְבָנִיָּה, עַגְבָנִיָּה!
אֶתְמוֹל רַק בָּאנוּ בָּאֳנִיָּה,
וּכְבָר נִשְׁקַפְתְּ מֵחֲמִיצָה וּמִסָּלָט וּמִקְּצִיצָה –
גִּילָה, רִנָּה, חֶדְוָה, דִּיצָה, וּמִסָּלָט וּמִקְּצִיצָה.

(ויש המשך…) השבוע לכבוד העגבניה המכובדת, הנה שיר הלל של ממש, מצחיק ומתוק, מ1926(!) שכתב יהודה קרני והלחין יואל אנג'ל וזכה למספר נכבד של ביצועים. תהנו!

העגבניה באמת מלווה אותנו כירק בסיסי ומובן מאליו כמעט בכל בית ישראלי – בסלט, במטבוחה, ברוטב לפסטה או בשקשוקה. וגם בח'ביזה אנחנו מגדלים אותה מהשנה הראשונה – בתחילה בשטח הפתוח, תחת כיפת השמיים. השנים הראשונות היו עוד סבירות איכשהו, אבל משנה לשנה התרבו הפגעים, ואנחנו יכולים להיזכר לאחור בכאב בשנים בהן גידלנו ערוגות רבות של שיחי עגבניות, כדי להפיק מהן את הכמות הנדרשת לארגזים, באחוזי תנובה נמוכים ביותר. העגבניות בשדה הפתוח סבלו ממחלות עלים וצרות שונות ובעיקר מצהבון האמיר – וירוס קטלני שמביאה איתה כנימת עש הטבק, ומחסל צמחי עגבניה באופן סדרתי. גידול בשטח הפתוח היה אפשרי, כמובן, רק בקיץ, כך שבאופן קבוע, בחלק מהשנה היינו קונים עגבניות ממגדלי חממות אורגנים ומוסיפים אותם לארגז כתוספת חיצונית.

ואז, לפני כשמונה שנים, שיפצנו חממה נטושה ליד השדה, ולאחר חודשים מאומצים של עבודה, עמד בית הרשת מוכן ונכון לאתגר, ואנחנו, בלב הולם, שתלנו בו שתילי עגבניות ראשונים.

גידול בתוך בית צמיחה הוא שונה מאוד מגידול בשדה הפתוח. בחוץ אנחנו חשופים, אמנם, לפגעים, אבל גם סומכים על האיזונים הטבעיים שנוצרים במרחב. ברגע שהכנסנו את הצמחים לתוך מבנה מחופה רשת ומנותק מהסביבה, אנחנו אחראים להביא את האיזון, לשמר אותו, להחזיר אותו כשהוא משתבש. עלינו גם לספק שירותי האבקה, אויבים טבעיים, הזנה ודישון ספציפיים ומדוייקים יותר וכו'. האתגר היה משמעותי וחדש, וגם כיום, לאחר מספר שנים, עדיין אנחנו לומדים עוד ועוד על גידול בצורה הזאת. מצד שני, רשת המש הצפופה, המכסה את בתי הצמיחה, אכן מספקת הגנה חשובה והכרחית לעגבניות ולמלפפונים (ולעוד גידולים שמצטרפים אליהם מדי פעם). לאחר שהתנסינו וראינו כי טוב, הוספנו עוד 8 מנהרות צמיחה (מבנים יותר נמוכים וצרים), ובשנה שעברה עוד 4 נוספות.

העגבניה היא צמח חזק שדורש משאבים מהקרקע, ולכן היא זקוקה לאדמה פוריה, ואז היא מתפרצת ומצמיחה שיח ירוק ושמח. כדי להניב גם עגבניות שמחות ומוצקות, היא זקוקה לדי אשלגן בקרקע. חוסר באשלגן יגרום לעגבניה רכה וקמחית מדי. מכיוון שאשלגן אינו הצד החזק של האדמה שלנו, אנחנו מפזרים תוסף אשלגן לפני הגידול וממיסים אשלגן במערכת ההשקיה תוך כדי צמיחת השיחים. רוב שיחי העגבניה הגדלים בחממות הם מן הסוג ה"מטפס". אני שמה זאת במרכאות משום שהם אינם מטפסים בעצמם, כמו גפנים, מלפפונים או אפונה, אך הם שיחים ארוכים ארוכים וגבוהים שזקוקים להדליה – לתמיכה בגובהם כדי שלא ישתרעו על הקרקע. לשם כך אנחנו מדלים אותם בשיטה המכונה "הדליה הולנדית": קושרים להם "חבל טיפוס" מגג בית הצמיחה שסביבו מתלפף הצמח והוא מחזיק אותם זקופים וצומחים מעלה מעלה.

כדי לשמור על הזקיפות ולמנוע משקל יתר והוצאת אנרגיה לכל הכיוונים, אנחנו גוזמים את העגבניות – כלומר, מורידים את הגבעולים הצדדיים שיוצאים מן הצמח, ומשאירים גבעול אחד מרכזי שמתעבה ומתחזק וממשיך לגדול מעלה מעלה, כשהצמח גבוה מכדי שנוכל להגיע אליו, משחררים עוד קצת מן החבל ווכמו בסנפלינג מנמיכים מעט את ראש השיח ומאפשרים לו עוד מקום צמיחה (החלק התחתון של הצמח, בו כבר אין פרי בשלב הזה, מתכופף מעט הצידה לנוח).

השיחים מטופלים כתינוקות מפונקים: בחורף פורשים להם ניילון על גג ודפנות בתי הצמיחה כדי להגן עליהם מן הקור, ובקיץ הפלסטיק מוחלף ברשת מש, שמונעת התחממות יתר אף שומרת עליהם מוגנים מחרקים מזיקים (ככל האפשר). מעל ראשיהן נפרשת רשת צל כדי להוריד את הטמפרטורה ולמנוע מכת שמש… ומכיוון שסגרנו אותן כנסיכות בתוך הארמון, צריך להביא את המחזרים אליהן… או במקרה שלנו, המחזרות – כוורות כוורות של דבורים שמוכנסות אחר כבוד לבתי הצמיחה ומאביקות בעליזות את הצמחים, כדי שיופרו וילעיטו אותנו מן האדום האדום הזה.

ובכל זאת, גם לארמון מצליחים להסתנן פרחחים מזיקים. אמנם כנימות עש הטבק האמורות נשארות בחוץ, אבל עש הטוטה אבסולוטה, כשמו כן הוא – אבסולוטי וחצוף, ומצליח למרות הכל להכנס למנהרות הצמיחה. פגיעתו ניכרת בעלים (הוא חופר/זולל מנהרות בתוך העלה ומשאיר רק את האפידרמיס כוילון שקוף, מה שכמובן מחליש מאוד את הצמח, שהעלים שלו הם קולטני הפוטוסינטזה שלו, הפה שדרכו הוא לוגם אנרגית שמש. בנוסף, עשי התותה עוקצים את הפרי, ואנחנו מגלים בפירות האדומים נקודת כניסה שחורה פצפונת שהיא הפתח למנהרה אפלה בתוך העגבניה.

    

הפתרון שלנו הוא קודם כל לנסות ולשמור ככל האפשר על נקיון בית הצמיחה והסביבה. לפני מחזור חדש באביב אנחנו משתדלים לגדל צמחים ממשפחת הכרוביים שיש להם השפעה מחטאת מחד ומייצבת ומאזנת מאידך. כשאנחנו מתחילים לראות נגיעות אנחנו משתדלים לאסוף את העלים הנגועים ולהרחיקם מבית הצמיחה. עד השנה ניסינו לתפוס את הזכרים בעזרת מלכודות פרומונים: צלחות ובהן פרומון ומים. הזכרים נמשכים לפרומון ונלכדים במים. המלכודות נועדו להפחתה מסויימת בכמות הזכרים ובעיקר לניתור כמות העשים במנהרה. הצעד הבא היה להדביר את העש בעזרת ריסוס חומרי הדברה ביולוגית: חומרים המבוסס על רעלנים המופקים מחיידקים שונים (Bacillus thuringiensis Var. Kurstaki או Saccharopolyspora spinosa) שפועלים על מערכת העצבים של הזחלים.

אבל ההדברה הזאת מוגבלת ביעילותה, ובעבר, במקרים רבים נאלצנו להודות שהטוטה כבר התאקלמה בבית הצמיחה, והחלטנו להחזיר את האיזון על ידי חיבור מחדש לשטח הפתוח – פתחנו את בית הצמיחה משני צדדיו, והאויבים הטבעיים מבחוץ יכלו להכנס ולעשות את עבודתם. אז, כמובן, נתקלנו בצרות נוספות מן החוץ (כמו כנימת עש הטבק ובעיות אחרות), וניסינו ללהטט בין השיקולים השונים ומצב העגבניות כדי להפיק עגבניות נקיות ואיכותיות.

השנה הציעו לנו מחברת "רימי" לעשות ניסוי בשימוש בפרומון בצורה שונה: במקום ללכוד את הזכרים, לבלבל עליהם את דעתם, משהו בסגנון Make Love, Not War, או באופן מדוייק יותר: Try To Make Love, etc. משום שהפעם הרעיון היה לפזר באויר כל כך הרבה פרומונים, שהזכרים פשוט יעופפו הלוך ושוב, הלומי ריח, ויחפשו שוב ושוב את הנקבות, אבל מרוב ריחות לא יפגשו את הנקבות… ורובם יותשו ולא יזדווגו בסופו של דבר. הפטנט כאן הוא כלי פלסטיק קטן, דמוי מבחנה בערך, שמכיל את הפרומון ומשחרר אותו בצורה איטית ומתמשכת למשך מספר חודשים (!). השיטה הזאת עדיין נסיונית, אבל באין פתרון מוצלח אחר, אנחנו בהחלט היינו מוכנים להיות שפני נסיון. ואכן, בבוקר נעים של תחילת יוני הגיעו אנשי החברה, בדקו את החממה, הסבירו לנו כיצד לתלות את המלכודות בפיזור אחיד שיכסה את כל החממה, והניסוי יצא לדרך! בינתיים חלפו כשלושה חודשים ואנחנו בהחלט יכולים להעיד על תוצאות טובות ממש (חמסה חמסה). הלוואי שנוכל להמשיך ולבשר בשורות טובות שכאלה.

בימים טרופים אלו שכולנו חווים, משמח ומעודד לדעת שגם לקשיים שנראים בלתי נגמרים וחסרי מוצא, נמצא בסופו של דבר פתרון, ונמצאת ההקלה… הלוואי עלינו. אמן.

הרבה עובר עליה, על הנחמדת החביבה האדמונית מהרגע בו היא נשתלת באדמה הפוריה הממתינה לה, ועד שהיא מגיעה לעגלגלות אדומה ומוכנה לקטיף: מגנים עליה מכל משמר, מטפחים אותה, קושרים אותה לגובה, מדשנים אותה, משקים אותה, מאכילים אותה בשמש מרום. היא מחוזרת על ידי דבורים מקסימות, מותקפת על ידי עשים חסרי מצפון, שבתורם מתבלבלים מרוב ריחות ובתוך כל המהומה, היא ממשיכה לעשות את דרכה אל השמש ואל ההבשלה המתוקה הממתינה לכם בסלים.

מגיעות לה מחיאות כפיים סוערות, לא?
שיהיה שבוע רגוע ונעים, הרבה שמש, שתיה רבה ומשפחתיות טובה,
אלון, בת-עמי, דרור וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: תפו"א, חסה, תירס, תרד ניוזילנדי/בזיל, מלפפון, עגבניה, נתח דלעת/דלורית, כוסברה/פטרוזיליה, חצילים, בצל יבש, בארגזים קטנים: פלפל/לוביה תאילנדית

ובסל הגדול גם: פלפל וגם לוביה תאילנדית, בצל ירוק, במיה/עגבניות צ'רי.

בארגז הפירות: שזיף, בננה, מנגו. בארגזים הגדולים גם: תפוח זהוב.

יום רביעי: חסה, תפו"א, בצל יבש, תירס, נתח דלעת/דלורית, חצילים/קישואים, פופקורן, מלפפון, עגבניה, בזיל/תרד ניוזילנדי, כוסברה/פטרוזיליה.

ובסל הגדול גם: פלפל/במיה, שעועית תאילנדית, בצל ירוק/כרישה.

בארגז הפירות: שזיף, בננה, תפוח זהוב. בארגזים הגדולים גם: ענבים. בארגזים הקטנים גם: אגס.

22-24 ביולי 2019 – אדום עולה – חלק ב'

העגבניה היא, כמובן, אחד מהגידולים שמלווים אותנו בח'ביזה מהשנה הראשונה. המרכזיות שלה במטבח ובסלט הירקות הישראלי, וגם בגינה, הפכו אותה לבחירה מובנת מאליה בסל השבועי. בשבוע שעבר התמקדנו בגידול עגבניות בשדות ח'ביזה, השבוע נרחיב את הפוקוס ונספר לכם על מסעותיה ההיסטוריים והגיאוגרפים של העגבניה.

IMG_0170

נתחיל ברקע המשפחתי: העגבניה שייכת למשפחת הסולניים, אליה שייכים גם החצילים, הפלפלים, תפוחי אדמה ו…טבק. וכמובן עוד צמחים רבים אחרים, מהם צמחי בר וצמחי נוי מבוייתים, סך הכל למעלה מ-2800(!) מינים שונים. היא צמח טרופי ומוצאה במרכז אמריקה, העגבניות הראשונות בעולם צמחו, ככל הנראה, בפרו ובאקוודור של היום, בויתו ונדדו צפונה עד למקסיקו, שם גודלו על-ידי האצטקים שקראו להן "טומטל", ומכאן שמה הלועזי. תושבי אמריקה גידלו אותה והכירו בערכה, הספרדים, שנתקלו בפרי הלא מוכר, התרשמו מיופיו של הצמח והביאו אותו לאירופה במאה ה-16. הזנים שיובאו היו צהובים, וזה כנראה מקור השם שדבק בהם: "פומודורה" – תפוח זהב באיטלקית, ששובש על-ידי הספרדים והצרפתים ל"פום ד'אמורה" – תפוח האהבה. גם השם הערבי "בנדורה" הוא כנראה סירוס של הפומודורה האיטלקי. לדיון בשמה/שמותיה העבריים של הגברת נגיע בהמשך.

בתחילה, כשהובאה העגבניה לאירופה, היא גודלה כצמח נוי בלבד, ונשות החברה במאה ה-16 נהגו לענוד פרחי עגבניות בשערן למסיבות. מומחי בריאות הזהירו מפני הפרי, שנחשב לרעיל, והעגבניה הזהובה היתה נשכחת בקרן זווית, אלמלא יוזמתם של שני נזירים איטלקים, שהביאו מדרום אמריקה את הזן האדום וגידלו אותו בחצר המנזר שלהם בשלהי המאה ה-18. שם, בדרום איטליה, התרחשה ההצלחה האמיתית הראשונה שידעו העגבניות האדומות, ודווקא בקרב פשוטי העם (בזכותם, בעלי התעוזה שהיו מוכנים לנסות ירקות, שהרתיעו את אנשי האצולה, כולנו נהנים היום). רוטב העגבניות הראשון מוזכר בכתובים בספר שכתב ב-1778 ראש מנזר נפוליטני, שהמליץ עליו לליווי בשרים ודגים (עדיין לא לפסטה ופיצה). המאה ה-19 היתה המאה הגדולה של העגבניות – הן זכו להכרה בעולם כולו ואז גם הובאו לראשונה לארץ, על ידי נזירים צרפתיים.

קשה לדמיין את המטבח העולמי בכלל, והים-תיכוני בפרט, ללא העגבניה – מלכת הסלט, השקשוקה והסחוג, נסיכת רטבי הפסטה והפיצה האיטלקית ויקירת מאכלי הים והיבשה של ספרד, פרובאנס, יוון וטורקיה. קשה להאמין כי ההיסטוריה העלתה אותה על השולחן האירופי לפני לא יותר מ-200 שנה וכי איש לא הכיר אותה בעולם המערבי לפני שקולומבוס גילה את אמריקה… אך לא מיד היא זכתה לקבלת הפנים הנלהבת, וגם היום הדעות לגביה חלוקות, ואפשר למצוא מבקרים ומצדדים משני קצוות. מחנה אחד מציג אותה כבעלת תכונות נשגבות, בריאה, חיונית וחשובה, ובעיני המחנה הנגדי היא מרעילה ומזיקה ואפילו מסוכנת. אז איפה אנחנו? האם אנחנו מרעילים אתכם בעגבניות מדי שבוע או מצילים את נפשותיכם? בסיפור העגבניה הצבע אינו שחור או לבן, אלא, כמובן, אדום, צהוב, סגול, ורוד, ירוק…

tamuz - tomatoes

העגבניה שייכת, כאמור, למשפחת הסולניים. חלק מן הצמחים במשפחה הזו אכן רעילים ומזיקים לבריאות, רעילות זו מקורה באלקלואידים המצויים בחלקים שונים של הצמח. אלקלואידים הם תרכובות אורגניות של פחמן, מימן, חנקן וחמצן, שמקורן, לרוב, בצמחים. הם נחשבים כבעלי השפעה על תפקוד העצבים והשרירים ועל תפקוד מערכת העיכול. האלקלואיד הבעייתי במשפחת הסולניים הוא ה"סולניום", שהעניק לה את שמה, והוא מצוי ברמות שונות בצמחים השייכים למשפחה זו. כמות הסולניום בצמחי המאכל הסולניים (עגבניה, פלפל, חציל, תפו"א) קטנה מאוד, ובישול מפחית אותו בכ-40%-50% נוספים, ולכן רובנו צורכים אותם בלי בעיות מיוחדות. בכל זאת – בשיטת התזונה המקרוביוטית נזהרים מאוד ממשפחת הסולניים, שנחשבת בעייתית, במיוחד כשהירקות במצב ירוק (פלפלים ירוקים, עגבניות ירוקות) או טרי (לא מבושל).

אבל – העגבניה מכילה גם ליקופן, זהו הפיגמנט המעניק לה (וגם לאבטיח) את צבעה האדום, הנחשב לצבע שמעורר תיאבון ותאווה. הליקופן הוא נוגד חמצון רב-עוצמה. מדענים טוענים כי הוא אחד מ"טורפי" הרדיקלים החופשיים הפעילים ביותר בטבע (חומרים מזיקים המאיצים תהליכי הזדקנות תאים ומחלות). הוא תורם להפחתת הסיכון לסוגי סרטן שונים, בפרט סרטן הערמונית הריאות והלבלב. יחד עם רכיבים נוספים בעגבניה, הוא גם תורם להפחתת הסיכון למחלות לב ולשבץ מוחי. יכולתו של הליקופן לפעול כנוגד חמצון יעיל עשויה לתרום גם לשמירה על בריאות העין, על תפקוד המוח ולהגנה מפני נזקי קרינת השמש. העגבניה עשירה בויטמין C, המסייע בהפחתת הסיכון למחלות לב, שבץ מוחי, סרטן וכנראה גם קטרקט (עכירות בעין) וסיבוכי סוכרת.

היה זה יחיאל מיכל פינס (שפעל יחד עם אליעזר בן־יהודה להפצת העברית), שחידש את שמה, כשתרגם מגרמנית Liebesapfel ("תפוח האהבה") לעגבניה, מהשורש ע־ג־ב – חשק, תאווה לאהבה. הרב קוק ניסה למצוא חלופה והציע לפרי שם עברי "טהור ונקי": "אדמוניה", בשל צבעה (זה לא ממש תפס). גם בבית אליעזר בן־יהודה הסתייגו מן השם הפרוץ, והציעו את המילה "בַּדּוּרָה", שהיא צורה עברית לשמה הערבי, בַּנְדוּרַה. במשך כשני עשורים התקיימו "עגבנייה" ו"בדורה" זו לצד זו, ולכל אחת תומכים משלה, בסופו של דבר הכריעו את הכף החשק והפיתוי, והשם "עגבניה" השתרש בפי כולנו.

רוב העגבניות שאנחנו מכירים הן אכן אדמוניות, אך התמונה המלאה צבעונית ועשירה הרבה יותר. ברוב השטחים החקלאיים מגדלים כמובן עגבניות ממספר זנים מצומצם יחסית, אך יש העמלים לשמר זני מורשת של עגבניות (וצמחים וירקות אחרים), הנה, למשל, מנדלה של עגבניות מתוך אתר של עמותת "Kakopelli" הצרפתית (תודה ליפתח על הקישור):

mandala-tomatoes

בשבועות אלו של עושר קייצי אדום אנחנו משתדלים לשלוח אליכם גם עגבניות צ'רי וגם עגבניות רגילות. אנחנו ממליצים להציץ במתכונים – שם תוכלו למצוא רעיונות לשימור עגבניות: בייבוש, ברוטב עגבניות, ואפילו בריבה. שיהיה בתיאבון!

למוחמד, הסבא המאושר, למג'די ועלי, הדודים הגאים, ולכל משפחת עאצי, מזל טוב להולדת הנכדה-האחיינית!

שבוע טוב,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פלפל אדום/קישוא, חסה, תירס, תרד ניו-זילנדי, מלפפון/פקוס, עגבניה, במיה/לוביה תאילנדית, דלורית/נתח דלעת נאפולי, חצילים/דלעת אמורו, עגבניות צ'רי, כרישה/בצל/שום.

בארגז הגדול גם: אבטיח/מלון, פטרוזיליה/כוסברה, דלעת ערמונים.

בארגז הפירות: תפוח עץ, ענבים, מנגו, שזיף.

יום רביעי: תירס, קישואים/פלפל, עגבניה, תרד ניו-זילנדי, חצילים, דלעת נאפולי/דלורית, בצל יבש, עגבניות צ'רי, מלפפון/פקוס, חסה, לוביה תאילנדית/במיה.

בארגז הגדול גם: כרישה/שום, פטרוזיליה/כוסברה, דלעת אמורו/מלון.

בארגז הפירות: בננה, ענבים, מנגו, שזיף.

15-17 ביולי 2019 – אדום עולה – חלק א'

התקופה הקרובה היא תקופת השפע של הדלעות. לא צריך להשתמש בהן מיד.

אצלנו, בצפיפות של מאות, הן מתקשות לנשום, אבל אצלכם, על הדלפק במטבח או על בסלסלה בסלון, הן יישמרו מצויין, ובינתיים יקשטו את הבית ביופיין.

שמרו אותן מאווררות ויבשות, ותוכלו להשתמש בהן גם בעוד חודש, ואפילו חודשיים. אם מתחילה להתפתח עליהן רשת קורים דקיקה, נגבו אותן במגבת יבשה.

_______________________________________________________

עגבניהההה
מבושלת או טריה, תמיד מבריאה,
עוזרת בספיגת ברזל בדם – עגבניה
יש בי ויטמין C, הצטננת – קח אותי!

זוכרים את 'תשדיר השירות' של מועצת הפירות והירקות משנות השמונים על העגבניה?

העגבניה נמצאת אצלנו בסל כל השנה, אבל בקיץ היא במלוא טעמה והדרה. לפעמים, בשל היומיומיות שלה, מקבלים אותה כמובן מאליו, וכבר זמן רב שלא עסקנו בה, אז לפרי האהבה הזה אנחנו מקדישים את העלונים בשבועיים הקרובים.

בשנה הראשונה גידלנו עגבניות בגדלים וצבעים שונים. לצד העגבניה העגולה המוכרת והרגילה ניסינו גם זני מורשת כמו brandywine – עגבניה ענקית ופחוסה, רכה למגע ומתוקה מאוד, בצבעי אדום וצהוב. זאת עגבניה מיוחדת במינה, שהכרתי מקליפורניה, אבל לאחר עונת גידול אחת נוכחנו לדעת שכאן בישראל ובסל השבועי היא ממש ממש לא פרקטית. על השיחים גדלו עגבניות ענקיות ונחמדות, אבל הסיכוי של העגבניה הרכה לשרוד בארגז ירקות עד למטבח שלכם, בלי להיפגע מטלטולים ושאר הרפתקאות הדרך, היה קלוש…

הרומנטיקה נשארה בצד והבנו שאנחנו צריכים לבחור עגבניה שתהיה הגיונית יותר… מגוון הזנים נשמר, ועם השנים גידלנו עגבניות תמר ארוכות, עגבניות גדולות ופחוסות ועגבניות אשכול עגולות. עגבניות שיח ועגבניות הדליה, עגבניות גדולות ועגבניות צ'רי קטנות, אבל הקפדנו לבחור בזנים שיוכלו להיות מוצלחים מהצמח ועד הסלט.

רוב שנותינו בח'ביזה גידלנו רק בשדה הפתוח, והעגבניות גדלו גם הן תחת כיפת השמיים. השנים הראשונות היו עוד סבירות איכשהו, אבל משנה לשנה התרבו הפגעים, ואנחנו יכולים להיזכר לאחור בכאב בשנים בהן גידלנו ערוגות רבות של שיחי עגבניות, כדי להפיק מהן את הכמות הנדרשת לארגזים, באחוזי תנובה נמוכים ביותר. העגבניות בשדה הפתוח סבלו ממחלות עלים וצרות שונות ובעיקר מצהבון האמיר – וירוס קטלני שמביאה איתה כנימת עש הטבק, ומחסל צמחי עגבניה באופן סדרתי. גידול בשטח הפתוח היה אפשרי, כמובן, רק בקיץ, כך שבאופן קבוע, ברוב חודשי השנה היינו קונים עגבניות ממגדלי חממות אורגנים ומוסיפים אותם לארגז כתוספת חיצונית.

ואז, לפני כשבע שנים, שמנו עינינו על חממה נטושה שהיתה בסמוך לשטחים שלנו, ולאחר בדיקה וגישוש החלטנו לעשות מעשה ולשפץ אותה כדי לנסות ולגדל גם בתוך בית צמיחה. השיקום והשיפוץ היו נרחבים, נדרשה עבודה רבה וקשה להפוך את החממה לבית רשת גידול קרקע אורגני, אבל לאחר חודשים מאומצים של עבודה, עמד בית הרשת מוכן ונכון לאתגר, ואנחנו, בלב הולם, שתלנו בו שתילי עגבניות ראשונים. בגלל הקושי הרב לגדל עגבניה (ומלפפון) בשדה הפתוח, ובשל הנחיצות הרבה שלהם בארגז, היה ברור שהם יהיו הגידולים הראשונים שננסה לספק להם הגנה תחת כנפותיו צפופות הרשת של בית הצמיחה. וכך היה.

גידול בתוך בית צמיחה הוא שונה מאוד מגידול בשדה הפתוח. בחוץ אנחנו חשופים, אמנם, לפגעים, אבל גם סומכים על האיזונים הטבעיים שנוצרים במרחב. ברגע שהכנסנו את הצמחים לתוך מבנה מחופה רשת ומנותק מהסביבה, אנחנו אחראים להביא את האיזון, לשמר אותו, להחזיר אותו כשהוא משתבש. עלינו גם לספק שירותי האבקה, אויבים טבעיים, הזנה ודישון ספציפיים ומדוייקים יותר וכו'. האתגר היה משמעותי וחדש, וגם כיום, לאחר מספר שנים, עדיין אנחנו לומדים עוד ועוד על גידול בצורה הזאת. מצד שני, רשת המש הצפופה, המכסה את בתי הצמיחה, אכן מספקת הגנה חשובה והכרחית לעגבניות ולמלפפונים (ולפלפלים שהצטרפו אליהם מאוחר יותר).

עדיין, כמעט כל שנה, אנחנו מנסים גם מספר ערוגות מחוץ לבתי הצמיחה, בעונת השתילה המוקדמת. לפעמים זה הולך יותר, ולפעמים, פחות. השנה ניסינו לגדל עגבניות צ'רי עגולות מזן בושמת מחוץ לבית הרשת. צמחי הצ'רי הם חזקים יותר מצמחי העגבניות הרגילות, ואנחנו אכן מצליחים לקטוף תנובה נאה, אבל, עדיין, עגבניות צ'רי רבות רבות לא עומדות באיכות, ונשארות לצד השיחים תוך כדי הקטיף.

בחממות ובמנהרות הצמיחה (חממות נמוכות וצרות) אנחנו מגדלים השנה עגבניות גדולות מהזנים טורי וסימון, עגבניות אשכולות ששמותיהם אולימפיאקוס ואיקראם. כמו בכל שנה, גם הפעם החלטנו לעשות נסיונות – ולשתול בתוך בתי הצמיחה עגבניות מזנים המתאימים בדרך כלל לשטח פתוח, שמשך גידולן קצר יותר, וגם ההדליה שלהן נמוכה, כך שכמות ההשקעה בהן פחותה מעגבניות חממה רגילות. גידלנו זן ששמו 8656, אלו העגבניות הגדולות והפחוסות שחלק מכם קיבל בארגזים בשבועות האחרונים.

באגף עגבניות הצ'רי הקטנות והחמודות אנחנו מגדלים השנה בבתי הצמיחה את הבושמת (העגולות, שניסינו לגדל גם בשטח הפתוח) ולוסי פלוס (ארוכות מתוקות כמו סוכריות). גידול עגבניה גדולה ועגבניית צ'רי הוא זהה בעיקרו, ההבדל המשמעותי הוא ששיחי צ'רי הם צרים קצת יותר ולכן ניתן לשתול אותם במרווחים קטנים יותר.

העגבניה היא צמח חזק שדורש משאבים מהקרקע, ולכן היא זקוקה לאדמה פוריה, ואז היא מתפרצת ומצמיחה שיח ירוק ושמח. כדי להניב גם עגבניות שמחות ומוצקות, היא זקוקה לדי אשלגן בקרקע. חוסר באשלגן יגרום לעגבניה רכה וקמחית מדי. מכיוון שאשלגן אינו הצד החזק של האדמה שלנו, אנחנו מפזרים תוסף אשלגן לפני הגידול וממיסים אשלגן במערכת ההשקיה תוך כדי צמיחת השיחים. רוב שיחי העגבניה הגדלים בחממות הם מן הסוג ה"מטפס". אני שמה זאת במרכאות משום שהם אינם מטפסים בעצמם, כמו גפנים, מלפפונים או אפונה, אך הם שיחים ארוכים ארוכים וגבוהים שזקוקים להדליה – לתמיכה בגובהם כדי שלא ישתרעו על הקרקע. לשם כך אנחנו מדלים אותם בשיטה המכונה "הדליה הולנדית": קושרים להם "חבל טיפוס" מגג בית הצמיחה שסביבו מתלפף הצמח והוא מחזיק אותם זקופים וצומחים מעלה מעלה.

Tomato

כדי לשמור על הזקיפות ולמנוע משקל יתר והוצאת אנרגיה לכל הכיוונים, אנחנו גוזמים את העגבניות – כלומר, מורידים את הגבעולים הצדדיים שיוצאים מן הצמח, ומשאירים גבעול אחד מרכזי שמתעבה ומתחזק וממשיך לגדול מעלה מעלה, כשהצמח גבוה מכדי שנוכל להגיע אליו, משחררים עוד קצת מן החבל ווכמו בסנפלינג מנמיכים מעט את ראש השיח ומאפשרים לו עוד מקום צמיחה (החלק התחתון של הצמח, בו כבר אין פרי בשלב הזה, מתכופף מעט הצידה לנוח).

יוצאת דופן היא העגבניה השייכת לשטח הפתוח, שגידלנו בחממה, שאינה מהסוג המטפס, הצמחים מזנים אלו הם נמוכים יחסית. את הסיבוב הראשון הדלינו ב"הדליה ספרדית", שהיא נמוכה יחסית – בה קושרים חוטים משני צידי שורת הצמחים, ששומרים אותם זקופים:

את סבב העגבניות הבא מהסוג הזה לא הדלינו כלל, ולמען האמת במחשבה שניה זו היתה אולי טעות – כי כרגע השיחים מתפרעים להם לכל עבר… משיחים אלו עוד לא התחלנו לקטוף פירות, אבל הקטיף הנמוך, ללא הדליה, צפוי להיות מאתגר יותר. בסוף הנסיון נסיק מסקנות ונראה איך מתארגנים לקראת השנה הבאה.

השיחים מטופלים כתינוקות מפונקים: בחורף פורשים להם ניילון על גג ודפנות בתי הצמיחה כדי להגן עליהם מן הקור, ובקיץ הפלסטיק מוחלף ברשת מש, שמונעת התחממות יתר אף שומרת עליהם מוגנים מחרקים מזיקים (ככל האפשר). מעל ראשיהן נפרשת רשת צל כדי להוריד את הטמפרטורה ולמנוע מכת שמש… ומכיוון שסגרנו אותן כנסיכות בתוך הארמון, צריך להביא את המחזרים אליהן… או במקרה שלנו, המחזרות – כוורות כוורות של דבורים שמוכנסות אחר כבוד לבתי הצמיחה ומאביקות בעליזות את הצמחים, כדי שיופרו וילעיטו אותנו מן האדום האדום הזה.

ובכל זאת, גם לארמון מצליחים להסתנן פרחחים מזיקים. אמנם כנימות עש הטבק האמורות נשארות בחוץ, אבל עש הטוטה אבסולוטה, כשמו כן הוא – אבסולוטי וחצוף, ומצליח למרות הכל להכנס למנהרות הצמיחה. פגיעתו ניכרת בעלים (הוא חופר/זולל מנהרות בתוך העלה ומשאיר רק את האפידרמיס כוילון שקוף, מה שכמובן מחליש מאוד את הצמח, שעליו הם קולטני הפוטוסינטזה שלו, הפה שדרכו הוא לוגם אנרגית שמש. בנוסף, עשי התותה עוקצים את הפרי, ואנחנו מגלים בפירות האדומים נקודת כניסה שחורה פצפונת שהיא הפתח למנהרה אפלה בתוך העגבניה.

    

הפתרון שלנו הוא קודם כל לנסות ולשמור ככל האפשר על נקיון בית הצמיחה והסביבה. לפני גידול בעייתי חדש אנחנו משתדלים לגדל מחזור של צמחים ממשפחת הכרוביים שיש להם השפעה מחטאת מחד ומייצבת ומאזנת מאידך. כשאנחנו מתחילים לראות נגיעות אנחנו משתדלים לאסוף את העלים הנגועים ולהרחיקם מבית הצמיחה, ולנסות לתפוס את הזכרים בעזרת מלכודות פרומונים: צלחות ובהן פרומון ומים. הזכרים נמשכים לפרומון ונלכדים במים. המלכודות משמשות אותנו להפחתה מסויימת ובעיקר לניתור כמות העשים במנהרה. ההדברה האפשרית היא בעזרת ריסוס חומרי הדברה ביולוגית: חומרים המבוסס על רעלנים המופקים מחיידקים שונים (Bacillus thuringiensis Var. Kurstaki או Saccharopolyspora spinosa) שפועלים על מערכת העצבים של הזחלים.

אבל ההדברה הזאת מוגבלת ביעילותה, ובמקרים רבים, כשאנחנו רואים שהטוטה הגיעה לבקר בבית הצמיחה, אנחנו מחליטים להחזיר את האיזון על ידי חיבור מחדש לשטח הפתוח – פותחים את בית הצמיחה משני צדדיו, ונותנים לאויבים הטבעיים בחוץ לעשות את שלהם. אז, כמובן, צפויות צרות נוספות (כמו כנימת עש הטבר ובעיות אחרות, ואנחנו מנסים ללהטט בין השיקולים השונים ומצב העגבניות כדי להפיק עגבניות נקיות ואיכותיות. ועדיין – עגבניות רבות נשארות בשדה על הקרקע וכל לא מגיעות לבית האריזה, ואחרות ממויינות החוצה תוך כדי האריזה. כשיש לעגבניה "טוסיק" אך הוא צלקת חיצונית בלבד, אנחנו לא ממיינים אותה החוצה, אך כשאנחנו מזהים חלקים רכים, עקוצים או נגועים, אנחנו משאירים אותה בשדה להפוך לקומפוסט, כדי שתשוב לטייב את הקרקע בה צמחה.

האתגר כאן לא פשוט, ואנחנו יודעים שגם המיון הכפול והמשולש הזה עדיין לא מושלם, ולפעמים מגיעות אליכן עגבניות פחות טובות. אנא עדכנו אותנו כשזה קורה, כדי שנמשיך להשתפר.

הרבה עובר עליה, על הנחמדת החביבה האדמונית מהרגע בו היא נשתלת באדמה הפוריה הממתינה לה, ועד שהיא מגיעה לעגלגלות אדומה ומוכנה לקטיף: מגנים עליה מכל משמר, מטפחים אותה, קושרים אותה לגובה, מדשנים אותה, משקים אותה, מאכילים אותה בשמש מרום. היא מחוזרת על ידי דבורים מקסימות, מותקפת על ידי עשים חסרי מצפון ובתוך כל המהומה, ממשיכה לעשות את דרכה אל ההבשלה המתוקה הממתינה לכם בסלים.

מגיעות לה מחיאות כפיים סוערות, לא?
שיהיה שבוע רגוע ונעים, הרבה שמש, שתיה רבה ומשפחתיות טובה,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פלפל אדום/קישוא, דלעת אמורו, תירס, אבטיח/מלון, מלפפון/פקוס, עגבניה, במיה/לוביה תאילנדית/שום, נתח דלעת נאפולי/דלורית, חצילים, עגבניות צ'רי, כרישה/בצל.

ובסל הגדול גם: חסה/תרד ניוזילנדי, פטרוזיליה, דלעת ערמונים

סל פירות: מלון, מנגו, שזיף, אפרסק.

יום רביעי: תירס, קישואים/פלפל, עגבניה, דלעת אמורו, חצילים, דלעת נאפולי/דלורית, כרישה/בצל יבש/שום, עגבניות צ'רי, מלפפון/פקוס, חסה/תרד ניוזילנדי, אבטיח/מלון.

ובסל הגדול גם: לוביה תיאלנדית/במיה, פטרוזיליה/כוסברה, דלעת ערמונים.

סל פירות: מלון, מנגו, ענבים, שזיף.

16-18 ביולי 2018 – אדום עולה – חלק ב'

הוא חוזר!

🌶לוח שנה בגינה הוא לוח שנה, שהוא גם מדריך חודשי לגינון ביתי ולקטות ארצישראלית, שנולד מתוך הקשר הישיר של זמנים ועונות עם הליקוט והחקלאות; חודש חדש מתחיל, ואיתו שינויים – בשדה וביער, בגינה ובתזונה.

🍉  בכל דף של הלוח תוכלו למצוא שפע של מידע חודשי מאוייר:
~ שלל טיפים מקצועיים לגינה הביתית
~ זמני זריעה ושתילה
~ גידול צמחים מזרע לפרי
~ מתכונים עונתיים ושימור מזון
~ הכרות עם עולמן המפלא של הדבורים
~ קוד קיו-אר לסריקה בכל דף, למידע מורחב
~ מועדי שמש וירח ומועדים ירוקים

מה עוד?🍅 ~ הלוח מופק בתהליך הדפסה ידידותי לסביבה: על גבי נייר אקולוגי וצבעי דפוס אקולוגיים.
~ מידות הלוח (הפתוח): 34 ס"מ על 45 ס"מ
~ "טבעוני פרנדלי"

לוח שנה אחד: 75 | שניים: 140 | שלושה: 210 | חמישה: 340 | שמונה: 540 | עשרה: 650.

הזמנות דרך מערכת ההזמנות שלנו, תחת "ירקות ופירות ח'ביזה"

🌿 
 שנה טובה ומצמחת!

__________________________________

הודעה חשובה

ביום ראשון הבא יחול צום תשעה באב. את התארגנות הניירת שלנו למשלוחי יום שני נעשה בחמישי בלילה. לכן מערכת ההזמנות תיסגר לשינויים (למשלוחי יום שני) ביום חמישי השבוע , 19 ביולי, בשעה 21:00.

מערכת ההזמנות נפתחת להזמנות יום שני בבוקר יום שלישי (בשבוע שלפני). בבקשה ערכו את השינויים הנדרשים משלישי ועד חמישי בערב. תודה!

צום קל לצמים ורק שמחה ובשורות טובות לכולנו.

_______________________________

האדום האדום הזה – העגבניות שלנו, חלק ב'

בשבוע שעבר סיפרנו לכם על מסעותיה ההסטוריים והגיאוגרפים של העגבניה. השבוע אנחנו מצמצמים את הפוקוס, לוקחים זכוכית מגדלת ומתמקדים בגידול עגבניות בשדות ח'ביזה.

העגבניה היא, כמובן, אחד מהגידולים שמלווים אותנו בח'ביזה מהשנה הראשונה. המרכזיות שלה במטבח ובסלט הירקות הישראלי, וגם בגינה, הפכו אותה לבחירה מובנת מאליה בסל השבועי. אלא שעם הזמן גילינו שמה שמובן מאליו במטבח לא תמיד בא בקלות בשדה.

בשנה הראשונה גידלנו עגבניות בגדלים וצבעים שונים. לצד העגבניה העגולה המוכרת והרגילה ניסינו גם זני מורשת כמו brandywine – עגבניה ענקית ופחוסה, רכה למגע ומתוקה מאוד, בצבעי אדום וצהוב. זאת עגבניה מיוחדת במינה, שאני הכרתי מקליפורניה, אבל לאחר עונת גידול אחת נוכחנו לדעת שכאן בישראל ובסל השבועי היא ממש ממש לא פרקטית. על השיחים גדלו עגבניות ענקיות ונחמדות, אבל הסיכוי של העגבניה הרכה לשרוד בארגז ירקות עד למטבח שלכם, בלי להיפגע מטלטולים ושאר הרפתקאות הדרך, היה קלוש…

הרומנטיקה נשארה בצד והבנו שאנחנו צריכים לבחור עגבניה שתהיה הגיונית יותר… מגוון הזנים נשמר, ועם השנים גידלנו עגבניות תמר ארוכות, עגבניות גדולות ופחוסות ועגבניות אשכול עגולות. עגבניות שיח ועגבניות הדליה, עגבניות גדולות ועגבניות צ'רי קטנות, אבל הקפדנו לבחור בזנים שיוכלו להיות מוצלחים מהצמח ועד הסלט.

רוב שנותינו בח'ביזה גידלנו רק בשדה הפתוח, והעגבניות גדלו גם הן תחת כיפת השמיים. השנים הראשונות היו עוד סבירות איכשהו, אבל משנה לשנה התרבו הפגעים, ואנחנו יכולים להיזכר לאחור בכאב בשנים בהן גידלנו ערוגות רבות של שיחי עגבניות, כדי להפיק מהן את הכמות הנדרשת לארגזים, באחוזי תנובה נמוכים ביותר. העגבניות בשדה הפתוח סבלו ממחלות עלים וצרות שונות ובעיקר מצהבון האמיר – וירוס קטלני שמביאה איתה כנימת עש הטבק, ומחסל צמחי עגבניה באופן סדרתי. גידול בשטח הפתוח היה אפשרי, כמובן, רק בקיץ, כך שבאופן קבוע, ברוב חודשי השנה היינו קונים עגבניות ממגדלי חממות אורגנים ומוסיפים אותם לארגז כתוספת חיצונית.

ואז, לפני כשש שנים שמנו עינינו על חממה נטושה שהיתה בסמוך לשטחים שלנו, ולאחר בדיקה וגישוש החלטנו לעשות מעשה ולשפץ אותה כדי לנסות ולגדל גם בתוך בית צמיחה. השיקום והשיפוץ היו נרחבים, נדרשה עבודה רבה וקשה להכשיר את החממה לגידול קרקע אורגני, אבל לאחר חודשים מאומצים של עבודה, עמדה החממה מוכנה ונכונה לאתגר, ואנחנו, בלב הולם, שתלנו בה שתילי עגבניות ראשונים. בגלל הקושי הרב לגדל עגבניה (ומלפפון) בשדה הפתוח, ובשל הנחיצות הרבה שלהם בארגז, היה ברור שהם יהיו הגידולים הראשונים שננסה לספק להם הגנה תחת כנפותיה צפופות הרשת של החממה. וכך היה.

גידול בתוך בית צמיחה הוא שונה מאוד מגידול בשדה הפתוח. בחוץ אנחנו חשופים, אמנם, לפגעים, אבל גם סומכים על האיזונים הטבעיים שנוצרים במרחב. ברגע שהכנסנו את הצמחים לתוך מבנה מחופה רשת ומנותק מהסביבה, אנחנו אחראים לשמור על האיזון, לשמר אותו, להחזיר אותו כשהוא משתבש, לספק האבקה, אויבים טבעיים, הזנה ודישון ספציפיים ומדוייקים יותר וכו'. האתגר היה משמעותי וחדש, וגם כיום, לאחר מספר שנים, עדיין עומדים בפנינו אתגרים ואנחנו לומדים עוד ועוד על גידול בצורה הזאת. מצד שני, רשת המש הצפופה, המכסה את בתי הצמיחה, אכן מספקת הגנה חשובה והכרחית לעגבניות ולמלפפונים (ולפלפלים שהצטרפו אליהם מאוחר יותר).

עדיין, כמעט כל שנה, אנחנו מנסים גם מספר ערוגות מחוץ לבתי הצמיחה, בעונת השתילה המוקדמת. לפעמים זה הולך יותר, ולפעמים, כמו השנה, פחות. השנה ניסינו לגדל עגבניות מזני חנית ותמר בערוגות בשדה הפתוח. אלו זנים חזקים וטובים שאנחנו מכירים וסומכים עליהם, אבל על מזג האויר ההפכפך של האביב ניתן לסמוך קצת פחות… החמסינים של תחילת האביב היו כנראה הרסניים מבחינתן, וערוגות השדה הפתוח שלנו חטפו השנה קמחון וקמחונית – מחלות הפוגעות בעלי הצמחים, ובסופו של דבר מייבשות ומצמיתות אותם. לצערנו, לא קטפנו מהשיחים האלה פירות השנה…

בחממות ובמנהרות הצמיחה (חממות נמוכות וצרות) אנחנו מגדלים השנה עגבניות גדולות מהזנים טורי וברונו, עגבניות אשכולות ששמותיהם אולימפיאקוס ואיקראם, ועגבניית תמר המכונה אורנלה… באגף עגבניות הצ'רי הקטנות והחמודות אנחנו מגדלים את הטיבל (העגולות) והלובלו (הארוכות המתוקות כמו סוכריות). גידול עגבניה גדולה ועגבניית צ'רי הוא זהה בעיקרו, ההבדל המשמעותי הוא ששיחי צ'רי הם צרים קצת יותר ולכן ניתן לשתול אותם במרווחים קטנים יותר.

העגבניה היא צמח חזק שדורש משאבים מהקרקע, ולכן היא זקוקה לאדמה פוריה, ואז היא מתפרצת ומצמיחה שיח ירוק ושמח. כדי להניב גם עגבניות שמחות ומוצקות, היא זקוקה לדי אשלגן בקרקע. חוסר באשלגן יגרום לעגבניה רכה וקמחית מדי. מכיוון שאשלגן אינו הצד החזק של האדמה שלנו, אנחנו מפזרים תוסף אשלגן לפני הגידול וממיסים אשלגן במערכת ההשקיה תוך כדי צמיחת השיחים. שיחי העגבניה הגדלים בחממות הם מן הסוג ה"מטפס". אני שמה זאת במרכאות משום שהם אינם מטפסים בעצמם, כמו גפנים, מלפפונים או אפונה, אך הם שיחים ארוכים ארוכים וגבוהים שזקוקים להדליה – לתמיכה בגובהם כדי שלא ישתרעו על הקרקע. לשם כך אנחנו מדלים אותם בשיטה המכונה "הדליה הולנדית": קושרים להם "חבל טיפוס" מגג בית הצמיחה שסביבו מתלפף הצמח והוא מחזיק אותם זקופים וצומחים מעלה מעלה. כדי לשמור על הזקיפות ולמנוע משקל יתר והוצאת אנרגיה לכל הכיוונים, אנחנו גוזמים את העגבניות – כלומר, מורידים את הגבעולים הצדדיים שיוצאים מן הצמח, ומשאירים גבעול אחד מרכזי שמתעבה ומתחזק וממשיך לגדול מעלה מעלה, כשהצמח גבוה מכדי שנוכל להגיע אליו, משחררים עוד קצת מן החבל ווכמו בסנפלינג מנמיכים מעט את ראש השיח ומאפשרים לו עוד מקום צמיחה (החלק התחתון של הצמח, בו כבר אין פרי בשלב הזה, מתכופף מעט הצידה לנוח).

השיחים מטופלים כתינוקות מפונקים: בחורף פורשים להם ניילון על גג ודפנות בתי הצמיחה כדי להגן עליהם מן הקור, ובקיץ הפלסטיק מוחלף ברשת מש, שמונעת התחממות יתר אף שומרת עליהם מוגנים מחרקים מזיקים (ככל האפשר). מעל ראשיהן נפרשת רשת צל כדי להוריד את הטמפרטורה ולמנוע מכת שמש… ומכיוון שסגרנו אותן כנסיכות בתוך הארמון, צריך להביא את המחזרים אליהן… או במקרה שלנו, המחזרות – כוורות כוורות של דבורים שמוכנסות אחר כבוד לבתי הצמיחה ומאביקות בעליזות את הצמחים, כדי שיופרו וילעיטו אותנו מן האדום האדום הזה.

ובכל זאת, גם לארמון מצליחים להסתנן פרחחים מזיקים. אמנם כנימות עש הטבק האמורות נשארות בחוץ, אבל עש הטוטה אבסולוטה, כשמו כן הוא – אבסולוטי וחצוף, ומצליח למרות הכל להכנס למנהרות הצמיחה. פגיעתו ניכרת בעלים (הוא חופר/זולל מנהרות בתוך העלה ומשאיר רק את האפידרמיס כוילון שקוף, מה שכמובן מחליש מאוד את הצמח, שעליו הם קולטני הפוטוסינטזה שלו, הפה שדרכו הוא לוגם אנרגית שמש. בנוסף, עשי התותה עוקצים את הפרי, ואנחנו מגלים בפירות האדומים נקודת כניסה שחורה פצפונת שהיא הפתח למנהרה אפלה בתוך העגבניה.

    

הפתרון שלנו הוא קודם כל לנסות ולשמור ככל האפשר על נקיון בית הצמיחה והסביבה. לפני גידול בעייתי חדש אנחנו משתדלים לגדל מחזור של צמחים ממשפחת הכרוביים שיש להם השפעה מחטאת מחד ומייצבת ומאזנת מאידך. כשאנחנו מתחילים לראות נגיעות אנחנו משתדלים לאסוף את העלים הנגועים ולהרחיקם מבית הצמיחה, ולנסות לתפוס את הזכרים בעזרת מלכודות פרומונים: צלחות ובהן פרומון ומים. הזכרים נמשכים לפרומון ונלכדים במים. המלכודות משמשות אותנו להפחתה מסויימת ובעיקר לניתור כמות העשים במנהרה. ההדברה האפשרית היא בעזרת ריסוס חומרי הדברה ביולוגית: חומרים המבוסס על רעלנים המופקים מחיידקים שונים (Bacillus thuringiensis Var. Kurstaki או Saccharopolyspora spinosa) שפועלים על מערכת העצבים של הזחלים. האתגר כאן לא פשוט, אך זו צרת רבים, ולכן מוחות רבים מנסים להגיע לפתרונות יצירתיים בתחום הזה, ואנחנו מקוים שבהמשך נוכל לבשר שגם למזיק הזה נמצא פתרון (עד המזיק הבא…).

הרבה עובר עליה, על הנחמדת החביבה האדמונית מהרגע בו היא נשתלת באדמה הפוריה הממתינה לה, ועד שהיא מגיעה לעגלגלות אדומה ומוכנה לקטיף: מגנים עליה מכל משמר, מטפחים אותה, קושרים אותה לגובה, מדשנים אותה, משקים אותה, מאכילים אותה בשמש מרום. היא מחוזרת על ידי דבורים מקסימות, מותקפת על ידי עשים חסרי מצפון ובתוך כל המהומה, ממשיכה לעשות את דרכה אל ההבשלה המתוקה הממתינה לכם בסלים.

מגיעות לה מחיאות כפיים סוערות, לא?
שיהיה שבוע רגוע ונעים, הרבה שמש, שתיה רבה ומשפחתיות טובה,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פלפל, דלעת חתוכה/דלורית, פטרוזיליה/כוסברה, מלפפון, חצילים/שום, עגבניה, לוביה תאילנדית/במיה/קישואים, תירס, עגבניות צ'רי, דלעת אמורו/דלעת ערמונים, תרד ניוזילנדי/מנגולד.

ובסל הגדול גם: בצל, מלון/תפו"א, חסה

סל פירות: ענבים, מנגו, בננה, אגס

יום רביעי: חצילים/תפו"א, בצל/שום, עגבניה, דלעת ערמונים/דלעת אמורו, עגבניות צ'רי, חסה, מלפפון, פלפל, תירס, פטרוזיליה/כוסברה, דלעת חתוכה/דלורית.

ובסל הגדול גם: קישואים/מלון, תרד ניוזילנדי/מנגולד, לוביה תאילנדית/במיה.

סל פירות: ענבים, אגס, מנגו. בארגזים קטנים: בננה. בארגזים גדולים: תפוח.

9-11 ביולי 2018 – עגבניות אדמדמות אדמוניות

אנחנו מזכירים לכם שנשמח לקבל חזרה את הקרטונים הריקים, משום שאנחנו עושים בהם שימוש חוזר. נודה לכם אם תשאירו אותם לשליח שיאסוף חזרה אלינו (אפשר לחתוך את פסי ההדבקה ולשמור אותו שטוח כך שלא יתפוס מקום ולא יהווה מטרד).

תודה רבה!

___________________________________

 

מתוך הערכה רבה למי שמפעיל/ה את התנור בחומו הלוהט של הקיץ, ב"מנחת הארץ" יצאו במבצע הנחות על קמח כוסמין (מלא או 70%) וקמח טף.

עד סוף אוגוסט תוכלו לרכוש את הקמחים האלה במבצע של 2+1 (קונים 2 ומקבלים 1 במתנה).

במערכת ההזמנות שלנו חפשו את השלישיות שבמבצע.

 

______________________________________

עגבניההההה

הצפיה המחודשת בפרסומת החציל של מועצת הירקות ששלחתי לכם בשבוע שעבר גרמה לי לזמזם כל השבוע את הזמריר המקביל לעגבניה העסיסית, זוכרים?

עגבניהההה
מבושלת או טריה, תמיד מבריאה,
עוזרת בספיגת ברזל בדם – עגבניה
יש בי ויטמין C, הצטננת – קח אותי!

העגבניה נמצאת אצלנו בסל כל השנה, אבל בקיץ היא במלוא טעמה והדרה. לפעמים, בשל היומיומיות שלה, מקבלים אותה כמובן מאליו, וכבר זמן רב שלא עסקנו בה, אז לפרי האהבה הזה אנחנו מקדישים את העלונים בשבועיים הקרובים.

IMG_0170

נתחיל ברקע המשפחתי: העגבניה שייכת למשפחת הסולניים, אליה שייכים גם החצילים, הפלפלים, תפוחי אדמה ו…טבק. וכמובן עוד צמחים רבים אחרים, מהם צמחי בר וצמחי נוי מבוייתים, סך הכל למעלה מ-2800(!) מינים שונים. היא צמח טרופי ומוצאה במרכז אמריקה, העגבניות הראשונות בעולם צמחו ככל הנראה בפרו ובאקוודור של היום, בויתו ונדדו צפונה עד למכסיקו, שם גודלו על-ידי האצטקים שקראו להן "טומטל", ומכאן שמה הלועזי. תושבי אמריקה גידלו אותה והכירו בערכה, הספרדים, שנתקלו בפרי הלא מוכר, התרשמו מיופיו של הצמח והביאו אותו לאירופה במאה ה-16. הזנים שיובאו היו צהובים, וזה כנראה מקור השם שדבק בהם: "פומודורה" – תפוח זהב באיטלקית, ששובש על-ידי הספרדים והצרפתים ל"פום ד'אמורה" – תפוח האהבה. גם השם הערבי "בנדורה" הוא כנראה סירוס של השם האיטלקי. לדיון בשמה/שמותיה העבריים של הגברת נגיע בהמשך.

בתחילה, כשהובאה העגבניה לאירופה, היא גודלה כצמח נוי בלבד, נשות החברה במאה ה-16 נהגו לענוד פרחי עגבניות בשערן למסיבות. מומחי בריאות הזהירו מפני הפרי, שנחשב לרעיל, והעגבניה הזהובה היתה נשכחת בקרן זווית, אלמלא יוזמתם של שני נזירים איטלקים, שהביאו מדרום אמריקה את הזן האדום וגידלו אותו בחצרם בשלהי המאה ה-18. שם, בדרום איטליה, התרחשה ההצלחה האמיתית הראשונה שידעו העגבניות האדומות, דווקא בקרב פשוטי העם (שבזכותם, בעלי התעוזה שהיו מוכנים לנסות ירקות רבים מהם נרתעו אנשי האצולה, כולנו נהנים היום). רוטב העגבניות הראשון מוזכר בכתובים בספר שכתב ב-1778 ראש מנזר נפוליטני, שהמליץ עליו לליווי בשרים ודגים (עדיין לא לפסטה ופיצה). המאה ה-19 היתה המאה הגדולה של העגבניות – הן זכו להכרה בעולם כולו ואז גם הובאו לראשונה לארץ, על ידי נזירים צרפתיים.

קשה לדמיין את המטבח העולמי בכלל, והים-תיכוני בפרט, ללא העגבניה – מלכת הסלט, השקשוקה והסחוג, נסיכת רטבי הפסטה והפיצה האיטלקית ויקירת מאכלי הים והיבשה של ספרד, פרובאנס, יוון וטורקיה. קשה להאמין כי ההיסטוריה העלתה אותה על השולחן האירופי לפני לא יותר מ-200 שנה וכי איש לא הכיר אותה בעולם המערבי לפני שקולומבוס גילה את אמריקה… אך לא מיד היא זכתה לקבלת הפנים הנלהבת, וגם היום הדעות לגביה חלוקות, ואפשר למצוא מבקרים ומצדדים משני קצוות. מחנה אחד מציג אותה כבעלת תכונות נשגבות, בריאה, חיונית וחשובה, ובעיני המחנה הנגדי היא מרעילה ומזיקה ואפילו מסוכנת. אז איפה אנחנו? האם אנחנו מרעילים אתכם בעגבניות מדי שבוע או מצילים את נפשותיכם? בסיפור העגבניה הצבע אינו שחור או לבן, אלא, כמובן, אדום, צהוב, סגול, ורוד, ירוק…

tamuz - tomatoes

העגבניה שייכת, כאמור, למשפחת הסולניים. חלק מן הצמחים במשפחה הזו אכן רעילים ומזיקים לבריאות, רעילות זו מקורה באלקלואידים המצויים בחלקים שונים של הצמח. אלקלואידים הם תרכובות אורגניות של פחמן, מימן, חנקן וחמצן שמקורן לרוב בצמחים. הם נחשבים כבעלי השפעה על תפקוד העצבים והשרירים ועל תפקוד מערכת העיכול. האלקלואיד הבעייתי במשפחת הסולניים הוא ה"סולניום", שהעניק לה את שמה, והוא מצוי ברמות שונות בצמחים השייכים למשפחה זו. כמות הסולניום בצמחי המאכל הסולניים קטנה מאוד, ובישול מפחית ב-40%-50 נוספים, ולכן רובנו צורכים אותם בלי בעיות מיוחדות. ובכל זאת – בתורת התזונה המקרוביוטית נזהרים מאוד ממשפחת הסולניים, שנחשבת בעייתית, במיוחד כשהירקות במצב ירוק (בוסר= פלפלים ירוקים, עגבניות ירוקות) או טרי (לא מבושל).

ומצד שני – העגבניה מכילה ליקופן, זהו הפיגמנט המעניק לה (וגם לאבטיח) את צבעה האדום,הנחשב לצבע שמעורר תיאבון ותאווה. הליקופן הוא נוגד חמצון רב-עוצמה. מדענים טוענים כי הוא אחד מ"טורפי" הרדיקלים החופשיים הפעילים ביותר בטבע (חומרים מזיקים המאיצים תהליכי הזדקנות תאים ומחלות). הליקופן תורם להפחתת הסיכון לסוגי סרטן שונים, בפרט סרטן הערמונית הריאות והלבלב. יחד עם רכיבים נוספים בעגבניה, הוא גם תורם להפחתת הסיכון למחלות לב ולשבץ מוחי. יכולתו של הליקופן לפעול כנוגד חמצון יעיל עשויה לתרום גם לשמירה על בריאות העין, על תפקוד המוח ולהגנה מפני נזקי קרינת השמש. העגבניה עשירה בויטמין C, המסייע בהפחתת הסיכון למחלות לב, שבץ מוחי, סרטן וכנראה גם קטראקט וסיבוכי סוכרת.

היה זה יחיאל מיכל פינס, שפעל יחד עם אליעזר בן־יהודה להפצת העברית, שחידש את שמה כשתרגם מגרמנית Liebesapfel ("תפוח האהבה") לעגבניה, מהשורש ע־ג־ב – חשק, תאווה לאהבה. הרב קוק ניסה למצוא חלופה והציע לפרי שם עברי "טהור ונקי": "אדמוניה", בשל צבעה (זה לא ממש תפס). גם בבית אליעזר בן־יהודה הסתייגו מן השם הפרוץ, והציעו את המילה "בַּדּוּרָה", שהיא צורה עברית לשמה הערבי, בַּנְדוּרַה. גם . במשך כשני עשורים התקיימו "עגבנייה" ו"בדורה" זו לצד זו ולכל אחת תומכים משלה, בסופו של דבר הכריעו את הכף החשק והפיתוי והשם "עגבניה" השתרש בפי כולנו.

רוב העגבניות שאנחנו מכירים הן אכן אדמוניות, אך התמונה המלאה צבעונית ועשירה הרבה יותר. ברוב השטחים החקלאיים מגדלים כמובן עגבניות ממספר זנים מצוצמם יחסית, אך יש העמלים לשמר זני מורשת של עגבניות (וצמחים וירקות אחרים), הנה, למשל, מנדלה של עגבניות מתוך אתר של עמותת "Kakopelli" הצרפתית (ותודה ליפתח על הקישור):

mandala-tomatoes

בשבוע הבא נמשיך את מסעה את העגבניה ונתמקד בתהפוכותיה בשדה שלנו, מהשנים הראשונות בשטח הפתוח ועד לגידול המאתגר (וגם מתגמל) בשנים האחרונות במבני צמיחה. ובינתיים, בשבועות אלו של עושר קייצי אדום אנחנו משתדלים לשלוח אליכם עגבניות צ'רי וגם עגבניות רגילות. אנחנו ממליצים להציץ במתכונים – שם תוכלו למצוא רעיונות לשימור עגבניות: בייבוש, ברוטב עגבניות, ואפילו בריבה. שיהיה בתיאבון!

לפני סיום, אנחנו רוצים לשלוח את תנחומינו למוחמד, מוחמדיה, מג'די ועאצי, שאבלים על מותה של אמא של מוחמדיה, חותנתו של מוחמד וסבתא של מג'די ועלי. יהיה זכרה ברוך. שולחים לכל המשפחה נחמה וחיזוקים בימי הפרידה האלה.

שבוע טוב,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: קישואים/פלפל, דלעת חתוכה/דלורית, חסה, מלפפון, עגבניה, תפו"א, תירס, לוביה תאילנדית/עגבניות צ'רי/שעועית ירוקה, אבטיח/דלעת אמורו, תרד ניוזילנדי. בארגזים קטנים: בצל/חצילים.

בארגז הגדול גם: בצל וגם חצילים, פטרוזיליה, דלעת ערמונים.

ובסל הפירות: בננה, מנגו, ענבים. בארגזים הקטנים: תפוח, בארגזים הגדולים: שזיף.

יום רביעי: חצילים/גזר, בצל, עגבניה, דלעת ערמונים/דלורית, עגבניות צ'רי, חסה, מלפפון, תרד ניוזילנדי, תירס, תפו"א, דלעת חתוכה/דלעת אמורו.

בארגז הגדול גם: קישואים/פלפל, פטרוזיליה, לוביה תאילנדית/שעועית ירוקה/במיה/שום.

ובסל הפירות: מנגו, אגס, בננה, שזיף