30 בדצמבר 2019 – 1 בינואר 2020 – האירו, הדליקו, נרות חנוכה רבים

השבוע מתחלפים חודש ושנה, חודש כסליו מפנה מקומו לחודש טבת, דצמבר לינואר, ואנחנו נפרדים מ2019 ומקבלים בברכה את שנת 2020. מועדים שכאלה הם בדרך כלל זמן להרהורים על המצב – מה היה בשנה החולפת ולקראת מה אנחנו הולכים. אז השבוע אני רוצה להמשיך להרהר אתכם על מגוון וריבוי, וחשיבותם מעבר ליופי שבהם.

בעלון הקודם סיפרנו על התפתחות החקלאות וביות הצמחים השונים במקומות רבים ברחבי העולם, עד למצב הפסטורלי בו מיליוני חקלאים קטנים גידלו בחלקת השדה הקטנה שלהם את הזנים שהתפתחו במשך שנים להיות מותאמים לקרקע, לאקלים ולמזיקים המקומיים. יחד יצרה המציאות הזו אלפי ועשרות אלפי זנים ותתי זנים של צמחים למאכל ולשימושים אחרים. לצערנו, זה כבר לא ממש המצב היום…

לחלק גדול מהשינוי הזה קשורה "המהפכה הירוקה" – תהליך שהחל בין 1940-1960, בעיקר במקסיקו והודו, ובו התרחש מעבר  לשימוש בזנים חדשים, בדשנים ובחומרי הדברה כימיים ובמיכון ולגידול מונוקולטורה (גידול זן אחד בשטחים נרחבים). הפרוייקט החל כשמקסיקו פנתה לארה"ב בעקבות חשש לרעב המוני, בשל גידול מהיר באוכלוסיה (וגידול איטי יותר בייצור מזון), ויחד עם קרן רוקפלר הם הקימו גוף מחקר מעשי שמטרתו היתה להאיץ את קצב ייצור החיטה במקסיקו. במשך שנים פיתח צוות החוקרים, בראשות נורמן בורלוג, זני חיטה חדשים, שהניבו יבול כפול, היו נוחים לעיבוד ממוכן ובעלי עמידות גבוהה למחלות ומזיקים. לאחר הצלחה רבה במקסיקו הועתקו שיטות העבודה גם להודו, ובה פותחו זני עילית של אורז. על עבודתו בפיתוח זנים מודרניים אלו זכה בורולוג בפרס נובל לשלום.

כוונותיהם של חוקרי וחקלאי "המהפכה הירוקה" היו בוודאי טובות, והזנים שפיתחו היו אכן "זני על", אבל בד בבד עם העליה בקצב וכמות ייצור המזון, היו גם תוצאות לוואי בעייתיות: שימוש נרחב בדשנים וחומרי הדברה כימיים, גידול אינטנסיבי בקרקעות תוך הזנחת פוריות הקרקע, ולענייננו – צמצום גדול של מגוון הזרעים, מאלפי זנים של חיטה, אורז, או תירס, למשל, שגודלו ברחבי העולם לפני המהפכה הירוקה, הצטמצם המגוון לעשרות בודדות של זני מכלוא עיליים שמגודלים באופן תעשייתי ברחבי העולם. את זני המכלוא החדשים החקלאים גם לא יכלו לשמור משנה לשנה (זן מכלוא לא מניב צאצא זהה לו), וכך גם השליטה על ייצור והפצת זרעים השתנתה לחלוטין – וממצב בו מיליוני חקלאים בכל העולם שמרו בעצמם את הזרעים הטובים משנה שעברה, כיום מספר תאגידי זרעים שולטים על שוק הזרעים העולמי:

החיטה הישראלית היא דוגמה מקומית: החיטה תורבתה כנראה באיזור שלנו לפני 10000-12000 שנים, אהרון אהרונסון גילה את חיטת הבר ליד ראש פינה, ולאורך השנים התקיים בארץ גידול רציף של חיטה מסורתית. זנים הותאמו לקרקע למיקרו-אקלים ספציפיים, והתפתחו אלפי זנים מסורתיים בלי תכונות שונות ומגוונות בכפרים ברחבי האיזור. הזנים המקומיים היו בעיקר זני חיטת דורום – חיטה קשה ממנה מכינים פיתות (וגם פסטה). הגעת חלוצים ציונים מאירופה במאה העשרים שינתה את התמונה… החלוצים באו ארצה לבנות ולהיבנות, ליצור יהודי חדש, אבל על האוכל של הבית היה להם קשה לוותר, והחיטה המקומית לא התפיחה כיכר לחם כמו באירופה… לכן הובאו זני חיטת לחם, שכבשו את רוב הגידול החקלאי בארץ, ורוב רובם של הזנים המסורתיים הלכו לאיבוד.

למזלנו, היו אגרונומים שהתעקשו לשמר את הזנים המסורתיים, וסברו שגם אם לא מגדלים מסחרית את כל הזנים, חשוב לשמר את המגוון. במשך שנים נאספו זרעי חיטה וזרעים אחרים מרחבי הארץ, זני תרבות ובר, ונשמרו באוספי זרעים של חוקרים. תהליך מקביל התרחש וממשיך להתרחש בעולם, זרעים נאספים מצמחי בר ומצמחי תרבות מסורתיים, ונשמרים בבנקי זרעים, שם הם נשמרים בהקפאה עמוקה (-18 מעלות) ובתנאי יובש קפדניים. בנק הזרעים המפורסם בעולם נמצא באי מבודד צפונית לנורבגיה, חצוב בתוך קרחון, ובו שמורים כמיליון דוגמיות זרעים מכל העולם. הנה הוא:

אבל מלבד הרצון לשמר נוסטלגיה וניחוח של פעם, מה הטעם בשמירת מיליוני זני יבולים, שחלקם כבר כמעט לא מגודלים מסחרית? למה להשקיע כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ לאסוף ולשמר אותם? האם לא כדאי לתת לעבר להישאר בעבר ולהתקדם ל2020? התשובות גם הן מגוונות, ולמען האמת, דווקא ב2020 הנחיצות מתחזקת…

המחקר המדעי הרפואי מתבסס הרבה על בוטניקה. לא מעט מהתרופות שאנחנו מכירים כיום מבוססות על חומרים שמקורם בצמחים, והצמצום הגנטי של הצמחים מקטין גם את הסיכוי למצוא את התרופה הבאה שמקורה בחומר צמחי. פעמים רבות החומר הפעיל המבוקש נמצא בכמות ובפוטנציה רבה יותר דווקא בצמחי הבר, ופחות בצמחים המביותים והמוכלאים. מגוון צמחים רחב מאפשר להמשיך ולחקור את הסגולות של צמחים לאו דווקא לצרכי מאכל.

התקופה המודרנית עמוסה, לצערנו, באסונות טבע (צונאמי, רעידות אדמה, שריפות יער) ולא פחות מהם, במלחמות ידי אדם. בכל אלה נפגעים, לעתים באופן קריטי, גם צמחים ושדות. בצונאמי במלזיה ואינדונזיה נפגעו באופן אנוש שדות אורז באיזורי האסון, וזנים מסורתיים, מותאמים לתנאים המקומיים, אבדו. בנקי זרעים היו הפתרון, וזרעים שנשמרו לעת צרה הוצאו ונזרעו מחדש בשדות. גם במלחמות בעיראק ובסוריה נפגע מגוון הזרעים – הפעם בשל ביזה וונדליזם של בנקי הזרעים המקומיים. במלחמה בסוריה נהרס בנק הזרעים החשוב של Icarda, ארגון המשמר וחוקר חקלאות על סף מדבר, והוא הושלם מתוך בנקי זרעים בעולם, בו היו שמורים אוספים של הארגון (והועבר למרוקו ולבנון).

מגיפות צמחים הן סכנה חמורה בעידן של גידול מונוקולטורי ולא מגוון – הרעב הגדול במאה ה19 באירלנד פגע ברוב רובם של תפוחי האדמה באירלנד, שהיו מצומצמים לזנים ספורים, ושלח אירים רבים לחרפת רעב. גם מחלת פנמה, שפוגעת בשורשי הבננות, גרמה כמעט לחיסול הענף, לאחר שהזן ששלט ברוב הגידול, נפגע אנושות. וכיום מאיים על החיטה סוג אלים במיוחד של מחלת החילדון.

ולבסוף – שינויי האקלים שכבר עומדים בפתחנו יביאו איתם טמפרטורות גבוהות, מיעוט משקעים ומזיקים חדשים. כדי להתמודד עם השינויים האלה נדרשים הצמחים להתאים עצמם, לפתח סבילות ויכולת עמידה בתנאים קשים מאלו שהיו רגילים להם עד כה. הפתרון למגיפות הללו ולשינויי האקלים טמון במחקר גנטי, שימצא את התכונות העמידות לאותן מחלות  ויוכל להכליא זנים חדשים, עמידים וסתגלתניים – ולשם כך נחוץ מגוון גנטי, שקיים בצמחי הבר והצמחים המסורתיים. כדי ליצור זן חדש בוחרים המפתחים זני בר ומסורת בעלי תכונות רצויות (עמידות למחלות, התאמה ליובש, עמידה בטמפרטורות גבוהות) ומכליאים מהם זנים חדשים בעלי התכונת הרצויות. פיתוח כזה אורך כ7-10 שנים. מחזיקים להם אצבעות!

מאחלים לכם סוף חנוכה מאיר ותחילת שנת 2020 מלאה בהפתעות טובות, שפע ומגוון, כבוד לעבר ותקוה לעתיד,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

____________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: מנגולד/טאטסוי/קייל, שומר/קולרבי, בצל לח, מלפפון, עגבניה, ברוקולי/כרובית/כרוב, גזר, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, חסה, דייקון/צנונית. בארגזים קטנים בלבד: אפונה/ארטישוק ירושלמי. מתנה לכולם: מיזונה/רוקט.

בארגז הגדול גם: סלרי עלים/שורש, סלק, בצל ירוק/תרד, לפת.

בארגז הפירות: בננה, תפוז, פומלית, אבוקדו.

יום רביעי: בצל לח, ארטישוק ירושלמי/אפונה, עגבניה, כרובית/ברוקולי/כרוב, גזר, סלרי עלים/שורש, פטרוזיליה/שמיר, חסה, מלפפון, שומר/קולרבי, מנגולד/קייל/טאטסוי. מתנה: מיזונה/רוקט.

בארגז הגדול גם: דייקון/לפת/צנונית, בצל ירוק/תרד ניוזילנדי, סלק

בארגז הפירות: בננה/אבוקדו, תפוז, פומלית/קלמנטינה, תפוח עץ ירוק.

23-26 בדצמבר 2019 – חנוכה חג יפה ומגוון כל כך!

לקראת החורף –
את הסיידר, המיצים ורכז התפוחים של "המתססה" אפשר לערבב לקוקטיילים מגניבים או להגיש מעלי אדים, להציע כאפריטיף לצד מנות ראשונות וגם כסיומת מתוקה יחד עם הקינוח. בקובץ המצורף תמצאו שני מתכונים נהדרים ליצירת סיידר אלכוהולי חם ושיכר תפוחים. אנשי המתססה ישמחו מאוד לשמוע איך יצא!
___________________________________________

ההולכים בחושך אור גדול יראו
הכמהים לחופש בית ימצאו
אפלה מולכת על הפנסים
העומדים מלכת מחפשים נסים

מי ידליק נר עתיק
מי ישמיע שיר
מי ימצא בליבו אור חדש בהיר
בלפיד של אתמול עוד תבער האש
לפעמים נס גדול שב ומתרחש

(נעמי שמר)

ממש השבוע הגיע החורף באופן רשמי, השמיים מתכהים ומחשיכים כבר בשעות אחר הצהרים, הערב יורד מוקדם ושעות החשיכה ארוכות. אנחנו נכנסים הביתה ומדליקים את החשמל, אבל בימים נושנים יותר, החשיכה היתה דרמטית יותר. אור נרות או מדורות היה היחידי שהפר את השחור, ובשעות הארוכות של החושך ארבו סכנות. החששות והפחדים גברו, והתכנסות קהילתית ומאירה היתה פתרון נהדר להפגת הקושי. בתרבויות רבות חוגגים חגי אורות ופסטיבלים בעונת החורף – חנוכה שלנו, חג המולד הנוצרי, הדיוואלי ההודי, חגיגות לוי קארטונג בתאילנד, הקלאוסיאגן בלוצרן ופסטיבל האורות בליון.

חנוכה, חג האור שלנו, חוגג את נצחונו של האור הקטן על החושך הגדול – שהתבטא בתקופת הכיבוש היווני בכפיית התרבות היוונית הכובשת על התושבים היהודים בארץ. אנטיוכוס היווני ראה את תרבותו ההליניסטית כנעלה על התרבות היהודית המקומית, הברברית לטעמו, הוא רצה ליצור אחדות בקרב העמים שכבש, ומה יוצר אחדות יותר מתרבות אחת, חזקה, יפה ואיתנה, מוכתבת מגבוה, שבבוא העת תיצור הזדהות ונאמנות? לכן הוא שלל מהעמים הכבושים את חירותם הדתית והתרבותית. בארץ, בית המקדש, סמל לביטוי רוחני ומקום לפולחן מעשי, חולל והושבת. הפסל היווני שהוצב בו והאיסורים לקיים את המנהגים הדתיים, נועדו להמחיש את עליונות התרבות היוונית ואת תבוסתה של התרבות המקומית.

מסתבר שזה לא ממש עבד… הפגיעה בתרבות ובדת הביאה למרד סוער, לכיבוש ירושלים על ידי המקבים, לטיהור בית המקדש והחזרת הפולחן היהודי הדתי ולכ80 שנה של ממלכה חשמונאית אוטונומית ביהודה. כילדה, הסיפור היה ניצחון הלאומיות והדת, ואולי יש בכך אמת, אך כיום כשאני חוזרת לסיפור אני רואה בו את העוצמה של השאיפה לחופש ולאפשרות ביטוי עצמי מקומי ייחודי. האחדה תרבותית לא מצליחה לשרוד לאורך זמן. כל אחד זקוק לזהות שלו ולביטוי הקהילתי שלו, וכשמצליחים ליצור רבגוניות של זהויות ותרבויות, נוצר באמת אור גדול.

וגם בצלחת שלנו – בלי רבגוניות ושוני שכאלה, סלט הירקות שלנו, וכל הארוחה בעצם, היו דלים ואחידים מאוד. במקומות שונים בעולם פותחו וטופחו סוגים רבים של מאכלים וגידולים, והחיבור ביניהם, בלי לבטל אחד את השני, יצר את העושר המופלא של סל הירקות שלנו. אז לכבוד חנוכה, אני רוצה לפרגן לחופש לגדל ירקות מקומיים, מגוונים, מעניינים, ולהקדיש את שני העלונים הקרובים לסיפור על התרבות החקלאית מסביב לגלובוס ובארצות השונות.

בראשית היו בני האדם ציידים ולקטים נודדים. הם לא גידרו עצמם בגדרות, לא בנו בתים, לא הכינו שדה לעיבוד חקלאי. אלא נעו ממקום למקום, כשהם אוספים מה שהם מוצאים: עשבים, גרגירים, דגנים, עלים, שורשים ופירות. בכל עונה היו בנמצא גידולים אחרים, והאנשים נעו לפי מזג האויר, כמו הציפורים הנודדות, עוצרים במקומות נעימים יותר בחורף ונמלטים מהחום הגדול למקומות קרירים בקיץ. זרעי דגנים ופירות ושורשים קשים שיכולים להישמר לאורך זמן נאגרו לפעמים ונשמרו לחורפים הקשים.

בנקודה מסויימת בזמן גילו האנשים את סוד רביית הצמחים: אם שומרים את הזרעים שמניב הצמח אפשר לזרוע אותם באדמה ולהצמיח מהם צמח חדש. בהדרגה החלו האנשים להשתקע ולביית צמחים ובעלי חיים – הם הביאו איתם לקרבת הבתים שבנו את הצמחים שהיו טובים להם – לא מרים מדי ולא רעילים כדי לגדלם. מעונה לעונה נשמרו הזרעים מן הצמחים הרצויים – אלו שהיו להם עלים גדולים במיוחד, שורש גדול או פרי גדול, אלו שהיו טעימים יותר מאחרים – יותר מתוקים, יותר חזקים בטעמם, או אלו שהוכיחו חוזק ועמידות בפני מזיקים ובפני מזג אויר. כך פיתח האדם זנים מוצלחים יותר ויותר לצרכיו ושימושיו, בצורה טבעית, תוך התערבות מסויימת שלו. בסביבת הבית נוצרה קרקע עשירה בחנקן, כתוצאה מהפרשות של בעלי חיים ובני אדם ולכן היתה האדמה מוצלחת במיוחד לגידול חקלאי.

באזור ארץ ישראל העתיקה התפתחה חקלאות ירקות משני סוגים: חקלאות בעל – ללא השקיה, תוך ניצול מי הגשמים בלבד, וחקלאות שלחין – בעזרת השקיה, בערוגות מרובעות קטנות, ולפעמים בתוך בוסתנים, בין שורות העצים. בין הערוגות נחפרה מערכת תעלות צרות, ומי המעין הקרוב היו מתועלים בהן להשקיה. סמרטוט בד או ערימת עפר היתה הברז שפתח או סגר את אספקת המים לתעלה. השיטה הזו מתאימה מאוד לתנאים טופוגרפיים של איזור הררי, תוך ניצול כוח הכבידה להזרמת המים. בשמורת הסטף בהרי ירושלים יש הדגמה יפה של ערוגות שלחין בשיטת חקלאות עתיקה כזו.

החקלאיות העתיקות והחכמות הללו גידלו בעזרת ידיהן המגויידות וערוגותיהן הקטנות מגוון גדול של גידולים מותאמים לקרקע ולאקלים הכפר שלהן, הן השתמשו בזבל העיזים והכבשים מהעדרים שרעו באיזור, מה שאיפשר גידול אינטנסיבי ושימוש חוזר בקרקע מעונה לעונה ומשנה לשנה. וכך, במקומות שונים בעולם התפתחו סוגים שונים של ירקות, מהם נצבר מגוון הירקות העצום שיש לנו היום:

באיזור הים התיכון גידלו ירקות שורש: צנון, לפת, שום, סלרי, כרישה, ובצל, ירקות עלים: כרוב, סלק עלים, וכן פול, אספרגוס, ארטישוק ושומר. מאיזור זה עבר חלק נכבד מהידע והזנים לחקלאות הרומית ומשם לאירופה כולה.
בצפון אירופה התאקלמו בעיקר זנים שמסתדרים טוב עם החורף: הסלק, הגזר ושורשים אחרים, העלים השונים, ומשפחת הכרוביים הזכורה לטובה.

בסין באזור עמקי הנהרות התפתחה חקלאות מדהימה, שבמידת מה מצליחה לשמור עד היום על יחודיותה: מינים נוספים של עלים: כרוב סיני, עלי חרדל, בקצ'וי, טטסוי, מיזונה (ועוד המון), צנון ענק, וכמובן סויה ואורז. בסין גם התפתחה הנבטת נבטים, גידול שתוך מספר ימים מניב יבול עשיר בויטמינים ובאנזימים.

במרכז ודרום אמריקה החמים והגשומים גדלו ירקות חובבי חום – משפחת הסולניים: תפוחי אדמה, עגבניות, חציל, פלפל. סוגי הדלעת והקישואים השונים, וכן הבטטה, התירס, והשעועית למיניה.

מאפריקה הגיעו מלונים, במיה, אבטיח, והמון פירות.

מהאיזור ההודי הגיעו המלפפון, הלוביה, וכן תבלינים רבים: פלפל שחור, ריחן, וניל ועוד.

בזכות הייחודיות המקומית וחוסר האחידות אנחנו יכולים להנות היום ממגוון של עשרות סוגים שונים של ירקות, ממאות זנים שונים. שיר הלל של ממש לחופש ולדרור ליצור, לטפח, לגדל ולטעום.

שיהיה לנו חג מלא אורות צבעוניים ומאירים, כל אחד באורו שלו, ושיהיה בתיאבון!!

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וכל צוות ח'ביזה

__________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: מנגולד/תרד ניוזילנדי/קייל, קולרבי/שומר, אפונה/ארטישוק ירושלמי/בטטה, בצל לח, מלפפון, עגבניה, סלק, גזר, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, חסה/רוקט, דייקון/לפת. מתנה לחג: מיזונה.

בסל הגדול גם: סלרי עלים/שורש, ברוקולי/כרוב/כרובית, בצל ירוק/טאטסוי.

בארגז הפירות: תפוז אדום, אבוקדו, תפוח עץ אדום, קלמנטינות.

יום רביעי: בצל לח, עגבניה, דייקון/לפת, גזר, סלק, פטרוזיליה/שמיר/כוסברה, חסה/רוקט/מיזונה ירוקה, מלפפון, שומר, מנגולד/קייל/תרד ניוזילנדי. בארגזים קטנים בלבד: ארטישוק ירושלמי/אפונה. ולכולם מתנה: מיזונה אדומה.

בסל הגדול גם: כרוב/ברוקולי, בצל ירוק/טאטסוי, סלרי עלים/שורש, חצילים/קולרבי.

בארגז הפירות: תפוז אדום, אבוקדו, תפוח עץ אדום/ירוק, קלמנטינות/בננה.

3-5 בדצמבר 2018 – חנוכה שמח ומאיר

חידושים משמחים לקראת החג:

אנחנו שמחים לפתוח את חודש דצמבר עם התמרים המצויינים של סמר שהגיעו אלינו – חדשים מגדיד הסתו. למי שכבר מכור – והתגעגע וחיכה ושאל והשתוקק – הם כאן! ולמי שעדיין לא מכיר – קיבוץ סמר בחבל אילות מגדל מטעי תמרים אורגנים משובחים ביותר. אפשר להוסיף לארגז הירקות תמרים משלושה זנים שונים: ברהי – עגול, רך ומתוק מאוד. הוא מוכר יותר בצורתו הטריה – כתמר צהוב. בסמר עשו נסיון לייבש אותו על העץ, כמו את שאר הזנים וגילו שכפרי מיובש טעמו ומרקמו מיוחדים במינם. הם מכנים אותו: "טופי של תמר", והוא תמר מסוכן, רבים כבר התמכרו…! הגיעו גם תמרי דקל נור, מאורכים, כהים ויבשים יותר. הם פחות מתוקים, ומי שרגיל לתמרים תימניים או עירקיים, ישטף בגל נוסטלגיה מול אחד מאלה. והאחרון והחביב הוא הזהידי – גם הוא תמר קטן ועגול, פחות מתוק מהברהי, ועשיר מאוד בסיבים תזונתיים. מי שמתיקות יתר לא חביבה עליו, יהנה מאוד מאחד משני האחרונים. הם גם מצויינים לאפיה ובישול.

את התמרים של סמר ניתן לרכוש בארגז של 5 קילו או באריזה של 500 גרם. הוסיפו אותם לארגז דרך מערכת ההזמנות שלנו.

____________________________

לנבחרת התבלינים המצויינים של אסף מצטרפים שניים נוספים: תבלין גריל לעוף ואבקת מרק טבעית. גם הם עשויים מחומרי גלם טריים, משובחים ונקיים מתוספות ונטחנים בטחינת אבן ריחיים. תבליני "ריח שדה" נטחנים במפעל קטן ואיכותי בנתיבות ונארזים בקופסאות פלסטיק. כשרים למהדרין בהשגחת הרבנות נתיבות.

ניתן להוסיף אותם להזמנה דרך מערכת ההזמנות שלנו.

______________________________________________

קצת על חנוכה, הסטוריה וגיאוגרפיה של גידול ירקות

חֲנֻכִּיָּה יְפֵהפִיָּה
נוֹתֶנֶת לָנוּ אוֹר.
מְסַפֶּרֶת לִי, מְשׁוֹרֶרֶת לִי
עַל חֹפֶשׁ וְעַל דְּרוֹר.

(לוין קיפניס)

עוד שלושה שבועות החורף מגיע, השמיים מתכהים ומחשיכים כבר בשעות אחר הצהרים, הערב יורד מוקדם ושעות החשיכה ארוכות. אנחנו נכנסים הביתה ומדליקים את החשמל, אבל בימים נושנים יותר, החשיכה היתה דרמטית יותר. אור נרות או מדורות היה היחידי שהפר את השחור, ובשעות הארוכות של החושך ארבו סכנות. החששות והפחדים גברו, והתכנסות קהילתית ומאירה היתה פתרון נהדר להפגת הקושי. זאת אולי הסיבה לכך שבתרבויות רבות חוגגים חגי אור בעונת החורף – חנוכה שלנו, חג המולד הנוצרי, הדיוואלי ההודי, חגיגות לוי קארטונג בתאילנד ופסטיבלי אורות נוספים נחגגים דווקא בימים אלו בהם האור הולך ופוחת (כמו הקלאוסיאגן בלוצרן ופסטיבל האורות בליון).

חנוכה, חג האור שלנו, חוגג את נצחונו של האור הקטן על החושך הגדול – שהתבטא בתקופת הכיבוש היווני בכפיית התרבות היוונית הכובשת על התושבים היהודים בארץ. כדי לשבור את רוחם, נשללה מהם חירותם הדתית והתרבותית, בית המקדש, שהיה עבורם סמל לביטוי רוחני ומקום לפולחן מעשי, חולל והושבת. הפסל היווני שהוצב בו וגזירות השמד שאסרו על היהודים לקיים את מנהגיהם הדתיים, נועדו להמחיש את עליונות התרבות היוונית ואת תבוסתה של התרבות המקומית. אנטיוכוס היווני ראה את תרבותו ההליניסטית כנעלה על התרבות היהודית המקומית, הברברית לטעמו, והוא רצה ליצור אחידות בקרב העמים שכבש, ומה יוצר אחדות יותר מתרבות אחת, חזקה, יפה ואיתנה, מוכתבת מגבוה, שבבוא העת תיצור הזדהות, נאמנות ואחדות?

מסתבר שזה לא ממש עבד… הפגיעה בתרבות ובדת הביאה למרד סוער, לכיבוש ירושלים על ידי המקבים, לטיהור בית המקדש והחזרת הפולחן היהודי הדתי. ולכשמונים שנה של ממלכה חשמונאית אוטונומית ביהודה. כשהייתי ילדה סופר לי הסיפור בעיקר כסיפור של נצחון הלאומיות והדת. ואולי מבחינה הסטורית יש בכך אמת, אך כיום כשאני חוזרת לסיפור אני רואה בו את העוצמה של השאיפה לחופש וליכולת ביטוי עצמי מקומי ייחודי. האחדה תרבותית לא מצליחה לשרוד לאורך זמן. כל אחד זקוק לזהות שלו ולביטוי הקהילתי שלו, וכשמצליחים ליצור רבגוניות של זהויות ותרבויות, נוצר באמת אור גדול.

וגם בצלחת שלנו – בלי רבגוניות ושוני שכאלה, סלט הירקות שלנו, וכל הארוחה בעצם, היו דלים ואחידים מאוד. במקומות שונים בעולם פותחו וטופחו סוגים רבים של מאכלים

וגידולים, והחיבור ביניהם, בלי לבטל אחד את השני, יצר את העושר המופלא של סל הירקות שלנו. אז לכבוד חנוכה, אני רוצה לפרגן לחופש לגדל ירקות מקומיים, מגוונים, מעניינים, ולספר סיפור קצר על התרבות החקלאית מסביב לגלובוס ולארצות השונות.

בראשית היו בני האדם ציידים ולקטים נודדים. הם לא גידרו עצמם בגדרות, לא בנו בתים, לא הכינו שדה לעיבוד חקלאי. אלא נעו ממקום למקום, כשהם אוספים מה שהם מוצאים: עשבים, גרגירים, דגנים, עלים, שורשים ופירות. בכל עונה היו בנמצא גידולים אחרים, והאנשים נעו לפי מזג האויר, כמו הציפורים הנודדות, כשהם חורפים במקומות נעימים יותר בחורף ונמלטים מהחום הגדול למקומות קרירים בקיץ. זרעי דגנים ופירות ושורשים קשים שיכולים להישמר לאורך זמן נאגרו לפעמים ונשמרו לחורפים הקשים.

עם הזמן החלו האנשים להשתקע ולביית צמחים ובעלי חיים – הם הביאו איתם לקרבת הבתים שבנו את הצמחים שהיו טובים להם – לא מרים מדי ולא רעילים כדי לגדלם. בסביבת הבית נוצרה קרקע עשירה בחנקן, כתוצאה מהפרשות של בעלי חיים ובני אדם ולכן היתה האדמה מוצלחת במיוחד לגידול חקלאי. עם הזמן גילו האנשים את סוד רבית הצמחים: אם שומרים את הזרעים שמניב הצמח אפשר לזרוע אותם באדמה ולהצמיח מהם צמח חדש. מעונה לעונה נשמרו הזרעים מן הצמחים המוצלחים יותר גם לפי מטרת השימוש– אלו שהיו להם עלים גדולים במיוחד, שורש גדול או פרי גדול, אלו שהיו טעימים יותר מאחרים – יותר מתוקים, יותר חזקים בטעמם, ואלו שהוכיחו חוזק ועמידות בפני מזיקים ובפני מזג אויר. כך פיתח האדם זנים מוצלחים יותר ויותר לצרכיו ושימושיו, בצורה טבעית, תוך התערבות מסויימת שלו.

באזור ארץ ישראל העתיקה התפתחה חקלאות ירקות משני סוגים: חקלאות בעל – חקלאות ללא השקיה, תוך ניצול מי הגשמים בלבד, וחקלאות שלחין – חקלאות בעזרת השקיה בתעלות, בערוגות מרובעות קטנות, ולפעמים בתוך מטעי עצים, כגידול בין שורות העצים (דבר מועיל מאוד למשל לחסות, שאוהבות את צל העצים וקרירותם). בין הערוגות נחפרה מערכת תעלות צרות, ומי המעין הקרוב היו מתועלים בהן להשקיה. סמרטוט בד או ערימת עפר היתה הברז שפתח או סגר את אספקת המים לתעלה. השיטה הזו מתאימה מאוד לתנאים טופוגרפיים של איזור הררי, בו אפשר להשתמש בכוח הכבידה להזרמת המים.
החקלאים העתיקים והחכמים הללו גידלו בעזרת ידיהם המגויידות וערוגותיהם הקטנות מגוון גדול של גידולים, שתרם להעשרת הקרקע והגדיל את פוריותה, וכן השתמשו בזבל העיזים והכבשים שנוצר מהעדרים שרעו באיזור, מה שאיפשר גידול אינטנסיבי ושימוש חוזר בקרקע מעונה לעונה ומשנה לשנה.
בשמורת הסטף בהרי ירושלים (פניה שמאלה במעגל התנועה בראש העליה מעין כרם למבשרת) יש הדגמה יפה של ערוגות שלחין בשיטת חקלאות עתיקה כזו.

במקומות שונים בעולם התפתחו סוגים שונים של ירקות, מהם נצבר מגוון הירקות העצום שיש לנו היום:
באיזור הים התיכון התפתח גידול ירקות עשיר במינים: ירקות שורש כמו צנון, לפת, שום, סלרי, כרישה, ובצל, ירקות עלים כמו כרוב, סלק עלים, וכן פול, אספרגוס, ארטישוק ושומר.
החקלאות באיזור זה העבירה חלק נכבד מהידע והזנים לחקלאות הרומית ומשם לאירופה כולה, כשבצפון אירופה התאקלמו בעיקר זנים שמסתדרים טוב עם החורף: הסלק, הגזר ושורשים אחרים, העלים השונים, ומשפחת הכרוביים הזכורה לטובה.
בסין באזור עמקי הנהרות התפתחה חקלאות מדהימה, שבמקרים מסויימים מצליחה לשמור עד היום על יחודיותה בשמירה על פוריות קרקע גבוהה ביותר, שמאפשרת לגדל גידולים מהירים ובעלי תנובה גבוהה, וזאת תוך מיחזור מקסימלי של כל פסולת אורגנית. הסינים תרמו לסל הירקות מינים נוספים של עלים, כגון: הכרוב הסיני, עלי החרדל, הבקצ'וי, הטטסוי, המיזונה (ועוד המון סוגי עלים שונים) צנון ענק, וכמובן את הסויה והאורז. הם אלו שפיתחו גם את תרבות הנבטת הנבטים, גידול שתוך מספר ימים מניב יבול עשיר בויטמינים ובאנזימים.

איזור שלישי חשוב הוא האיזור של התרבות הילידית האמריקאית – בעיקר איזורי מרכז ודרום אמריקה החמים והגשומים. משם הגיעו אלינו ירקות חובבי חום- משפחת הסולניים: תפוחי אדמה, עגבניות, חציל, פלפל. ממשפחת הדלועים: סוגי הדלעת והקישואים השונים, וכן הבטטה, התירס, והשעועית למיניה.

מאפריקה הגיעו מלונים, במיה, אבטיח, והמון פירות, מהאיזור ההודי הגיעו המלפפון, הלוביה, וכן תבלינים רבים: פלפל שחור, ריחן, וניל ועוד.

ואחרון חביב הוא תות השדה, שנכנס לגידול חקלאי רק במאה ה-16 מיערות אירופה.

ומקיבוץ הגלויות הזה אנחנו יכולים להנות היום ממגוון של עשרות סוגים שונים של ירקות, שמתפצלים לאלפי זנים ותתי זנים שונים. שיר הלל של ממש לחופש ולדרור ליצור, לטפח, לגדל ולטעום. שיהיה לנו חג מלא אורות צבעוניים ומאירים, ושיהיה בתיאבון!!

העובדים שלנו מתאילנד חוגגים השבוע את יום המלך ב5 בדצמבר – חגים שמחים לכולנו!

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: כרוב/שומר/לפת, צנון/צנונית/דייקון, בטטה/פלפל ירוק, קלרבי, מלפפון, עגבניה, גזר, ברוקולי, תרד/טאטסוי/קייל, שמיר/פטרוזיליה, מנגולד. מתנה – מיזונה/רוקט.

בארגז הגדול גם: ארטישוק ירושלמי/סלק, סלרי עלים/שורש, חסה.

בארגז הפירות: בננה, תפוח, תפוז, אבוקדו ופומלית.

יום רביעי: קלרבי, צנון/צנונית/דייקון, עגבניה, בטטה כתומה או סגולה/תפו"א, גזר, חסה/רוקט/מיזונה, מנגולד/טאטסוי, תרד/קייל, שמיר/פטרוזיליה, מלפפון, ברוקולי/כרוב.

בארגז הגדול גם: לוביה תאילנדית/ארטישוק ירושלמי, לפת/שומר, סלרי שורש/סלק.

בארגז הפירות: בננה, תפוח, תפוז, אבוקדו ופומלית.

11-13 בדצמבר 2017 – עלון חנוכה – חג יפה כל כך

מחלבת עיזה פזיזה שבה אלינו! לאחר הפסקה של כחודשיים, בשל המלטות בדיר, החליבה התחדשה ומהשבוע הבא ניתן להזמין חלב, יוגורט וגבינות ממוצרי המחלבה המעולים. לקראת עונת ההמלטות מפסיקה המחלבה לחלוב את העזים – מתוך התחשבות במעגל החיים ובריאותה של העז, לצורך ייבוש החלב בעטינים בסוף תקופת ההיריון, וכדי לאפשר לגדיים הצעירים לינוק לפחות כחודש ימים את החלב הראשון. "חלב ראשית", המכונה בלעז "כולוסטרום", הינו סמיך ועשיר יותר בנוגדנים ובחומרים מזינים הנחוצים לבניית המערכת החיסונית של הגדי הנולד בימים הראשונים. כעת, משהקטנים גדלו מעט, מתחדשת החליבה ואיתה מגוון מוצרי המחלבה" חלב לשתיה, יוגורט, גבינת לאבנה, פטה וגבינות קשות, וגם ריבת חלב עזים. תוכלו להוסיף את המוצרים, לקראת השבוע הבא, דרך מערכת ההזמנות שלנו.

___________________________________

מעמק יזרעאל, מהגד"ש האורגני המצויין של קיבוץ עין חרוד, מגיעים אלינו זרעים קטנטנים ומיוחדים – זרעי טף אורגנים. מעתה תוכלו להוסיף זרעי טף לארגז הירקות. מי שאינו מכיר את הדגן המיוחד הזה מוזמן לקרוא עליו קצת כאן. רעיונות למתכונים עם זרעי טף תוכלו למצוא מליקוטיה של מיכל חביביאן המעולה ממשק חביביאן. אנחנו מזכירים שקמח טף (זרעי טף טחונים) ניתן למצוא בין הקמחים של מנחת הארץ. מגד"ש עין חרוד אנחנו מציעים זרעים שלמים של טף אורגני. מוזמנים להוסיף אותם לארגז דרך מערכת ההזמנות שלנו.

_____________________________

מזכירים לכם שלאחר געגועים עזים, הגיעו אלינו התמרים המשובחים של קיבוץ סמר – יש תמרים משלושה זנים – ברהי, דקל נור או זהידי.

מוזמנים להוסיף אותם לארגז דרך מערכת ההזמנות שלנו.

_________________________________

סיפור יווני לחנוכה

המקום: אתונה, פעם פעם לפני שנים רבות.

אנשי העיר אתונה מתאספים בגבעה הגבוהה בעיר, לחזות בתחרות שתכריע מי יזכה בתואר האל הפטרון של מחוז אטיקה ובתוכו העיר אתונה. שני אלים מרשימים הגישו מועמדות: פוסידון, אל הימים, האוקיינוסים, הסוסים (ורעידות האדמה) ואחייניתו – אתנה, אלת החכמה, האמנות והצדק. כדי לזכות בתואר הנכסף, כל אחד משניהם יציע לאתונאים מתנה אחת. האתונאים יחליטו איזו מתנה הם בוחרים, ובעקבותיה, מי יהיה הפטרון. פוסידון פתח – והיכה על האדמה בקלשונו. הקרקע נבקעה ומעיין פרץ מהבקע, אבל המים היו מלוחים, והאתונאים לא מצאו בהם שימוש (בגרסה אחרת פורץ מן האדמה סוס). שניה נמיעה את תשורתה אתנה – ומן האדמה היא מצמיחה עץ זית. צקרופס, מלך אתונה, ובני עירו בוחרים פה אחד בעץ שילווה אותם מעתה, ממנו הם יפיקו מזון, מאור, חימום, וחומר בנייה.

 

בבחירה של האתונאים יש לכאורה החלטה פרקטית גרידא, אבל כשמקשיבים היטב לסיפור נראה לי שאפשר לראות כאן גם הכרעה לא לבחור בקלשון הננעץ בקרקע באלימות לבקע אותה (ובאל שנעץ אותו, הידוע בהתקפי הזעם שלו ובאופיו ההפכפך), אלא בצמיחה, הזנה, והמשכיות. עץ הזית ילווה את האתונאים ואת כל תושבי אגן הים התיכון ויהווה עבור בני האדם סמל לנצחון והצלחה, ובד בבד סמל לשלום, שלווה והרמוניה.

בסוף המבול תשוב היונה אל נוח עם עלה זית בפיה, והוא יהיה הסימן ששקטו המים, שכך הכאוס, והצמיחה והחיים שהיו מכוסים ימים רבים במים עמוקים וסוערים, מציצים מבעד לרטיבות. אתנה תנצח את פוסידון גם כאן. ובדרכם הפתלתלה של סיפורים – עץ הזית והשמן שהוא מעניק לבני האדם יהיו אלו שיסייעו לחשמונאים לעמוד מול היוונים ולהחזיר לעצמם את החרות הדתית והלאומית שלהם. אותו פך שמן, גלגולו של העץ של אתנה, אלת הצדק, יביא את הצדק וההרמוניה גם למקדש הירושלמי המטוהר והמתחדש.

חנוכה, חג האור שלנו, מגיע בימים הקצרים ביותר בשנה, בהם החושך מתגנב יותר ויותר מוקדם, והיום נגמר לנו לפני שאנחנו מוכנים לכך. בימים האלה בהם אנחנו כבני אדם מרגישים שהטבע מכבה לנו את התאורה כשיש לנו עוד פרק להשלים, אנחנו נזכרים במתנתה של אתנה, ובעזרת אותו טבע עצמו, מוסקים את כרמי הזיתים, מפיקים שמן זית, ומדליקים לנו מנורת שמן, כדי שתאיר לנו את דרכנו ותשמח אותנו. וכשיש אפילו נר דקיק אחד, החושך כבר אינו חשוך.

בשבילי חנוכה הוא חג שמזכיר לי שוב כמה מעט טוב דרוש לפעמים כדי להאיר את הקושי, ואת הרוע, כדי לפרק אותו מעט, למצוא בו פינה רכה. זה חג שחוגג את נצחון ההסתפקות במועט – ומספר שלפעמים כה מעט דרוש כדי להאיר אור גדול, רק כד קטן, רק כמה כוונות טובות ונכונות להאמין ולתת, רק מעט רצון טוב ואהבה כדי לפזר בדידות או לצחוק צחוק גדול (וכבר אמרו לפני – ההבדל בין חבר אחד לאף אחד הוא אינסופי). כמו נר קטן ודקיק שברגע שהודלק, כבר אין החושך כל כך חשוך, ומפחיד ומאיים. בתקופה הזאת נאספים אל בית הבד פירות העץ שהוא אולי העץ הכי צנוע ומסתפק במועט שיש. עץ שלא זקוק כמעט לכלום, ועומד באיכותו גם לאורך שנים ארוכות, שחונות, גשומות, חמות, קרות – הכל יכול לעבור עליו, והוא, הזית העמיד והשתקן, שנמצא איתנו כבר למעלה מ6000 שנה, ימשיך לשרוד ולצמוח ולהפיק זיתי שמן מהם נוכל להדליק אור, לחמם את ביתנו, לאכול לבריאות, לרכך את עורנו ולרפא פצעים ושאר מחלות.

 

וזה מגיע בדיוק במקום – עונת המסיק היא העונה האחרונה בשרשרת עונות הקטיף – קצרנו, בצרנו, ערינו, גדדנו, אספנו אל הגורן והיקב את תנובות השדה שלנו, התנפחנו מגאוה על ההצלחות או דאגנו בחרדה על הכשלונות. עתה, בסיום כל הדרמה הזאת, מגיעה עונת המסיק. כאן לא היה לנו הרבה שעשינו – בעיקר קיוינו למנות קור מתאימות, לכמויות גשם מספיקות, לגשם ראשון (ושני) חזק וטוב שישטוף את הזיתים. עכשיו אנחנו קוטפים בענוה ובשתיקה את הפירות הקשים האלה, שאם נלחץ עליהם באצבענו הם יתפקעו מעסיס, אבל לא כזה שבא ללקק מהאצבע, כמו מיץ הענבים, התאנים, הרימונים או התמרים. זהו מיץ מר ומוזר, אבל הוא שיבנה את גופנו לטווח הארוך, הרבה יותר מהסוכר בפירות המתוקים, והוא זה שיאיר לנו את לילות החורף הארוכים שכבר כאן. בתקופת המסיק אין חגיגות מתוקות, יש כבר חורף והתכנסות פנימה, לתוך השקט המרגיע שנר דקיק ורועד מביא אלינו בחשכת ליל.

זה קסם לראות איך מפירות כל כך קשים ומרים יוצא השמן הזהוב הזה, שבתחילה הוא לא זהוב בכלל: מתוך עיסה די דוחה יוצא נוזל מלוכלך ומרתיע. רק אחרי זמן מה שהוא עומד במנוחה, באפלה, הוא נפרד מהעקר, המים המלוכלכים, וצף עליהם נקי ובהיר. כל התהליך הזה מופלא בעיני, והוא מלמד הרבה על מה שנראה מלכתחילה כחסר תוחלת או סיכוי ומה שאפשר להפיק כשבכל זאת מנסים, לפעמים במאמץ ובעקשנות, ונותנים צ'אנס, ומאפשרים זמן ושהות לדברים לעשות את העבודה לפעמים גם בעצמם, בלי שנתערב, וכמה בריאות ואור וטוב אפשר למצוא בסופו של התהליך. חנוכה הוא המועד האחרון להבאת ביכורים, כנראה כדי להספיק גם את אלו שאכן מבכירים רק כעת – הזיתים החשובים כל כך בתרבות הארצישראלית. וביכורי שמן זית וזיתים הם כמובן סיבה לחגיגת שמן ולחג נרות שמן.

עץ הזית עצמו הוא עץ של אור: לעליו, שאינם נושרים בחורף, ומכסים אותו במשך כל עונות השנה יש גוון אחר בכל צד. בצד העליון ירוק כהה (ירוק זית) ובצד התחתון גוון כסוף לבן המכוסה בשכבה דקה של שערות המחזירה את קרני השמש ובכך מגינה על העלה מפני התייבשות. תנועת העלים ברוח וחילופי הכסוף והירוק יוצרת מראה מאיר ומנצנץ, מעין עץ כריסטמס חנוכאי שכזה. רבות נכתב ונאמר על סגולות המרפא של שמן הזית (לכאבי בטן, שיעול וכאבי אזניים למשל), אבל גם עלי הזית מצויינים לבריאותנו, ולשתיית חליטת עלי זית יש יתרונות רבים: אנטיאוקסידנטים ופלבנואידים שמצויים בהם מסייעים בהורדת כולסטרול, בהפחתת רמות סוכר בדם, בהורדת לחץ דם גבוה ושיפור זרימת הדם בעורקים. יש בהם חומרים אנטי-פטרייתיים, אנטי חיידקיים ונוגדי דלקת ובתור שכאלה הם יעילים כתרופה להקלה על שפעת ולהתגוננות מפניה. תזמון אידאלי וחיסון אלטרנטיבי לפתיחת עונת הצינון.

חנוכה הוא חג שמסמל מאבק על זהות לאומית ודתית. בדרך כלל זה מתחבר למאבק כנגד אחרים – ההתחברות לעצמך באה במקביל להתנתקות מן החוץ. יש מי שיטען שזה מוכרח להיות כך, אני רוצה להציע שלא.

הזית שממנו הפיקו שמן למנורת המקדש, הזית שהציץ אחרי שוך המבול, הזית שהצמיחה אתנה באטיקה, והזית שמעבד חקלאי סורי, יווני, איטלקי, ספרדי, קליפורני, לבנוני, פלשתיני או ישראלי – כולם בני משפחה קרובים מתוך למעלה מ2000 זני זיתים, צאצאי זיתי הבר שצמחו כאן עוד לפני שהאנושות החלה את דרכה, חיפושי הזהות שלה ומלחמותיה. כולם נהנים משנים טובות, גשומות, קרות וכולם סובלים משנות הבצורת והחום האחרונות. ולמרות הדמיון ביניהם, הם עדיין שונים ומגוונים – חלק מהם זני מורשת עתיקים הגדלים בכרמי זיתים שעברו במסורת דורות, אחרים הם בני זני מכלוא שפותחו לגידול תעשייתי אינטנסיבי. כולם זיתים, אך לכל אחד מהם זהות משלו, השתרשות עמוקה ויציבה בחלקת הקרקע שלו ללא התנכרות לסביבה.

השתרשות רגועה ובטוחה כזאת, שאין בה התנצלות וגם לא התנכרות והתבצרות, מביאה לברכה, לצמיחה ולפריון. הלוואי עלינו.

ברכות יומולדת שמח למוחמד, מנהל העבודה שלנו, ולעליזה, המתרגמת המופלאה שלנו (לאנגלית), שחגגו יחד יומולדת בשבוע שעבר.

מאחלים לכולנו שנדע להדליק נר קטן,
עבורנו,
עבור האוהבים אותנו,
וגם כדי להאיר את מי שנראה לנו שנוא ושונא, מאיים, זר. אולי נראה איזה אור מנצנץ אלינו גם מהעבר השני, מנסה להאיר אותנו ולמצוא בנו את החיוך והריפוי.
שיהיה לכולנו חג צנוע, משפחתי, מחמם לב ומשמח,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

____________________________________________________

מה השבוע בסל המואר?

יום שני: כוסברה/שמיר/פטרוזיליה, מנגולד/תרד, חסה, מלפפון, עגבניה, כרובית, סלק, בצל ירוק/כרישה, בטטה/ברוקולי/גזר. בארגזים קטנים בלבד: קייל, סלרי עלים. ומתנה לכולם – רוקט/מיזונה.

ובסל הגדול גם: כרוב/חציל, פלפל אדום וירוק, צנונית/דייקון, ארטישוק ירושלמי, שומר.

יום רביעי:  בטטה/ברוקולי, חסה/רוקט/מיזונה, עגבניה, סלק, שמיר/כוסברה/טאטסוי, כרובית/כרוב, קייל, כרישה/בצל ירוק, מלפפון, דייקון/צנונית. בארגזים קטנים בלבד: סלרי עלים.

ובסל הגדול גם: שומר, תרד/מנגולד, חציל, ארטישוק ירושלמי.

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: קמח, נבטים, דבש, קרקרים, תמרים, שקדים, חומוס, מזונות חיים ופרוביוטים, פירות מיובשים ולדר, שמן זית, לחם שאור, לחם ללא גלוטן, גרנולה, מיצים טבעיים, סיידר, ריבות וחומץ טבעי, טחינה, סילאן וחטיפי בריאות, קפה, סוכריות דבש, תבלינים וגם מוצרי מחלבת עיזים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. ולמלא את ההזמנה במערכת ההזמנות שלנו (בתנאי שאתם לקוחות שלנו כמובן).

_______________

ולכבוד חנוכה במסגרת ההזדהות שלנו עם חנה-זלדה (ועם רבי קלמן העייף), החלטנו לשלוח לכם השבוע הצעות להכנת לביבות ממה שיש בארגז בחורף, שלא תצטרכו למהר לשוק… חג שמח וטעים!

מתכוני לביבות מירקות הסל

לביבות בטטה אפויות מהבלוג "אוכל ודברים טובים"

לביבות בטטה מהבלוג "בצק אלים"

לביבות סלק סגולות מהבלוג "משהו טוב"

לביבות סלק וטופו אפויות של בעז פלדבאום

לביבות כרובית מאתר ynet

לביבות תרד וגבינה – איילת בן יוסף

לביבות מנגולד – מהבלוג של לייזה פאנלים

לביבות ארטישוק ירושלמי – מאתר mako

לביבות כרישה – מאתר mako

עלי ח'ביזה #552, 7-9 בדצמבר 2015, כ"ה-כ"ז כסלו תשע"ו

פועה ועודד ממשק 42 בטל שחר מזמינים אתכם לחגוג איתם חנוכה (לחצו להגדלה) –
meshek 42 chanuka

_________________________________

חדשות ממליסה – "מפרי ידיה":

בmipri_yadea_logoזכות השמיטה כל הזמנת לדר פירות "מפרי ידיה", תלווה בטעימת קראנצ' גויאבה – מיוצר מרסק תערובת פירות המכיל גם גויאבות קדושת שביעית (ולכן הן הפקר וניתנות במתנה ולא במכירה). (לכל הזמנת לדר תתווסף טעימה שכזאת, עד גמר המלאי).

וגם – חזרו הצימוקים! זן פליים, מיובשים בשמש, ללא חומר משמר, מחוות טל, 200 גרם ב- 12 ש"ח, קילו ב- 48 ש"ח. (הזמנה דרך הפירות היבשים של "מפרי ידיה" באתר).

בברכה, בתאבון ולבריאות, מליסה.

___________________________________________

Ein Harodבתזמון מעולה לחנוכה חוזר אלינו שמן הזית של קיבוץ עין חרוד – שמן זית אורגני מזן ברנע, חדש מן המסיק של השנה (השמיטה נשמרה בהיתר מכירה). מגד"ש עין חרוד אנחנו גם מקבלים שקדים אורגניים וגרגירי חומוס אורגני משובח. חפשו אותם במערכת ההזמנות שלנו.

_________________________________________

וגם –

samar

הם כאן!!! התמרים של סמר!!!
נחתו אצלנו בצהרי יום שני – מזני ברהי, דקל נור וזהידי.
אתם מוזמנים להוסיף אותם להזמנה שלכם במערכת ההזמנות שלנו.
____________________________________________________

נר דקיק

צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר,
ואין נרו שלו כנר חברו,
ואין איש שאין לו נר.
וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים,
ולהדליקו לאבוקה גדולה
ולהאיר את העולם
כולו.

(מיוחס לרב אברהם יצחק הכהן קוק)

חנוכה, חג האור והאש העברי, חג החורף שלנו, מקביל לחגים דומים בתרבויות אחרות. איכשהו כל שנה בתחילת החורף, כשהגיע החושך נבהלו בני האדם מהתקצרות שעות האור והרגישו צורך להדליק להם איזה נר דקיק ולהזכיר לעצמם שלמרות הדכדוך המזדחל, והאפלה המתגברת, ימי האור בואו יבואו. בפשטות, בשקט, בהדרגה, אחד ועוד אחד, מוסיף והולך, גובר האור הרגוע והצנום של שלהבות החנוכיות. בלוח השנה העברי החג הזה מתחבר גם לחג השמן הקדום (שנדחק הצידה כנראה לאחר נצחון החשמונאים) המציין את סוף עונת המסיק, וחוגג את שמן הזית החדש שמדליקים בו נרות ומרגישים שהנה, יש במה להאיר את לילות החורף הבאים עלינו.

בשבילי הוא חג שמזכיר לי שוב כמה מעט טוב דרוש לפעמים כדי להאיר את הקושי, ואת הרוע, כדי לפרק אותו מעט, למצוא בו מילה טובה, פינה רכה. כמו נר קטן ודקיק שברגע שהודלק, כבר אין החושך כל כך חשוך, ומפחיד ומאיים. זה חג שחוגג את נצחון ההסתפקות במועט – ומספר שלפעמים כה מעט דרוש כדי להאיר אור גדול, רק כד קטן, רק כמה כוונות טובות ונכונות להאמין ולתת, רק מעט רצון טוב ואהבה כדי לפזר בדידות או לצחוק צחוק גדול (וכבר אמרו לפני – ההבדל בין חבר אחד לאף אחד הוא אינסופי).

אני יודעת שהחג הזה הפך זה מכבר, כמו שאר החגים וסתם ימות החול, לחגיגת קניות ומתנות. בשנים בהן הייתי בארצות הברית ראיתי איך משתדלים ההורים היהודים לא לפגר אחרי החברים שחוגגים כריסמס צבעוני מואר ומלא מתנות, ולתת לילדים מתנות רבות, מדי יום. גם פה בישראל הוא כבר מפגן של זיקוקים ושלהבות גדולות ומתנות ומופעי ענק רועשים ונוצצים, שצריכים בכל שנה להיות אפילו גדולים ומפוצצים יותר מבשנה שעברה…

olivetree

בעיני זה כל כך הפוך לכוונה הראשונית של הימים האלה, בהם חוגגים את סיום עונת המסיק, בה נאספים אל בית הבד פירות העץ שכל כולו קיימות – הוא אולי העץ הכי צנוע ומסתפק במועט שיש, וגם בין היציבים והחזקים ביותר. עץ שלא זקוק כמעט לכלום, ועומד באיכותו גם לאורך שנים ארוכות, שחונות, גשומות, חמות, קרות – הכל יכול לעבור עליו, והוא, הזית העמיד והשתקן, ימשיך לשרוד ולצמוח ולהפיק זיתי שמן מהם נוכל להדליק אור, לאכול לבריאות, לרכך את עורנו ולרפא פצעים ושאר מחלות.

וזה יפה כל כך, כי עונת המסיק היא העונה האחרונה בשרשרת עונות הקטיף – קצרנו, בצרנו, ערינו, גדדנו, אספנו אל הגורן והיקב את תנובות השדה שלנו, התנפחנו מגאוה על ההצלחות או דאגנו בחרדה על הכשלונות. והנה בסיום כל הדרמה הזאת, מגיעה עונת המסיק. כאן לא היה לנו הרבה שעשינו – בעיקר קיוינו למנות קור מתאימות, לכמויות גשם מספיקות, לגשם ראשון (ושני) חזק וטוב שישטוף את הזיתים.

ואז אנחנו קוטפים בענוה ובשתיקה את הפירות הקשים האלה, שאם נלחץ עליהם באצבענו הם יתפקעו מעסיס, אבל לא כזה שבא ללקק מהאצבע, כמו מיץ הענבים, התאנים, הרימונים או התמרים. זהו מיץ מר ומוזר, אבל הוא שיבנה את גופנו לטווח הארוך, הרבה יותר מהסוכר בפירות המתוקים, והוא זה שיאיר לנו את לילות החורף הארוכים שכבר כאן. בענווה, בפשטות ובמעט שצריך עץ אין חגיגות מתוקות, יש כבר חורף והתכנסות פנימה, לתוך השקט המרגיע והתקוה שנר דקיק ומאיר מביא אלינו בחשכת ליל.

זה באמת מדהים לראות איך מפירות כל כך קשים ולא מפתים יוצא השמן הזהוב הזה. למען האמת בתחילה הוא לא זהוב בכלל: מתוך עיסה די דוחה יוצא נוזל מלוכלך ומרתיע. רק אחרי זמן מה שהוא עומד במנוחה, באפלה, הוא נפרד מהמים המלוכלכים, וצף עליהם נקי ובהיר. כל התהליך הזה ממש מופלא בעיני, כי יש בו כל כך הרבה סמליות – והוא מלמד הרבה על מה שנראה מלכתחילה כחסר תוחלת או סיכוי, כמריר, פגום ולא מוצלח. ועל כמה אפשר להפיק כשבכל זאת מנסים, לעתים במאמץ ובעקשנות, ונותנים צ'אנס, ומאמינים ומאפשרים זמן ושהות לדברים לעשות את העבודה לפעמים גם בעצמם, בלי שנתערב. וכמה בריאות ואור וטוב אפשר למצוא בסופו של התהליך.

מאחלים לכולנו שנדע להדליק נר קטן,
עבורנו,
עבור האוהבים אותנו,
וגם כדי להאיר את מי שנראה לנו שנוא ושונא, מאיים, זר. אולי נראה איזה אור מנצנץ אלינו גם מהעבר השני, מנסה להאיר אותנו ולמצוא בנו את החיוך והריפוי.

שבת האחרונה היתה מועד של שמחה רבה אצלנו בח'ביזה – מזל טוב גדול למוחמד, מנהל העבודה שלנו, שחגג השבת יומולדת חמישים (!!) ולעליזה, המתרגמת הנאמנה שלנו שיחד איתו חגגה גם היא יומולדת. גם מלך תאילנד הצטרף אליהם וחגג יומולדת השבת (5 בדצמבר), ולעובדים התאילנדים שלנו זה יום חג של ממש, אז חג שמח גם לדינג, וינאי, קמפון ורטפונג.

שיהיה לכולנו חג צנוע, משפחתי, מחמם לב, מאיר ומשמח,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וצוות ח'ביזה
______________________________________________

מה השבוע בסל החנוכה

יום שני: חסה, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, עגבנייה, עלי חרדל/טטסוי/רוקט, ארטישוק ירושלמי, מנגולד/קייל/תרד, מלפפון, בטטה, גזר, צנוניות, לפת/סלק/שומר.

ובסל הגדול תוספת של: סלרי עלים/שורש, בצל ירוק/בצל יבש, ברוקולי/כרוב.

יום רביעי: בטטה, מלפפון, כוסברה/פטרוזיליה, מנגולד/קייל, עגבנייה, גזר, תפו"א, רוקט/עלי חרדל/טטסוי, חסה, בארגזים קטנים בלבד: צנון/צנונית, בארגזים קטנים בלבד: סלרי עלים.

ובסל הגדול תוספת של: פלפל ירוק/כרוב, שומר/סלק, בצל ירוק/כרישה, ארטישוק ירושלמי, תרד.

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: קמח, פירות, דבש, קרקרים, תמרים, שקדים, חומוס, מזון פרוביוטי, פירות מיובשים ולדר, שמן זית, לחם שאור ומוצרי חלב עיזים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. ולמלא את ההזמנה במערכת ההזמנות שלנו (בתנאי שאתם לקוחות שלנו כמובן)