23-25 באוקטובר 2017 – חמש מכשפות יצאו לטייל… בשדה

סימני התחדשות נוספים – השקדים של עין חרוד שבו! מהשבוע תוכלו להזמין שקדים אורגניים מעולים שגדלים בקיבוץ עין חרוד בעמק יזרעאל. כבר כמה שנים שעין חרוד מגדלים שקדים ומוכרים אותם ישירות לצרכנים דרך חוות קטנות, ובכל שנה הביקוש גדול מההיצע – והשקדים אוזלים לאחר כמה חודשים…מומלץ ביותר.

את השקדים ניתן להזמין דרך מערכת ההזמנות שלנו.

—————

תומר וחמוטל החלו בייצור מיץ תפוחים מעודפי פרי של קיבוץ צובה, ובדרך עשו כמה טעויות… מצויינות! בעקבות טעות בייצור פותח סיידר התפוחים היבש שלהם, וגם חומץ התפוחים – שנוצר מסיידר שהותסס יותר מדי… ועל סגולותיו הרפואיות והתזונתיות תוכלו לקרוא בדף המידע הזה ששלחה לי חמוטל. ורציתי גם להפנות אתכם לכתבה מתוקה שכתבה עליהם רונית ורד ב"הארץ" – סיפורים ושבחים – הכל אמת – תקראו…

מיצי התפוחים והאגסים של תומר וחמוטל הם עונתיים, הם איתנו מסוף הקיץ עד סוף הסתו – ואז נצטרך להתגעגע אליהם שוב, אז מי שלא טעם עדיין – כדאי ממש. הזמנות, כרגיל, דרך מערכת ההזמנות שלנו.

—————

לכבוד שובם של השורשים ממשפחת החרדל, אני מביאה בפניכם שוב עלון מכשף, שורשי ומחורדל במיוחד.

"צנון ולפת, רגלי קרפדה"

הציטוט החיובי הזה לקוח מתוך ספר ילדים חביב על חמש מכשפות שהבנות שלי ממש ממש אוהבות (כתבה רונית חכם, והוא הולחן ושובץ גם בדיסק המקסים של ארקדי דוכין "החברים של ארקשה"). צנון ולפת, מתברר, משמשים גם להכנת שיקויים מכשפים וכלחש קסמים מצויין, ולא רק אצל מכשפות. גם אצלנו יכולים שיקויים שונים העשויים צנון ולפת (וצנונית ודייקון) להקל מאוד על הצטננות, ליחה, צרידות, שיעול, דלקות ושאר תחלואי חורף, העונה בה גדלים בקלות בני המשפחה הזו, משפחת המצליבים. הם אמנם בני דודים ולא אחים, הצנונים שייכים לסוג "צנון" (Raphanus sativus)  והלפת שייכת לסוג "כרוב" (Brassica rapa), אבל היום נכניס את כולם לאותו הסנדביץ' או לאותה קדירת הכישוף ונספר כמה מילים על כולם יחד, על המשותף להם.

נתחיל בזה שכולם אכן שייכים למצליבים (שמה המדעי כיום הוא Brassicaceae, אך בעבר היה Cruciferae, מהמילה cross, צלב, וממנו נגזר השם העברי). המשפחה המכובדת הזו (אליה שייכים גם הברוקולי, הכרובית, הכרוב והקולורבי, עלי החרדל, הטאטסוי ועוד ועוד) קיבלה את שמה מצורת הפרחים של הצמח, שארבעת עלי הכותרת שלהם מסודרים בהצלבה, הנה כמה דוגמאות:

חרדל השדה

שלח

כרמלית נאה

צנון מצוי

משפחת המצליבים היא משפחת ירקות חורף מרשימה, ואנחנו אוכלים חלקים מגוונים של הצמחים בה: לעתים את התפרחות הצעירות (ברוקולי וכרובית), לעתים את הגבעול (המעובה – קולרבי), את העלים (חרדל, כרוב, טאטסוי, רוקט ועוד), וגם את השורשים, להם אנחנו מקדישים היום את העלון – הצנון, הצנונית, הדייקון והלפת.

למען האמת, להתייחס אליהם כשורשים זו ראיה צרה למדי, הטוב בצנונים ובלפת נמצא לא רק חבוי מתחת לפני השטח, וניתן וכדאי לאכול גם חלקים אחרים. למשל, עלי הלפת משובחים ביותר וישנם זני לפת המגודלים במיוחד לשם העלים ולא השורש. עלי הצנון הגדול מחוספסים ומרירים, אבל בעלי הצנונית אפשר בהחלט להשתמש. בצרפת מוסיפים עלי צנונית למרק תפוחי אדמה ומתבלים בהם סלט של עלי תרד מאודים, הם מוסיפים חריפות עדינה. זנים אחרים של לפת וצנון פותחו כדי להפיק שמן מזרעיהם. השמנים האלה היו בשימוש נפוץ בעבר, והרמב"ם מזכיר אותם כשמנים שמותר להדליק בהם נרות שבת (משנה תורה, הלכות שבת פרק ה' הלכה י"א).

הם אוהבים אקלים חורפי וקריר, המאט את נשימת הצמח ומעלה את כמות מאגר הפחמימות, תהליך המשפר את טעמם. תנאים משתנים ולא יציבים יפיקו שורשים מעוצים וטעם חזק, הם יהפכו מרירים אם מזג האויר חם או יבש מדי. זו גם הסיבה שבארץ הם מבשרים את בואו של חורף של ממש. הצמחים מפתחים שורשים מעובים, ושושנת עלים מפוארים בראשם.

ועכשיו מילה על כל אחד מהם בנפרד:

הלפת היא גידול תרבותי עתיק, שגדל כנראה כבר מזמן בגינות בסין, יוון, רומא, מצרים וגם כאן. בכל המטבחים האלה היא היתה ירק בסיסי ונפוץ. בספר "מוצא המילים" כותב אברהם שטאל כי המילה "לפת" היתה כנראה השם הכולל לירקות בכלל ולא רק לירק שאנחנו מכירים היום. הירקות נאכלו יחד עם הלחם כדי לתבל אותו ולתת לו טעם טוב יותר, ומכאן הביטוי: "ללפת את הפת". גם המילה "לפתן" באה מכך שהוא תבשיל של פירות וירקות טעימים.

אסף הרופא שיבח דוקא את העלים והזרעים של הלפת: "יועילו העלים לכל מצוקות הנפש ולקדחת, וזרע שלו יועיל למכאוב ולכל מיני סם המות שימות בו האדם". אולם גם המיץ המופק מהשורש עצמו ידוע ברפואה העממית לטיפול בצרידות, בשיעול, בליחה, ביובש בפה ובאף. ברפואה הטבעונית משתמשים במיץ הלפת לעידוד מצב רוח ולטיפול באבנים בכליות. כדי להפיק מיץ יש לסחוט את השורש. מחצי קילו שורשים מתקבלת כוס מיץ. סחיטת חצי קילו עלים תפיק חצי כוס מיץ.

אנחנו מגדלים בשנים האחרונות את הזן המוכר, בעל כתם סגלגל למעלה, וכן זן מיוחד – לפת לבנה ועגולה, ומתוקה-מתוקה. גם מי שחשב שהוא לא אוהב לפת – מוזמן לנסות!

גם הצנון עתיק למדי ונפוץ כלפת. הוא נחשב כמעורר את התיאבון, כמסייע לעיכול ובשל טעמו המרענן השתמשו בסלט צנון טרי כדי לחצוץ בין מנות שונות בארוחה, לנקות את הפה מן הטעם הקודם לקראת הטעם הבא. סגולות המרפא שלו דומות לאלו של בת דודתו הלפת כטיפול בבעיות של מערכת הנשימה והכליות. נוסף על כך הוא ידידותי לנשים הרות: שכן הוא ידוע כמגביר את תנועות העובר ברחם (ולא משמין כמו שוקולד…) וכמפיג גזים. וטבילת רגליים נפוחות באמבט מרתח צנון תביא איתה הקלה.

לצנון זנים רבים ושונים זה מזה בגודל, בצורה ובצבע וכן בדרגת החריפות. אנחנו מגדלים בשדה צנון, צנונית וגם דייקון, שהוא צנון יפני, ארוך ולבן. הנה עוד כמה תמונות יפות של צנונים מסוגים שונים:

צנוניות בצבעים שונים

צנון שחור

צנון דייקון

צנון אדום

הוראות אחסון:
– לפת וצנון הם שורשים, המטרה שלהם בצמח היא לאגור חומרי מזון ומים מן הקרקע בה הם שתולים, כדי לספק אותם לצמח כשיזדקק להם. כשאנחנו קוטפים אותם, אנחנו מנתקים את הצמח מן האספקה השוטפת שלו, והשורשים מיד ממהרים להעביר את החומרים שאגרו לעלי הצמח כדי שימשיך לחיות ולצמוח. השורש עצמו יהפוך עם הזמן מדולדל. לכן, כשאתם מקבלים צנון או לפת, דייקון או צנוניות (וגם סלק או גזר כמובן) עם עלים, צריך לחתוך את העלים המחוברים אליהם כדי לשמר את השורש מלא בכל הטוב, טרי וקשה לאורך זמן.

– כדאי גם לשמור אותם בתוך קופסא אטומה כדי לבודד אותם משאר המתרחש במקרר, מהחומרים המופרשים משאר הירקות והתבשילים.

לפת וצנון מצויינים טריים בסלט או כריך, אבל אל תוותרו על שילובם בבישולים. כן, כן, אפשר לאפות, או להקפיץ במחבת גם צנון וצנונית, ודאי דייקון וכמובן לפת. אצלנו בבית עונת הדייקון מבשרת על פתיחת עונת מרקי המיסו. הם יְלַפְתוּ את פִּתְכֶם, יצננו את חודש אוקטובר הלוהט וישמחו את לבבכם.

מחכים מאוד לגשם, שאולי יופיע בסוף השבוע, אנא החזיקו אצבעות יחד איתנו!
(אפילו הדייקון הזה כאן מימין מחזיק לגשם אצבעות יחד איתנו…)

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה.

______________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: כוסברה/שמיר, פלפל/חציל, חסה, מלפפון, מיזונה אדומה/ירוקה, עגבנייה, תירס, לפת/צנון/צנונית, דלעת חתוכה/תפו"א אדום, בטטה, בצל יבש/כרישה.

ובסל הגדול תוספת של: רוקט/תרד ניוזילנדי, סלק אדום, ארטישוק ירושלמי/לוביה תאילנדית/במיה.

יום רביעי: פלפל אדום/חציל, דלעת/תפו"א, חסה, עגבנייה, תירס, שמיר/כוסברה, כרישה/בצל יבש, בטטה, מלפפון, רוקט, צנוניות/סלק.

ובסל הגדול תוספת של: מנגולד/קייל/תרד ניוזילנדי, לוביה תאילנדית/במיה/ארטישוק ירושלמי, מיזונה ירוקה או אדומה.

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: קמח, נבטים, דבש, קרקרים, תמרים, שקדים, חומוס, מזון פרוביוטי, פירות מיובשים ולדר, שמן זית, לחם שאור וגרנולה, מיצים טבעיים, סיידר, ריבות וחומץ טבעי, טחינה, סילאן וחטיפי בריאות, קפה, סוכריות דבש וגם מוצרי מחלבת עיזים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. ולמלא את ההזמנה במערכת ההזמנות שלנו (בתנאי שאתם לקוחות שלנו כמובן)

עלי ח'ביזה #596, 7-9 בנובמבר 2016, ו'-ח' בחשוון תשע"ז

לפת מ-ע-לפת

כשהייתי קטנה היה לנו ספר ילדים מהסוג הישן והתמים, עם סיפורים בעברית של פעם וציורים נאיביים בצבעים בהירים. אני לא זוכרת אף אחד מן הסיפורים, אבל אני זוכרת שדובר בו על לפת. הילדים שם זרעו לפת בגינה, או אכלו אותה לארוחת הצהריים, אני לגמרי לא זוכרת מה היה סיפור המעשה, אבל אני זוכרת את ההשתוממות שלנו כילדים: מה היא לפת? היא נראתה לנו כמו ירק אירופאי אקזוטי, הגדל בחורפים כבדים (אולי הילדים בציור לבשו מעיל?) וטעמו כנראה טעם גן עדן (הילדים כנראה היו מרוצים מהארוחה). במציאות הישראלית זוכה הלפת בדרך כלל לפחות הערכה. היא נחשבת ירק משעמם וסתמי, חסר טעם משהו. אבל בסיפורים היה שמור לה מקום של כבוד: סיפור "אליעזר והגזר" הוא במקור סיפור על לפת ענקית שעל מנת להוציאה מן האדמה נדרשת עזרת כל המשפחה וחיות הבית.

"ג'ק בעל הפנס" (Jack O Lantern) המנהג להניח נר דולק בתוך דלעת מגולפת בליל כל הקדושים, הוא גלגול של סיפור על ג'ק, שתיין אירי, שבמהלך התהפוכות שעוברות עליו, מוציא את תוכנה של לפת אחת ומניח בה נר, כדי שתשמש לו כפנס-עששית.

סיפור נוסף של האחים גרים מספר על שני אחים, האחד עשיר והשני עני, האח העני מגדל בגנו לפת ענקית, ומכיוון שאינו יודע מה לעשות בה, מביא אותה כשי למלך. המלך מצידו מתלהב מאוד ושולח את הגנן לביתו עמוס באוצרות וזהב. כששומע האח העשיר, גוברת עליו קנאתו, וגם הוא מגיע למלך ובידו שי: זהב וסוסים. המלך שמח מאוד גם במתנת האח השני, וכדי להוקיר אותו מעניק לו את אחד הפלאים בהם פגש לאחרונה… לפת ענקית…

אבל ללפת מגיע כבוד לא רק באגדות. היא באמת ירק נהדר, ואולי לא מוערך משום שטעמה עדין ולא חזק ומודגש כמו ירקות אחרים, וחבל. חבל כי אולי אנחנו מתרגלים לטעום בעיקר טעמים עזים של תיבול-יתר המושפע מאריזות החטיפים והאוכל המהיר, שמנסים לספק לנו פיצוץ של טעמים בפה – חזק, מהיר, משתלט, שלא יהיו היסוסים והתלבטויות – מוכרחים עוד! וכך אנחנו מוותרים ומפספסים טעמים עדינים בהרבה, רומזים, חמקמקים, שקטים. כאלה שלא תופסים את הבמה-הלשון בקול צווחני ובתלבושת נוצצת, ולפעמים דוקא בהם טמון אוצר…

הלפת הביישנית היא גידול תרבות עתיק, שהיה ידוע ביוון, ברומא, בסין ובמצרים העתיקה. מוצאו מסין, מרכז אסיה ומהמזרח הקרוב. בארת גידלו את הלפת לפחות מימי המשנה, בה היא נזכרת מספר פעמים כירק גינה מקובל. היא שייכת למשפחת המצליבים=הכרוביים=החרדלים, יחד עם הכרוב, הברוקולי, הכרובית, הקולורבי, הרוקט, החרדל, החזרת, הצנון ועוד. כמו שאר המשפחה היא אוהבת אקלים חורפי וקריר, המאט את נשימת הצמח ומעלה את כמות מאגר הפחמימות, תהליך המשפר את טעמה. תנאים משתנים ולא יציבים יפיקו שורש מעוצה וטעם חזק, והלפת תהפוך מרירה אם מזג האויר חם או יבש מדי. אולי זו גם הסיבה שבארץ הלפת היא מבשרת חורף של ממש. הצמח מפתח שורש מעובה, ושושנת עלים בראשו, בדומה לצנון וצנונית. ישנם זנים כדוריים, עגולים, פחוסים ושיפודים וצבעם לבן ורוד, סגול או צהוב.

אנחנו מגדלים בשנים האחרונות את הזן המוכר, בעל כתם סגלגל למעלה, וכן זן מיוחד – לפת לבנה ועגולה, ומתוקה-מתוקה. גם מי שחשב שהוא לא אוהב לפת – מוזמן לנסות!

בארץ אוכלים בעיקר את השורש, אך במזרח הרחוק ובדרום ארצות-הברית אוכלים בהנאה גם את העלים, וישנם זנים מיוחדים שפותחו במיוחד לשם עליהם. (בדומה לשורש-סלק ולסלק-עלים). את השורש אוכלים חי, מבושל או כבוש ואת העלים מבשלים כמו תרד. ישנן ארצות שבהן מפיקים מהזרעים שמן.

סיפור חביב מספר על איש קנדי ואשתו מדרום-ארה"ב, שהחליטו לבשל לפת לארוחת הערב. הם ניגשו לקנות את המצרכים, וכשהוא שם בסל שורש לפת הוא נתקל במבט נדהם של אשתו, שאמרה שחשבה שיאכלו לפת ולא שורש של לפת, איתו מאכילים חזירים. הוא מצידו הכריז שמבחינתו הלפת היא השורש, והעלים הם אוכל לבהמות… מכאן שהכל ענין של נקודת מבט, ואפשר גם וגם!

אז פנקו עצמכם בלפת בכל הדרכים האפשריות: במרק, בתבשילי בשר, בחמין. עשו בלפת כל מה שאתם נוהגים לעשות בדרך כלל בגזר (הקרמה, אידוי בחמאה, זיגוג), או תפוחי אדמה (צ'יפס, פירה). שלבו פיסות ארוכות ודקות של לפת חיה (אותן תסירו בעזרת קולפן) בסלט ירקות, ואפשר גם לכבוש אותה, בעודה צעירה, במשך יומיים וללא בישול מוקדם, בנוזל חמוץ-מתוק המורכב מכוס חומץ רגיל, כוס מים וכוס סוכר שהורתחו יחד.

הלפת היא גם ירק בעל שימושים רפואיים. על פי נסים קריספיל משתמשים בה לטיפול בצרידות ושיעולים, בליחה בגרון ובבעיות בדרכי הנשימה. ברפואה הטבעונית משתמשים במיץ המופק מהלפת כמשקה לעידוד מצב הרוח (גם מספר מתכונים שמובאים להלן מבטיחים מצב רוח משופר…) וכן היא יפה לטיפול בכליות. השורש נכיל סידן ואשלגן ושתיית מיץ עלי לפת מסייעת לנטרול עודף חומציות בדם, לחיזוק העצמות, השיער, הציפורניים והשיניים. 500 גרם שורש לפת יפיק כוס מיץ שיטפל באנמיה, בדלקת פרקים, באסטמה, בשיבושים במחזור החודשי, בחסימות בשלפוחית השתן, במחלות לב, יסייע להורדת חום, ולתפקודי הכליות, הכבד והריאות. 500 גרם עלים יפיקו חצי כוס מיץ (רבע לבוקר, רבע לערב), וירפאו שיעול, צרידות ונשירת שיער.

שיהיה לבריאות ובתאבון.

השבוע ביום שלישי חל ז' בחשוון, היום בו שבו רוב עולי הרגל של חג הסוכות לביתם, וממנו והלאה מתחילים להתפלל לגשם במפורש (ולא רק בהרהורים שבלב). אז זהו, עכשיו אין לסתו יותר תירוצים, ואנחנו מקוים שבשבועות הקרובים יבואו עלינו גשמי ברכה ומטרים רטובים וטובים.

מזמינים אתכם להתפלל ולקוות איתנו,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

___________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: כוסברה/פטרוזיליה, קייל/מנגולד/תרד ניוזילנדי/תרד חורפי, קולרבי/לפת לבנה, בטטה, מלפפון, תירס/חציל/פלפל, חסה, גזר/דלעת, צנוניות/צנון, עליי בייבי, עגבניה.
ובסל הגדול תוספת של: לוביה/במיה/לוביה תאילנדית, כרישה/בצל ירוק, סלק

יום רביעי: חסה, בטטה, פלפל/חציל/תירס, תרד חורפי/תרד ניוזילנדי/מנגולד/קייל, דייקון/צנונית, מלפפון,  עגבנייה, קולרבי/לפת, גזר/דלעת, כוסברה/פטרוזיליה, בארגזים קטנים: ברוקולי/כרוב.
ובסל הגדול תוספת של: כרישה/בצל ירוק, עלי בייבי/רוקט/מיזונה, סלק, במיה/לוביה/לוביה תאילנדית/ארטישוק ירושלמי .

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: קמח, פירות, דבש, קרקרים, תמרים, שקדים, חומוס, מזון פרוביוטי, פירות מיובשים ולדר, שמן זית, לחם שאור ומאפים, מיץ תפוחים, סיידר וריבות, וגם מוצרי מחלבת עיזים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. ולמלא את ההזמנה במערכת ההזמנות שלנו (בתנאי שאתם לקוחות שלנו כמובן)

עלי ח'ביזה #551, 30 בנובמבר – 2 בדצמבר 2015, י"ח-כ' כסלו תשע"ו

ירק מהאגדות

כשהייתי קטנה היה לנו ספר ילדים מהסוג הישן והתמים, עם סיפורים בעברית של פעם וציורים נאיביים בצבעים בהירים. אני לא זוכרת אף אחד מן הסיפורים, אבל אני זוכרת שדובר בו על לפת. הילדים שם זרעו לפת בגינה, או אכלו אותה לארוחת הצהריים, אני לגמרי לא זוכרת מה היה הענין, אבל אני זוכרת את ההשתוממות שלנו כילדים: מה היא לפת? היא נראתה לנו כמו ירק אירופאי אקזוטי, הגדל בחורפים כבדים (אולי הילדים בציור לבשו מעיל?) וטעמו כנראה טעם גן עדן (הילדים כנראה היו מרוצים מהארוחה). במציאות הישראלית זוכה הלפת בדרך כלל לפחות הערכה. היא נחשבת ירק משעמם וסתמי, חסר טעם משהו. אבל בסיפורים היה שמור לה מקום של כבוד: סיפור "אליעזר והגזר" הוא במקור סיפור על לפת ענקית שעל מנת להוציאה מן האדמה נדרשת עזרת כל המשפחה וחיות הבית.

סיפור "ג'ק בעל הפנס" (Jack O Lantern) שהוא הסיפור בבסיס המנהג להניח נר דולק בתוך דלעת מגולפת, גם הוא מקורו בסיפור על ג'ק, שתיין אירי, שבמהלך התהפוכות שעוברות עליו, מוציא את תוכנה של לפת אחת ומניח בה נר, כדי שתשמש לו כפנס-עששית.

סיפור נוסף של האחים גרים מספר על שני אחים, האחד עשיר והשני עני, האח העני מגדל בגנו לפת ענקית, ומכיוון שאינו יודע מה לעשות בה, מביא אותה כשי למלך. המלך מצידו מתלהב מאוד ושולח את הגנן לביתו עמוס באוצרות וזהב. כששומע האח העשיר, גוברת עליו קנאתו, וגם הוא מגיע למלך ובידו שי: זהב וסוסים. המלך שמח מאוד גם במתנת האח השני, וכדי להוקיר אותו מעניק לו את אחד הפלאים בהם פגש לאחרונה… לפת ענקית…

אבל ללפת מגיע כבוד לא רק באגדות. היא באמת ירק נהדר, ואולי לא מוערך משום שטעמה עדין ולא חזק ומודגש כמו ירקות אחרים, וחבל. חבל כי אולי אנחנו מתרגלים לטעום בעיקר טעמים עזים של תיבול-יתר המושפע מאריזות החטיפים והאוכל המהיר, שמנסים לספק לנו פיצוץ של טעמים בפה – חזק, מהיר, משתלט, שלא יהיו היסוסים והתלבטויות – מוכרחים עוד! וכך אנחנו מוותרים ומפספסים טעמים עדינים בהרבה, רומזים, חמקמקים, שקטים. כאלה שלא תופסים את הבמה-הלשון בקול צווחני ובתלבושת נוצצת, ולפעמים דוקא בהם טמון אוצר…

הלפת הביישנית היא גידול תרבות עתיק, שהיה ידוע ביוון, ברומא, בסין ובמצרים העתיקה. מוצאו מסין, מרכז אסיה ומהמזרח הקרוב. בארת גידלו את הלפת לפחות מימי המשנה, בה היא נזכרת מספר פעמים כירק גינה מקובל. היא שייכת למשפחת המצליבים=הכרוביים=החרדלים, יחד עם הכרוב, הברוקולי, הכרובית, הקולורבי, הרוקט, החרדל, החזרת, הצנון ועוד. כמו שאר המשפחה היא אוהבת אקלים חורפי וקריר, המאט את נשימת הצמח ומעלה את כמות מאגר הפחמימות, תהליך המשפר את טעמה. תנאים משתנים ולא יציבים יפיקו שורש מעוצה וטעם חזק, והלפת תהפוך מרירה אם מזג האויר חם או יבש מדי. אולי זו גם הסיבה שבארץ הלפת היא מבשרת חורף של ממש. הצמח מפתח שורש מעובה, ושושנת עלים בראשו, בדומה לצנון וצנונית. ישנם זנים כדוריים, עגולים, פחוסים ושיפודים וצבעם לבן ורוד, סגול או צהוב.

אנחנו מגדלים בשנים האחרונות את הזן המוכר, בעל כתם סגלגל למעלה, וכן זן מיוחד – לפת לבנה ועגולה, ומתוקה-מתוקה. גם מי שחשב שהוא לא אוהב לפת – מוזמן לנסות!

בארץ אוכלים בעיקר את השורש, אך במזרח הרחוק ובדרום ארצות-הברית אוכלים בהנאה גם את העלים, וישנם זנים מיוחדים שפותחו במיוחד לשם עליהם. (בדומה לשורש-סלק ולסלק-עלים). את השורש אוכלים חי, מבושל או כבוש ואת העלים מבשלים כמו תרד. ישנן ארצות שבהן מפיקים מהזרעים שמן.

סיפור חביב מספר על איש קנדי ואשתו מדרום-ארה"ב, שהחליטו לבשל לפת לארוחת הערב. הם ניגשו לקנות את המצרכים, וכשהוא שם בסל שורש לפת הוא נתקל במבט נדהם של אשתו, שאמרה שחשבה שיאכלו לפת ולא שורש של לפת, איתו מאכילים חזירים. הוא מצידו הכריז שמבחינתו הלפת היא השורש, והעלים הם אוכל לבהמות… מכאן שהכל ענין של נקודת מבט, ואפשר גם וגם!

אז פנקו עצמכם בלפת בכל הדרכים האפשריות: במרק, בתבשילי בשר, בחמין. עשו בלפת כל מה שאתם נוהגים לעשות בדרך כלל בגזר (הקרמה, אידוי בחמאה, זיגוג), או תפוחי אדמה (צ'יפס, פירה). שלבו פיסות ארוכות ודקות של לפת חיה (אותן תסירו בעזרת קולפן) בסלט ירקות, ואפשר גם לכבוש אותה, בעודה צעירה, במשך יומיים וללא בישול מוקדם, בנוזל חמוץ-מתוק המורכב מכוס חומץ רגיל, כוס מים וכוס סוכר שהורתחו יחד.

הלפת היא גם ירק בעל שימושים רפואיים. על פי נסים קריספיל משתמשים בה לטיפול בצרידות ושיעולים, בליחה בגרון ובבעיות בדרכי הנשימה. ברפואה הטבעונית משתמשים במיץ המופק מהלפת כמשקה לעידוד מצב הרוח (גם מספר מתכונים שמובאים להלן מבטיחים מצב רוח משופר…) וכן היא יפה לטיפול בכליות. השורש נכיל סידן ואשלגן ושתיית מיץ עלי לפת מסייעת לנטרול עודף חומציות בדם, לחיזוק העצמות, השיער, הציפורניים והשיניים. 500 גרם שורש לפת יפיק כוס מיץ שיטפל באנמיה, בדלקת פרקים, באסטמה, בשיבושים במחזור החודשי, בחסימות בשלפוחית השתן, במחלות לב, יסייע להורדת חום, ולתפקודי הכליות, הכבד והריאות. 500 גרם עלים יפיקו חצי כוס מיץ (רבע לבוקר, רבע לערב), וירפאו שיעול, צרידות ונשירת שיער.

שיהיה לכם לבריאות ובתאבון,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה
__________________________________

ומה השבוע בסל?

יום שני: חסה/עלי חרדל, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, תפו"א, שומר/קלרבי, עגבנייה, מנגולד/קייל/תרד, מלפפון/פלפל אדום, בטטה, גזר, ברוקולי/כרוב/חצילים לפת/סלק
.
ובסל הגדול תוספת של: רוקט/טאטסוי, ארטישוק ירושלמי, סלרי עלים

יום רביעי: בטטה, מלפפון, כוסברה/פטרוזיליה/שמיר, מנגולד/קייל/תרד, עגבנייה, קלרבי, סלק אדום/לפת/שומר, חסה, רוקט/עלי חרדל/טאטסוי, גזר, בארגזים הקטנים: ארטישוק ירושלמי/ברוקולי.

ובסל הגדול תוספת של: סלרי עלים, צנונית, ארטישוק ירושלמי וגם ברוקולי.

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: קמח, פירות, דבש, קרקרים, תמרים, שקדים, חומוס, מזון פרוביוטי, פירות מיובשים ולדר, שמן זית, לחם שאור ומוצרי חלב עיזים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. ולמלא את ההזמנה במערכת ההזמנות שלנו (בתנאי שאתם לקוחות שלנו כמובן)

___________________

תבשיל שורשים צעירים (*מתוך הספר Local Flavors – Cooking and Eating from America's Farmers' Markets /דבורה מדיסון)

המרכיבים:
4 כרישות דקות, כולל קצת מהירוק הבהיר או צרור בצלצלים
6 גזרים, צהובים וכתומים, 7-10 ס"מ אורך
12 לפתות קטנות והירוק שלהן
צרור צנוניות עם ס"מ מהגבעולים
מלח
פלפל
חצי קילו פול מקולף
2 כפות חמאה ללא מלח
2 כפות פטרוזיליה קצוצה
כף טרגון קצוץ
כף מיץ לימון סחוט

אופן ההכנה:
1. לפרוס את הכרישות לפרוסות בעובי ס"מ, לשטוף היטב במים.
2. להשאיר ס"מ מגבעולי הגזרים, לקלף את הגזרים ולפרוס לחצי.
3. להשאיר ס"מ מגבעולי הלפתות, לקלף אותן עד לכתפיים. לחתוך את הלפתות לחצי או רבע.
4. לחצות את הצנוניות, ולשטוף.
5. להרתיח 6 כוסות מים עם 1 וחצי כפיות מלח
6. לחלוט את הגזרים, הלפתות והצנוניות 7 דקות, להוציא ולהניח בצד.
7. לחלוט את הפול באותם המים למשך דקה, להוציא ולשטוף במים קרים, לקלוף את הפולים מהתרמילים. לשמור על מי הבישול!
8. להמיס מחצית מהחמאה במחבת גדולה, להוסיף את הכרישות ולבשל 2 דקות על אש בינונית, תוך בחישה.
9. להוסיף חצי כוס ממי הבישול, את הירקות החלוטים, חצי מעשבי התיבול וחצי כפית מלח. לבשל עד שהירקות רכים, 10-15 דקות, תוך הוספת שליש כוס מי בישול מדי פעם, כדי שהמחבת לא תתייבש. צריך להיווצר קצת רוטב.
10. להוסיף את הפול, שארית החמאה ומיץ הלימון. להגביר את האש ולערבל את המחבת עד שהחמאה נמסה לתוך המיץ.
11. להסיר מהאש, להוסיף את שאר עשבי התיבול, לתבל בפלפל ולהגיש!

בתאבון!