21-23 במאי 2018 – ארץ חיטה

חידוש מלאי:

הדבש של תמיר חזר אלינו לאחר הפסקה קצרה, וגם מלאי סיידר התפוחים של תומר וחמוטל התחדש!

הוסיפו לארגז דרך מערכת ההזמנות שלנו.

________________________________________

מעברו השני של חג השבועות אנחנו ממשיכים את סיפורה של החיטה.

ב"פרק הקודם" סיפרנו על אם החיטה הקדומה שמצא אהרון אהרנסון ועל התפתחות החיטה המתורבתת בדרך של ברירה, וניסוי וטעיה על ידי חקלאיות וחקלאים לאורך השנים. השינוי הזה היה הכרחי כדי שהאדם יוכל לגדל חיטה, אבל הוא יצר מה שמכונה במדע: "צוואר בקבוק": משום שנבחרו רק זנים בעלי תכונה מסויימת, המתאימה לחקלאות, המגוון הביולוגי הלך והצטמצם. בדרך אבדו תכונות חשובות של חיטת הבר, עמידות רבה יותר בפני מחלות ויובש, וכן רמה תזונתית גבוהה יותר של גרגרי החיטה.

עוד כשמצא אהרונסון את חיטת הבר הוא חזה כי המחקר העוסק בה יהיה חשוב לא רק בשל הערך ההיסטורי שלו להבנת ההתפתחות התרבותית והחקלאית האנושית, או חקר הבוטניקה וצמחי הבר, אלא גם משום שהוא הבין את תופעת צוואר הבקבוק, וצפה שבעתיד נידרש לתכונות שאבדו בביות החיטה, ואותן נוכל למצוא בחיטת הבר.  כך כתב: "בדרך הבירור וההכלאה נוכל לקבל ממנו (מדגן הבר החדש, אם החיטה) זנים לאזורים חרֵבים מחד גיסא, ולאזורים רמים וקרים מאידך גיסא. (…) מחקרים אלה לא ישמשו רק את ההיסטוריה והבוטניקה. תהא בהם גם תועלת כלכלית, ומותר אולי לומר – חברתית. מטרתם להקל על ייצור של קצת יותר לחם ובמחיר זול יותר, במקומות שייצור הלחם קשה ויקר, ולאפשר את ייצור הלחם במקומות שם לא היה אפשרי כלל עד כה" (אהרן אהרנסון, "מחקרים חקלאיים ובוטניים בפלשתינה", 1910). בתחנת המחקר החקלאית שלו בעתלית הוא היה כנראה המדען הראשון בעולם שניסה להכליא צמחי תרבות עם אבותיהם מן הבר כדי להשביחם.

על אף צוואר הבקבוק אליו נקלעה, החיטה התגלתה כצמח סתגלן וגמיש מאוד, ובאלפי השנים שחלפו מאז ביותה, היא התפשטה לכמעט כל פינה בעולם, והצליחה להתאים את עצמה לתנאי שטח ואקלים שונים. חקלאים מסורתיים בכל העולם גידלו חיטה, באיזורים שונים ולעתים אף בכל כפר וכפר היו זני חיטה ייחודיים למקום, ותרבות, מסורת, טקסים וחגים נרקמו סביבה, וכמובן שהיא הולידה תרבות אוכל מפוארת.

 
      

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבל נעזוב רגע את "המהפכה החקלאית" ותרבות החיטה, שהתרחשו לפני כ10,000 שנה, ונקפוץ בזמן למאה שעברה, המאה העשרים, ול"מהפכה הירוקה". השנים הן שנים שאחרי שתי מלחמות עולם, מדינות העולם מנסות לאסוף את השברים ולהתאושש מאימת המלחמות. טראומות משנים של רעב ומחסור ונבואות שחורות על פיצוץ אוכלוסין ורעב עולמי מדאיגות מאוד ויוצרות חשש גדול מפני העתיד. במפעלי התחמושת יש המון אמוניה, חומר גלם בסיסי לייצור נשק וגם… דשן חקלאי סינטטי היכול להאיץ את צמיחת היבולים. זה נראה כמו פתרון מושלם, וכך, מפעלי התחמושת עושים "הסבה מקצועית" ועוברים לייצר דשנים סינטטיים לחקלאות מתקדמת. בשדות החיטה הדישון הסינטטי גרם לצמיחת שיבולים כבדות גרעינים. הזנים המסורתיים היו גבוהים והגבעולים לא הצליחו לשאת את משקל השיבולת, ונוצרה תופעה של רביצת השיבולים על הקרקע. זה יצר בעיית מחלות, רקבונות והקשה על הקציר. המדע התגייס למשימה, ופיתח, בעזרת הכלאת זני חיטה ננסיים שנמצאו ביפן וזנים עמידים למחלות, זנים חצי ננסיים, שיכלו לשאת זקוף את משקל השיבולת והיו בעלי כושר ייצור גרעינים גבוה (פחות אנרגיה בצמח הופנתה לצימוח הגבעול והעלים, ולכן הפיקה יותר גרעינים). המדען שמזוהה יותר מכל עם המהפכה הזו הוא אגרונום אמריקאי בשם נורמן בורלוג, שעבד במקסיקו, הודו, פקיסטן ובארצות מתפתחות נוספות, וזכה בפרס נובל לשלום על תרומתו למניעת רעב בעולם. ושוב, התחושה היתה שנמצא פתרון מעולה. win-win. העולם המערבי נכנס לשנים של בטחון תזונתי בתחום הדגן.

אבל זוכרים את צוואר הבקבוק הראשון? כאן נוצר, למעשה בקבוק שני שצווארו צר אף יותר מהראשון – גידול החיטה המסורתי הוחלף בגידול תעשייתי, ותוך כמחצית מאה הומר כמעט כל גידול החיטה בעולם לזנים דומים מאוד, בעלי מגוון גנטי צר. מצב כזה חושף את החיטה לפגיעות רבה יותר לכל מזיק, מחלה או שינוי אקלים קיצוני. אם יגיע משהו שפוגע בזן הנפוץ, הוא יתפשט במהירות וישמיד הכל, ולא תהיה אפשרות להתגונן על ידי ריבוי זנים בעלי תכונות שונות. הרעב הגדול באירלנד, טראומה חקלאית איומה של קריסת יבול תפוחי האדמה במדינה כולה בשל מחלת הכימשון, הוא תזכורת לסכנה של אחידות גנטית שכזאת.

לצערי, גם בארצנו הקטנטונת קרה תהליך דומה. בתחילת המאה שעברה היתה כאן בארץ כמעט רק חקלאות מסורתית. רוב החיטה שגדלה כאן היתה חיטת הדורום המיועדת לפיתות, משום שזה היה הלחם המקומי. מאות זני חיטה שונים גודלו בכפרים הערביים, ולכל כפר או איזור היו מטחנת הקמח המקומית, תרבות האפיה שלו והמסורות החקלאיות האופייניות למיקרו האקלים ולקרקע האופיינית לו. באופן מצער, המתיישבים היהודים, שהגיעו מרקע של לימוד חקלאות ומדע, התייחסו לרוב בבוז לחקלאות המסורתית של הפלאחים הערבים. הם סברו שהם יודעים טוב יותר, ורצו להביא את הקידמה לחקלאות הישראלית. כך הובאו ארצה זנים מושבחים של חיטת לחם, שהניבו חיטה רכה יותר, ויבול גבוה יותר, משנות השבעים הגיעו גם הזנים החצי-ננסיים. זני המורשת המקומיים נזנחו ונזרקו, הזנים המיובאים קיבלו שמות עבריים, ותוך עשרות שנים בלבד נראה היה כי הלכה לאיבוד מסורת חקלאית עתיקת שנים ויקרה מפז.

ובכל זאת, במהלך השנים היו יחידי סגולה שהבינו את חשיבות איסוף ושמירת הזנים המסורתיים. הם עשו זאת בעצמם, ללא כל גיבוי או תמיכה מוסדית, וללא תנאים מתאימים. פרופ' משה (מוסיק) פלדמן ממכון ויצמן, פרופ' מרדכי כסלו מאוניברסיטת בר־אילן וד"ר יעקב מתתיה ממכון וולקני אספו בשנות ה70 וה80 של המאה העשרים עשרות דגימות זני מורשת של חיטה, הם עשו זאת מתוך תחושת שליחות וכמיטב יכולתם, אך ללא גוף מארגן, הזנים לא נשמרו בצורה מקצועית ולא הונבטו כל כמה שנים כדי לשמור על חיוניותם. בשנה האחרונה החל להתגבש פרוייקט הצלה ייחודי בשם "ארץ חיטה", שותפים לו ביזי גולדברג שחוקר עצמאית את החיטה והחוקרים פרופ' אבי לוי ממכון ויצמן, ד"ר רואי בן דוד ממכון וולקני וד"ר עינב מייזליש גתי, מנהלת בנק הגנים הלאומי במכון וולקני. במסגרת הפרוייקט קובצו, קוטלגו וזוהו הזנים שנאספו בארץ, ונאספו זני חיטה ארצישראלית נוספים שהתגלגלו לבנקי זרעים בעולם. בחממות המחקר במכון וולקני ובמכון ויצמן מגודלים הזנים שנשמרו, כדי להפיק זרעים חיוניים רעננים, ובמקביל מתנהל גם מחקר שמטרתו לאפיין גנטית ומורפולוגית את הזנים המסורתיים שנמצאו. זוכרים את אהרונסון? המטרה כאן, מלבד שימור המסורת, היא לייצר אוסף חיוני וחי של כמאה זני מורשת, שישמשו עוגן למחקר עתידי וטיפוח זנים.

מאמר מרתק על הנושא נכתב על ידי רונית ורד ב"הארץ" לפני כשנה.

דוגמה למחקר כזה הוא המיפוי הגנטי של החיטה שמתקיים במחקר החקלאי והבוטני בשנים האחרונות. בגרעיני חיטת הבר יש ערך תזונתי גבוה יותר מהחיטה התרבותית. הדבר נובע מתהליך טבעי המתרחש בסוף עונת הצמיחה, אז מת הצמח וחומרי המזון שהצטברו בעלים ובגבעולים עוברים לגרגרים, כדי להבטיח את המשכיות הדור הבא. התהליך הזה המתרחש בצורה יעילה ומהירה בחיטת הבר גורם לכמות חלבונים ומינרלים גבוהה יותר בגרעיניה. לפני כעשור גילה צוות של מדענים ישראלים וקליפורנים את הגן האחראי למהירות ויעילות התהליך הזה, והתקוה המדעית היא כי פענוח הרצף של הגן ותפקידו יאפשרו להעביר את התכונה החשובה גם לזנים תרבותיים.

באופן לא מפתיע אולי, הסיפור של החיטה מקפל בתוכו התפתחות ומסורת, קידמה ומורשת, ריצה קדימה, ופסיעה רגע לאחור. יש בו את התנועה הנוכחת בחיינו של מעגליות, בה בכל סיבוב אנחנו פוגשים את המוכר אבל מזוית אחרת. הוא מקפל בתוכו קהילתיות מגוונת וכוללת, עבודת אדמה מפרכת ושאיפה לקיום מכובד וצנוע. והוא מזכיר לנו שמגוון וריבוי הם המפתח, והכחשת העבר או השונה והתעלמות מהישגי מי שהיה לפנינו או זניחת תבונת האחר מביאות להצטמצמות, לצוואר בקבוק דק ומגביל והרה אסון.

התנועה הזאת נמצאת גם בטקס הביכורים המקראי, כשעומד האיכר עם פרי ביכוריו החדשים מהשנה הנוכחית, ודווקא ברגע הזה הוא נזכר באביו אברהם, בירידה למצרים, ביציאת מצרים וההגעה לארץ. ושוב מהעבר הוא חוזר להווה: "וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'". ולאחר שמניח האיכר את מנחת הביכורים לפני האל הוא יוצא לחגיגה הקהילתית, שכולם שותפים בה: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.".

שיהיה לכולנו שבוע טוב של אחרי ביכורים, והמשך עונה של שפע ונדיבות.
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה.

___________________________________

מה השבוע בטנא?

יום שני: גזר, דלעת ערמונים, חסה, מלפפון/פקוס, סלק, עגבניה, תפו"א, מנגולד/קייל, קישואים, שום, כוסברה/פטרוזיליה.

ובסל הגדול גם: בצל, מלון/כרוב, פלפל/שעועית ירוקה

יום רביעי: שום, דלעת ערמונים/דלורית, עגבניה, חסה, סלק, פטרוזיליה/כוסברה, מלפפון, קישואים, גזר, תפו"א, שעועית.

ובסל הגדול גם: בצל, מנגולד/קייל, פקוס/מלון/פלפל.

14-16 במאי 2018 – עלון שבועות – חג הקציר

בשבוע הבא, לאחר חג השבועות, משלוחי הארגזים כרגיל ביום שני וביום רביעי.
אבל, כדי שנוכל להכין את יום שני בזמן – מערכת ההזמנות תיסגר לשינויים למסלולי יום שני ביום חמישי השבוע, 17/5 בשעה 20:00.
אנא, חסכו מאיתנו שינויים לאחר מועד זה.
תודה על שיתוף הפעולה!

____________________________________

לצוות שלנו הצטרפה גל מכפר בן נון, ולאחר אריזת הארגזים בשבוע שעבר, קיבלנו ממנה את הקומיקס החביב הזה, להנאתכם:

_________________________________________

שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה כּוֹרְעָה בָּרוּחַ
מֵעֹמֶס גַּרְעִינִים כִּי רַב.
וּבְמֶרְחַב הָרִים יוֹם כְּבָר יָפוּחַ,
הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב.
עוּרוּ, הוֹי, עוּרוּ, שׁוּרוּ, בְּנֵי כְּפָרִים!
קָמָה הֵן בָּשְׁלָה כְּבָר עַל פְּנֵי הַכָּרִים!
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר

שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה זֵר חַג עוֹטֶרֶת,
שֶׁפַע יְבוּל וּבְרָכָה.
לִקְרַאת בּוֹא הַקּוֹצְרִים בְּזֹהַר מַזְהֶרֶת,
חֶרֶשׁ לָעֹמֶר מְחַכָּה.
הָבוּ, הָנִיפוּ, נִירוּ לָכֶם נִיר.
חַג לַקָּמָה, עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.

מילים ולחן: מתיתיהו שלם, לכבוד חג הקציר של קיבוץ רמת יוחנן

wheat fieldלכבוד חג השבועות ביקשו בגן של ילדתי לשלוח עם הילדים טנא חגיגי, וכאמא מסורה פצחתי מיד במלאכה: בקצה החצר, כך זכרתי, צמחו כל החורף שיבולי חיטה יפיפיות, שכבר שמתי עליהן עיני לשימוש בשבועות. יצאתי לחצר ומצאתי שיבולים זהובות אם כי שדופות משהו, וכאשר ניסיתי לקטוף אותן גיליתי למה: כל טלטול קטן של השיבולת הבשלה גרם לה להתפרק ולהתפזר לכל עבר. שום דבר לא עבד, גם בקציר זהיר, נשארתי עם גבעול שהבהב ושיבולת ריקה. זכרתי את השיבולים החזקות והנאות שהיו מעטרות את חדר האוכל בקיבוץ לקראת חג הקציר, ומצד אחד, זה אכן אכזב את האמא המסורה שבי, אבל מאידך – לימד אותי את חכמתה של חיטת הבר בחצר שלי, כמו גם את סבלנותם ומסירותם של החקלאים הראשונים שבייתו אותה לפני למעלה מ10,000 שנים.

החקלאות היא תופעה חדשה יחסית בתולדות האנושות, ראשיתה לפני כעשרת אלפים שנה, כשהאדם עבר מליקוט מזון מהטבע לגידול מכוון של צמחים ובעלי חיים שביית מהבר. תקופה זו היתה מפנה עצום בהתפתחות האדם, שהביא להתיישבות קבע, לפיתוח כתב ומבנה מדיני. בלי להפריז ניתן לומר כי זהו ערש התרבות שלנו. החיטה היא אחד הגידולים הראשונים שלמד האדם לביית ולגדל בעצמו. הוא ברר את החיטה מן הבר והפכה לגידול חקלאי, לצמח תרבות. חיטת הבר, אם החיטה, היא המוצא לכל סוגי החיטים התרבותיות שאנו מגדלים, ועדיין נפוצה בשטחים נרחבים של ארץ ישראל וסביבתה. אנו מכירים הרבה צמחי תרבות שאותם גידל האדם ועדיין קיימים גם בצורת הבר שלהם: שזיף בר ושזיף תרבותי, או גזר בר וגזר תרבותי, שומר בר ושומר תרבותי, וגם חיטת בר וחיטה תרבותית. החיטה גדלה בר בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור הכרמל, בגלבוע, בשומרון וביהודה. איזור תפוצתה משתרע מצפון לארץ ישראל והלבנון עד לפרס המערבית ועירק.

את אם החיטה גילה אהרון אהרונסון, בן למשפחת אהרונסון ממייסדי זכרון יעקב, שהיה אגרונום, בוטנאי וגיאולוג. בשנת 1906, יצא אהרן אהרנסון לחפש את חיטת הבר. היה זה מסע בעקבות צמח מיובש אחד, שנקטף במורדות החרמון ונשמר באוניברסיטה בגרמניה במשך כ-50 שנה בלי שנודע מקורו. לאחר חיפושים רבים הוא מצא את השיבולת הראשונה של חיטת הבר על צלע ההר בראש פינה, ובהמשך הוא מצא את הצמח באזורים נוספים בארץ ישראל. אהרונסון היה מופתע למדי מכך שחיטת הבר דומה ממש לחיטה התרבותית, וכך הוא כתב ביומנו: "היסוסי התעוררו בעיקר למראה ההתפתחות הנאה של השיבולים והגרגירים. לא תיארתי לי כלל את אבטיפוס החיטה דומה כל כך לחיטים התרבותיות שלנו ומניב גרגירים העשויים להשביע את רצונו של חקלאי מודרני. ולאמיתו של דבר הרי אלמלא כן, לא היה האדם הפרהיסטורי מבחין בה, בחיטה זו, ומכל מקום לא היה מקדים כל כך לייחס לה חשיבות כה מרובה".

הנה תמונה של שתיהן, חיטת הבר מימין, התרבותית משמאל, שפטו בעצמכם:


wheat wild and domestic

אבל אם חיטת הבר כה משביעת רצון למה צריך לביית אותה? למה לא ללקט אותה בר בשדה? חיטת הבר דומה מאוד במראה לחיטה התרבותית, אבל עדיין יש ביניהן הבדלים קריטיים: לחיטה הגדלה בטבע יש תכונות שהן יתרונות לצמח הבר, אבל תכונות אלה הן חיסרון לאדם ולחקלאי: לאחר שהגרגירים של חיטת הבר מתמלאים ומבשילים, ציר השיבולת (הגבעול שבמרכזה) נשבר, והיא מתפרקת ליחידות קטנות. לצמח הבר זוהי מעלה: היחידות הקטנות מתפזרות בשטח, נופלות בין רגבי הקרקע, ולפחות חלק מהן שורדות במשך הקיץ ויכולות לנבוט בעונת הגשמים הבאה. אבל דמיינו את תסכולו של הלקט או הלקטת הקדמונים (או האמא המשקיענית של היום…) שקטפו שיבולים של חיטת הבר, ולקחו אותם הביתה. עד שהגיעו אל המשפחה, השיבולים נשברו והתפרקו, ובידיהם נשאר רק גבעול יבש וחסר גרגירים… תכונה שניה המבדילה את חיטת הבר מן החיטה התרבותית היא שגרגיריה עטופים בקליפה נוקשה ובעטיפות נוספות שצמודות אליהם, וקשה מאוד לקלף אותם ולהפרידם. כך הגרגירים מוגנים יותר מחום ומיובש, וכן מפגיעות ומאכילה על-ידי בעלי-חיים. אך הלקטת שאספה את הגרגירים והביאה אותם אל מגוריה, נאלצה לעמול שעות ארוכות על הפרדת הגרעינים מן המוץ (הקליפות הלא אכילות), או לטחון אותם יחד, וכך גם לאכול אותם.

האדם ביקש לפתח חיטה שתתאים לצרכיו, ולכן הוא בחר וזרע רק זרעים מן השיבולים, שזרעיהם נשארו צמודים אל מקומם זמן ארוך. במשך שנים רבות של בחירה ושל זריעה, קיבל החקלאי זנים חדשים, שלהם גרעינים המופרדים מהצמח רק באמצעות נענוע, הכאה וחבטה, כלומר, באמצעות הפעולה שאנו מכנים: "דיש", בשעת הדיש גם נפרדים הגרגרים בקלות מהמוץ. השם המדעי של החיטה הוא Triticum מהמלה Tritum שפירושה ברומית – נדושה. כך הפך האדם את עשב הבר לחיטה תרבותית. 

לחיטה התרבותית ישנם יתרונות חקלאיים נוספים, שבזכותם הפכה לגידול החשוב ביותר לתזונת האדם: חיטת הבר מצוייה באיזורים מצומצמים במזרח הקרוב, ולמזלנו גם בארץ ישראל, ואילו את החיטה התרבותית הצליח האדם לגדל על פני שטחים נרחבים של כל היבשות: אירופה, אסיה, אמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית ואוסטרליה. יש גם הבדל גדול מאוד בין רמת היבול של חיטה תרבותית וחיטת הבר: חיטה תרבותית נותנת יבול גדול מאוד, כי בכל שיבולת יש גרגירים רבים והם גדולים מאוד. אילו חיטת הלחם התרבותית הייתה גדלה בטבע, כצמח בר, היא לא הייתה שורדת: השיבולים היו נופלות על האדמה בלי להתפרק, והזרעים לא היו מתפזרים ונחבאים בין הרגבים. במצב כזה, הסיכויים גדולים שבעלי-חיים (עכברים, נמלים ומזיקים אחרים של החיטה) ימצאו בקלות את השיבולים, ויאכלו את כל הגרגירים. חיטת התרבות מצליחה להתקיים רק בזכות העובדה שהאדם מגדל אותה בשדות מעובדים, משקה ומדשן את הקרקע, מרחיק את המזיקים וקוצר ודש אותה.

ביות החיטה היה צעד ראשון, בשבוע הבא אמשיך ואספר על "המהפכה הירוקה" והמשך הרפתקאות החיטה מחיטת הבר לחיטה שאנחנו מכירים היום, ובינתיים נסיים בתקוה וברכה ליבול טוב, לשפע ולשלוה:

במאמר מלא פנינים וחכמה כרגיל כותב ניסים קריספיל על החיטה: "הקמה הזהובה הנעה ברוח, שלאדם בן ימינו היא סמל השקט והשלווה, נחשבה בימי הביניים כמחביאה בחובה פחדים ורוחות רעות. קציר החיטה ביטא מלחמה באותה רוח רעה. האלומה שנקצרה אחרונה שימשה נושא לפולחנים רבים בתרבויות שונות. בכמה מכפרי הפלחים בארץ נוהגים לארוג את שיבולי האלומה האחרונה בחוטי צמר צבעוניים ולכנותה ברכת-אל-חסידה (ברכת הקציר). נוהגים גם לתלות אותה על ממגורות החיטה, או על קירות הבית, כסגולה לברכה ונגד עין הרע".

בתקוה לשבוע שקט וטוב, וחג קציר נעים,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה
_________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: תרד ניוזילנדי, מלון, חסה, מלפפון/פקוס, סלק, עגבניה, תפו"א, מנגולד/קייל, קישואים, כרוב/בצל יבש, כוסברה/פטרוזיליה.

ובסל הגדול גם: כרישה/שום, פטרוזיליה שורש, דלעת ערמונים.

יום רביעי: פטרוזיליה שורש/שום/כרוב, מנגולד, עגבניה, חסה, סלק, פטרוזיליה/כוסברה, מלפפון/פקוס, קישואים, בצל יבש, תפו"א, תרד ניוזילנדי/קייל.

ובסל הגדול גם: גזר, מלון, דלעת ערמונים.

עלון 294, חג השבועות תש"ע, 17-20.5.2010

הודעות-תזכורות לקראת חג השבועות ובכלל:

– ושוב, אני מזכירה כי עד סוף השבוע הזה מתקבלות הזמנות לאפיה הבאה של יפתח, שתתקיים בשבוע הבא. יפתח מכין מדי שבועיים לחם כוסמין נבוט, הפרטים כאן.

– גילי מסמר הודיעה לי היום שתוכל לשלוח אלינו עוד מלאי (מוגבל אמנם) של אריזות תמרי ברהי. אני מזכירה שהאריזות הן של חמישה קילו, ומחירן 90 שקלים. מי שכבר הזמין – אשלח לכם בקרוב מייל שמודיע מתי בדיוק תקבלו את התמרים (כנראה שזה יהיה בשבוע הבא), מי שלא הזמין ומעוניין – כתבו לי בהקדם כי, כאמור, המלאי מצומצם. אם הזמנתם ממני אך לא קיבלתם ממני מייל בשבוע הקרוב, אנא כתבו לי, אולי נשמט ממני.

– וכולכם זוכרים שהשבוע משלוח יום שני כרגיל (17.5) ומשלוח יום רביעי עובר ליום חמישי 20.5, נכון?

_____________________________________________

"דרש רבי יהודה : עץ הדעת – חטה היה, שאין התינוק יודע לקרות (לקרוא) אבא ואמא עד שיטעם טעם דגן" (סנהדרין ע', ב').

לכבוד חג השבועות ביקשו בגן של שחר שלי לשלוח עם הילדים טנא חגיגי. כאמא מסורה פצחתי מיד במלאכת ההכנה. בקצה החצר, כך זכרתי, צמחו כל החורף שיבולי חיטה יפיפיות, שכבר שמתי עליהן עיני לשימוש בשבועות. יצאתי לחצר ומצאתי שיבולים זהובות אם כי שדופות משהו, וכאשר ניסיתי לקטוף אותן גיליתי למה: כל טלטול קטן של השיבולת הבשלה גרם לה להתפרק ולהתפזר לכל עבר. כנראה השיבולים אצלי בחצר חלשות מדי, חשבתי לעצמי, בזכרי את השיבולים החזקות והנאות שהיו מעטרות את חדר האוכל בקיבוץ לקראת חג הקציר. אבל כשקראתי קצת יותר על החיטה, לקראת כתיבת העלון הזה למדתי להעריך את חכמתה של חיטת הבר בחצר שלי, כמו גם את סבלנותם ומסירותם של החקלאים הראשונים שבייתו אותה לפני למעלה מ10,000 שנים.

החקלאות היא תופעה חדשה יחסית בתולדות תרבות האדם, ראשיתה לפני כעשרת אלפים שנה, כשהאדם עבר משיטת איסוף מזון מהטבע לגידול מכוון של צמחים ובעלי חיים שבחר לו מהבר. תקופה זו נחשבת כמפנה חשוב בהתפתחות האדם, שהביא להתיישבות קבע, לפיתוח כתב ומבנה מדיני. בלי להפריז ניתן לומר כי זהו ערש התרבות שלנו. החיטה היא כנראה אחד הגידולים הראשונים שלמד האדם לגדל. הוא ברר את החיטה מן הבר והפכה לגידול חקלאי, לצמח תרבותי. חיטת הבר, אם החיטה, היא המוצא לכל סוגי החיטים התרבותיות שאנו מגדלים, ועדיין נפוצה בשטחים נרחבים של ארץ ישראל וסביבתה. אנו מכירים הרבה צמחי תרבות שאותם גידל האדם ועדיין קיימים גם בצורת הבר שלהם. כמו שיש שזיף בר ושזיף תרבותי, או גזר בר וגזר תרבותי, שור בר ושומר תרבותי, כך יש חיטת בר וחיטה תרבותית. החיטה גדלה בר בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור הכרמל, בגלבוע, בשומרון וביהודה. איזור תפוצתה משתרע מצפון לארץ ישראל והלבנון עד לפרס המערבית ועירק.

את אם החיטה גילה אהרון אהרונסון, בן למשפחת אהרונסון ממייסדי זכרון יעקב, שהיה אגרונום, בוטנאי וגיאולוג. בשנת 1906, יצא אהרן אהרנסון למסע לחיפוש חיטת הבר. היה זה חיפוש בעקבות צמח מיובש אחד, שנקטף במורדות החרמון ונשמר באוניברסיטה בגרמניה במשך כ-50 שנה בלי שנודע מקורו. לאחר חיפושים רבים הוא מצא את השיבולת הראשונה של חיטת הבר על צלע ההר בראש פינה, ובהמשך הוא מצא את הצמח באזורים נוספים בארץ ישראל.

אהרונסון היה מופתע למדי מכך שחיטת הבר דומה ממש לחיטה התרבותית, וכך הוא כתב ביומנו: "היסוסי התעוררו בעיקר למראה ההתפתחות הנאה של השיבולים והגרגירים. לא תיארתי לי כלל את אבטיפוס החיטה דומה כל כך לחיטים התרבותיות שלנו ומניב גרגירים העשויים להשביע את רצונו של חקלאי מודרני. ולאמיתו של דבר הרי אלמלא כן, לא היה האדם הפרהיסטורי מבחין בה, בחיטה זו, ומכל מקום לא היה מקדים כל כך לייחס לה חשיבות כה מרובה".

הנה תמונה של שתיהן, חיטת הבר מימין, התרבותית משמאל, שפטו בעצמכם:


wheat wild and domestic

אבל אם חיטת הבר כה משביעת רצון למה צריך לביית אותה? למה לא ללקט אותה בר בשדה? חיטת הבר דומה מאוד במראה לחיטה התרבותית, אבל עדיין יש ביניהן הבדלים קריטיים: לחיטת הבר הגדלה בטבע יש תכונות שהן יתרונות לצמח, אבל תכונות אלה הן חיסרון לאדם ולחקלאי: לאחר שהגרגירים של חיטת הבר מתמלאים ומבשילים, ציר השיבולת (הגבעול שבמרכזה) נשבר, והיא מתפרקת ליחידות קטנות. לצמח הבר זוהי מעלה: היחידות הקטנות מתפזרות בשטח, נופלות בין רגבי הקרקע, ולפחות חלק מהן שורדות במשך הקיץ ויכולות לנבוט בעונת הגשמים הבאה. אבל דמיינו את תסכולו של הלקט או הלקטת הקדמונים (או האמא המשקיענית של היום…) שקטפו שיבולים של חיטת הבר, ולקחו אותם הביתה. עד שהגיעו אל המשפחה, השיבולים נשברו והתפרקו, ובידיהם נשאר רק גבעול יבש וחסר גרגירים… תכונה שניה המבדילה את חיטת הבר מן החיטה התרבותית היא שגרגיריה עטופים בקליפה נוקשה ובעטיפות נוספות שצמודות אליהם, וקשה מאוד לקלף אותם ולהפרידם. כך הגרגירים מוגנים יותר מחום ומיובש, וכן מפגיעות ומאכילה על-ידי בעלי-חיים. אך הלקטת שאספה את הגרגירים והביאה אותם אל מגוריה, נאלצה לעמול שעות ארוכות על הפרדת הגרעינים מן המוץ (הקליפות הלא אכילות), או לטחון אותם יחד, וכך גם לאכול אותם.

האדם ביקש לפתח חיטה שתתאים לצרכיו, ולכן הוא בחר וזרע רק זרעים מן השיבולים, שזרעיהם נשארו צמודים אל מקומם זמן ארוך. במשך אלפי שנים של מיון ושל זריעה, קיבל החקלאי זנים חדשים, שניתן להפרידם מהצמח רק באמצעות נענוע, הכאה וחבטה, כלומר, באמצעות הפעולה שאנו קוראים לה היום בשם דיש, כך הפך האדם את עשב הבר לחיטה תרבותית. השם המדעי של החיטה הוא Triticum מהמלה Tritum שפירושה ברומית – נדושה. כמו כן בשעת הדייש נפרדים הגרגרים בקלות מהמוץ.

לחיטה התרבותית ישנם יתרונות חקלאיים נוספים, שבזכותם הפכה לגידול החשוב ביותר לתזונת האדם: חיטת הבר מצוייה באיזורים מצומצמים במזרח הקרוב, ולמזלנו גם בארץ ישראל, ואילו את החיטה התרבותית הצליח האדם לגדל על פני שטחים נרחבים של כל היבשות: אירופה, אסיה, אמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית ואוסטרליה. יש גם הבדל גדול מאוד בין רמת היבול של חיטה תרבותית וחיטת הבר: חיטה תרבותית נותנת יבול גדול מאוד, כי בכל שיבולת יש גרגירים רבים והם גדולים מאוד.

אילו חיטת הלחם התרבותית הייתה גדלה בטבע, כצמח בר, היא לא הייתה שורדת: השיבולים היו נופלות על האדמה בלי להתפרק, והזרעים לא היו מתפזרים ונחבאים בין הרגבים. במצב כזה, הסיכויים גדולים שבעלי-חיים (עכברים, נמלים ומזיקים אחרים של החיטה) ימצאו בקלות את השיבולים, ויאכלו את כל הגרגירים. אם כן, חיטת התרבות מצליחה להתקיים רק בזכות העובדה שהאדם מגדל אותה בשדות מעובדים, משקה ומדשן את הקרקע ומרחיק את המזיקים.

כבר כשגילה אהרון אהרונסון את אם החיטה הוא האמין שיום אחד ניתן יהיה להשתמש בתגליתו כדי לשפר את החיטה התרבותית. ואכן כך – במהלך תרבות החיטה אבדו תכונות חשובות כמו עמידות רבה יותר בפני מחלות ויובש, וכן רמה תזונתית גבוהה יותר של גרגרי החיטה. הדבר נובע מתהליך טבעי המתרחש בסוף עונת הצמיחה, אז מת הצמח וחומרי המזון שהצטברו בעלים ובגבעולים עוברים לגרגרים, כדי להבטיח את המשכיות הדור הבא. התהליך הזה המתרחש בצורה יעילה ומהירה בחיטת הבר גורם לכמות חלבונים ומינרלים גבוהה יותר בגרגר הבר.

לאחרונה גילה צוות של מדענים ישראלים וקליפורנים את הגן האחראי למהירות ויעילות התהליך הזה, והתקוה המדעית היא כי פענוח הרצף של הגן ותפקידו יאפשרו להעבירו במהירות וביעילות לזנים תרבותיים באמצעות שיטות של הנדסה גנטית. בנוסף לכך, ניתן יהיה להנדס צורות גנטיות חדשות של הגן אשר יאפשרו השבחה נוספת של החיטה באמצעות הנדסה גנטית והתאמתה לאיזורי גידול שונים. (ותרשו לי לא להכנס כרגע לדיון הלא פשוט בקשר להנדסה גנטית).

למי שמעוניין – הנה סרט ובו ראיון קצר ומבהיר עם אחד הפרופסורים המובילים במחקר, פרופסור ציון פחימה מאוניברסיטת חיפה.

בתוך הסוג "חיטה" ישנם שלושה מינים עיקריים בגידול חקלאי: חיטת הלחם (T. aestivum) אשר מזנים שונים שלה מכינים לחמים, עוגות ועוגיות וכמובן גם בירה, חיטת הדורום (T. durum), מין קשה מאוד, שממנו מכינים פסטות (וגם סולת, בורגול ועוד) ואחרונה חביבה – חיטת הכוסמין (T. spelta), שנחשבת עדיפה מבחינה תזונתית והולכת והופכת מצויה ופופולרית יותר ויותר, ומכינים ממנה ממש הכל – לחם, קרקרים, פסטה, בירה, ג'ין, וודקה וגם מצות…

wheat field

במאמר מלא פנינים וחכמה כרגיל כותב ניסים קריספיל על החיטה: "הקמה הזהובה הנעה ברוח, שלאדם בן ימינו היא סמל השקט והשלווה, נחשבה בימי הביניים כמחביאה בחובה פחדים ורוחות רעות. קציר החיטה ביטא מלחמה באותה רוח רעה. האלומה שנקצרה אחרונה שימשה נושא לפולחנים רבים בתרבויות שונות. בכמה מכפרי הפלחים בארץ נוהגים לארוג את שיבולי האלומה האחרונה בחוטי צמר צבעוניים ולכנותה ברכת-אל-חסידה (ברכת הקציר). נוהגים גם לתלות אותה על ממגורות החיטה, או על קירות הבית, כסגולה לברכה ונגד עין הרע".

שיהיה לכולנו חג קציר שמח, שנצליח במלחמתנו ברוחות הרעות ונביא אל בתינו טעם דגן ואיתו דעת וקריאות ""אבא" ו"אמא",
אלון, בת-עמי וצוות ח'ביזה

_________________________________________

ומה השבוע בסל הקציר משדה הירקות?

יום שני: מלפפונים, קישואים, תפו"א, מנגולד/תרד ניו-זילנדי, עגבניות, סלרי שורש, כוסברה/פטרוזיליה, חסה, סלק, בצל ירוק, תירס (! לא משלנו עדיין, אלא מעין הבשור – ביכורים טריים).
ובסל הגדול תוספת של: כרוב לבן, תפוחי אדמה קטנים, שום.

ארגז פירות:

יום חמישי: קישואים, בזיל, עגבניות, סלק אדום, מנגולד, תפו"א, חסה אמריקאית או רגילה, גזר, שמיר, מלפפונים, לקטנים: סלרי שורש או בצל ירוק.
ובסל הגדול תוספת של: פטרוזיליה/כוסברה, תפו"א קטנים/שעועית צהובה, בצל ירוק, סלרי שורש

ארגז פירות:
_________________________________

מתכוני חג, ירקות ודגן:

וכהצדעה לקמח, חגיגיות וחלוציות – עוגת קישואים-שוקולד מספר הבישול של סבתא של שרי ממשמר אילון: Pioneers of Alaska cookbook 1988 (תודה רבה לשרי ולסבתא שלה):

המרכיבים:
3 ביצים
כוס שמן
2 כוסות סוכר חום
3 כפות תמצית וניל
3 כוסות קישואי זוקיני מגוררים על קליפתם
חצי כוס קקאו
4 כוסות קמח (אפשר חצי מהכמות קמח מלא)
כפית מלח
כפית סודה לשתיה
1/4 כפית אבקת אפיה
חצי כוס / כוס אגוזי מלך קצוצים

אופן ההכנה:
– בקערה אחת מערבבים יחד את המרכיבים היבשים
– בקערה נוספת מערבבים היטב שמן וסוכר, מוסיפים תמצית וניל.
– מוסיפים לבלילה את הביצים ומערבבים אותן אחת-אחת.
– מוסיפים את הקישואים המגוררים ומערבבים, ואחרונים את המרכיבים היבשים ומערבבים הכל עד ליצירת בלילה בחושה אחידה.
– מוסיפים את אגוזי המלך ובוחשים אותם לתוך הבלילה בעזרת כף.
– מוזגים את הבלילה לשתי תבניות מאורכות ואופים בחום של 180 מעלות כ50-55 דקות

ולכבוד החג – דוגמא אחת מיני רבות לפשטידת מנגולד וגבינות מהבלוג "אוכל עושים באהבה".

ולכבוד תפוחי האדמה (והחג גם יחד) – מתכון לניוקי חגיגי מהבלוג "בצק אלים"

עלון 153, חג הביכורים, 21-24 במאי 2007, ד'-ז' סיון תשס"ז

הודעה חשובה – שינוי במשלוח בשל חג השבועות:

בשבוע של חג הקציר הבא עלינו לטובה:
משלוח יום שני (ד' סיון, 21 במאי) מתקיים כרגיל
משלוח יום רביעי (יום החג) נדחה ליום חמישי (ז' סיון, 24 במאי)

 

ביכורי קציר חטים:

בשבוע האחרון קצרנו את החיטה שלנו. אחד הדברים המיוחדים בעבודה החקלאית בארץ הוא השזירה הכמעט מדויקת שלה בחגים ובמעגל עונות השנה החקלאיות שבו הם עצמם שזורים. קשה שלא להתפייט ולהתרגש כשבדיוק בשבוע שלפני חג קציר החטים אנחנו מוצאים את עצמנו עוברים עם חרמש בקמה וקוצרים בים השיבולים… אנחנו אכן ברי-מזל בהיותנו חקלאים עבריים במזרח התיכון המתורבת וה"מחוקלא" מזה שנים כה רבות, צאצאים לתרבות שצמחה מתוך המסורת החקלאית הזו ועוצבה בדמותה ועל פי הקצב העונתי שלה.

מאמר יפיפה של רונית מעוז על מקצב העונות החקלאיות מתקופת המקרא ועד תקופת התלמוד מצאתי באתר דעת: http://www.daat.ac.il/daat/israel/maoz/tohen2-2.htm ומשם לקוח התיאור הבא של העונה שלנו, עונת הקציר בגדול ובאופן ספציפי, עונת קציר השעורים וקציר החיטים:

עונת הקציר
הדגן היה המוצר החקלאי החשוב ביותר בכלכלה הקדומה, לכן ניתן דגש מיוחד במקורות לעונת הקציר. הייתה זו עונה ממושכת, ובשל חשיבותה כללה גם תת-עונות בעלי דגשים שונים. חלוקה אחת התבססה על זמנם השונה של קציר שני סוגי הדגן העיקריים – החיטה והשעורה. חלוקות אחרות קשורות לאקלים, למצב ההתפתחות של הדגן ולמגוון הפעילויות שנעשו במהלך העונה.

הדגן הראשון להבשיל הייתה השעורה. גידולה היה פשוט בשל הסתפקותה בכמות גשמים מועטה ואדמה דלה. לכך היה יתרון, במיוחד בעתות רעב. בתקופת המקרא, היה לשעורה ערך כלכלי רב. בשל כך הייתה לשעורה גם חשיבות סמלית והיא הובאה כמנחה בטקס הנפת העומר. בשלהי בית ראשון, בתקופת בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירד ערכה של השעורה כמזון לאדם, בשל איכותה הירודה בהשוואה לחיטה, אם כי, כמזון במשק החי נותרה בחשיבותה. אך גם בתקופת בית שני, למרות שערכה הכלכלי ירד, המשיכה השעורה לשמש בטקס הנפת העומר. יתכן שבשל חשיבותה הסמלית, המשיכו מקורות חז"ל לכלול את עונת קציר השעורים במקצב העונות החקלאי.

עונת קציר החיטים החלה שבועות ספורים לאחר קציר השעורים. החיטה הייתה הדגן החשוב ביותר. לכן, פעמים, כשהמקורות מתייחסים לעונת קציר, הכוונה היא לקציר החיטים בלבד. זמן ההבשלה, בעיקר של החיטה, מתקיים בעונת המעבר המאופיינת בשרבים. היובש והעלייה בטמפרטורות חשובים בתהליך הבשלת הדגן. אולם, כאשר השרבים מייבשים את השיבולים בטרם התמלאו הגרעינים, גורם הדבר לשידפון. כמו כן, עלולים השרבים לגרום להאצת ההבשלה ולפיזורם של הגרעינים עוד בטרם קצירם. גם לאדם קשה לעבוד בתנאים אלו, והמקורות מציינים מקרי מוות במהלך הקציר. על פי השקפתם של הקדמונים, קשיים אלו מתאזנים במידת מה על-ידי הטללים. לתקופה זו נוספו לעתים בעיות קשות, גם אם חריגות, כגון גשם שלא בעיתו או שריפות. גם את העונה הקשה הזו אפיין החקלאי על ידי סימנים מוגדרים. ירמיהו (ה,כד), רומז לכך בביטוי 'חוקות קציר', (אולי 'שבועות חוקות קציר'). כמו כן כתוב: 'שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות ועשית חג שבעות לה.' (דברים טז,ט-י.) הספירה הייתה בבחינת סימן לכך, שבחלוף חמישים הימים, תחלוף גם התקופה הקשה. תקופה זו, ידועה בימינו כימי 'ספירת העומר'.

ובתום שבעה שבועות של ספירת העומר, מגיע השבוע חג השבועות, חג הקציר, חג ביכורי קציר החטים, נפתחת עונת קציר החיטה, שאם הוא מוצלח וטוב, היא מלווה בהקלה וברינה, וכמובן בתודה לאל, לאמא אדמה, למחזורי הגשם ולחיוכי השמש על שחברו יחדיו וסייעו להבשלה יפה של יבול השיבולים. ביכורי קציר השעורים והחטים גם פותחים שרשרת שלמה של עונות קציר, קטיף ואסיף של יבולים שונים המבשילים מכאן ואילך בזה אחר זה ויחדיו מהווים את עונת הביכורים – בכל פעם שקטפו משהו חדש מן השדה, היו מניחים מעט מן היבול הראשון למשמרת ובהזדמנות המתאימה, מביאים ממנו מנחה לכהני המקדש. הביכורים הובאו לאורך כל עונות הקיץ והסתו ולא רק בחג השבועות. התיאורים הססגוניים של טקס הביכורים מן המשנה בהם מתוארים ביכורי תאנים וענבים, למשל, מתארים כמובן חודשים מאוחרים יותר של קיץ, בהם מבשילים הפירות הללו (משהו תמוז-אב, יולי-אוגוסט) ולא תחילת קיץ.

אבל נסחפתי ותיארתי ביכורים וקציר ועונות ולא הסברתי בכלל מה עושה לה חיטה בשדה הירקות שלנו??? למי שקורא בעלונים כבר מעונת החריש/זריעה, כלומר, מתחילת החורף, יש אולי זיכרון עמום על איזכור זריעת חיטה אצלנו בשדה, ובכל אופן, הנה לפניכם הסיפור המלא:  בחורף השנה הראשונה של חביזה, בניגוד לכל האזהרות ובהתאם לגישה הכללית שלנו: "נעשה נסיון ונגלה בעצמנו", זרענו 9 ערוגות של בצל יבש. השנה הראשונה שלנו היתה, כמו שאתם מתארים לעצמכם, שנה מטורפת למדי עמוסה וגדושה בעבודה אינסופית ומתמשכת לגדל ירקות ולהקים תכנית "חקלאות בשיתוף קהילה". העשבים בשדה, בינתיים, חגגו בשמחה. זו היתה השנה הראשונה לאחר כמה שנים בהם עמד השדה בור, והם גדלו וצמחו ללא מפריע לגובה אדם, ובעונה הראשונה בה הם נאלצו לפנות את מקומם לירקות מפונקים, הם לא התכוונו לוותר כל כך מהר. במיוחד לא בערוגות הבצל, גידול שיש לו גבעולים אורכים ודקים ללא עלים משתרעים או מצלים ומתקשה מאוד לנתחרות בעשבים מושרשים וחזקים, בני בית בשדה. "גיוסים" לעישוב הבצל הסתיימו בתחושת הקלה זמנית, אך העשבים חזרו בכל פעם מחדש, צוחקים עלינו בכל פה. קטיף הבצל התבצע, בסופו של דבר, מתוך יער עשבים מרשים.

מאז אותו נסיון מר משכנו את ידינו מגידול בצל יבש (לפחות בינתיים), וניסינו להשתלט בדרכים שונות על הערוגות הבעייתיות הללו בהם המשיכו לגדול עשבים שוב ושוב, במיוחד עשב עקשני אחד בשם "כוסאב". למי שרוצה להיזכר: הנה כתבתי עליו בעלון מנובמבר: http://chubeza.com/newsletter/?p=115. שתי ערוגות היו בעייתיות במיוחד, ובתחילת החורף האחרון החלטנו של מבצע, שוב בשיטת הניסוי המשולב, החביבה עלינו, להשתלט על הכוסאב: שליש מן הערוגות חופה בחיפוי צמחי, שכבות רבות של שאריות ירוקות, בעיקר מערוגות הכרוביים, שנערמו שוב ושוב על הקרקע ויצרו שכבה אטומה למדי של כיסוי. הרעיון הוא שבאין אור שמש, לא תהיה נביטת עשבים. שליש נוסף הושאר כמות שהוא כדי לאפשר לעשבים דוקא לנבוט ועושב פעמים רבות כדי למגר שוב ושוב את הנביטות הרכות, בתקווה לעייף את העשבים ולדלל את "בנק הזרעים" שלהם בקרקע. והשליש האחרון נזרע בחיטה, הידועה כגידול "מנקה" – בגלל הצמיחה המהירה שלה, שמספקת אתגר נאה בתחרות הנביטה מול עשבי בר.

חלקת החיטה הצנועה שלנו נזרעה בסביבות דצמבר, ומאז עושבה פעם אחת, כדי לנקות אותה מצמחי החרדלים שצצו בה (הם האצנים הרציניים, גדלים אפילו יותר מהר מדגן, ומפיקים זרעים כבר חודש-חודשיים לפני החיטה). כאמור, השבוע קצרנו את החיטה, שכבר יבשה, והנחנו אותה לייבוש סופי על יריעה בשמש החמה (היריעה נועדה למנוע את פיזור הזרעים). אנחנו מתכוונים לאסוף את הזרעים היבשים ולשמור אותם לשימושים עתידיים במבצעי ניקוי. שתי הערוגות כבר נוקו מהחיפוי והגידולים, נהנו ממנת קומפוסט ותוחחו, וכבר נזרעו בתירס. נכון לעכשיו הנסיון נראה כמוצלח. כל שלוש השיטות נראות כיעילות בהפחתת כמות הכוסאב ובהקטנה של כמות הזרעים שלו בקרקע, עד כה לא נבטו לנו כוסאבים ולא יצאו קני שורש ישנים ממחבואם. אבל המבחן האמיתי יהיה עכשיו, בעונת הקיץ, עם ההשקייה הסדירה של הטפטפות. נחזיק לתירס אצבעות ונמשיך לעקוב.

בנוסף לתירס, השבוע זרענו גם אדממה, פולי סויה ירוקה, וקיבלנו בברכה את פני המעגלה המשופצרת שלנו, מעשי ידי אבא שלי. מדובר בשני דודי מים ישנים שהוא הצמיד לאורך בעזרת מוט מרכזי, וארגן לכל הקונסטרוקציה שתי ידיות משיכה, אחד מכל צד. המעגלה, שפועלת בעזרת הכובד שלה, מתגלגלת על הערוגה, מפוררת את הרגבים הגדולים שנשארו מהתיחוח ומיישרת את הקרקע לקראת זרעים. עד עכשיו דחפנו את הדודים על פני הערוגה, מלאכה א קלה כלל, ואנחנו לגמרי מוכנים לשדרוג המבורך, אז תודה לאבא'לה, וברוכה הבאה למעגלה החדשה.

לכבוד החג רציתי להציע להשתמש בעלי הגזר הירוקים, שבדרך כלל אולי נזרקים אצל רובכם לפח, לקישוט הבית בירוק, כמנהג החג. הם יכולים להשתלב מצויין כתוספת לצנצנת פרחים, בשבועות ובימים אחרים. ותודה לשירה וטליה על הרעיון.

שיהיה לכולנו שבוע טוב של חג וקציר, הבשלה מוצלחת והבעת תודה, חג שמח!

אלון, בת-עמי וצוות ח'ביזה.

 

ומה בסל השבוע:

יום שני:

 עגבניות – השלמה , מלפפונים – השלמה , בטטות – השלמה , סלק אדום , שומר לקטנים – לפת לגדולים , מנגולד , נענע ספרדית , חסה ערבית , סלרי עלים , כרוב לבן , גזר , שיבולים .

ובסל הגדול תוספת של:

שום יבש , בצל ירוק , פטרוזיליה

יום חמישי:

 עגבניות – השלמה , מלפפונים – השלמה , תפו"א – השלמה , סלק אדום , לפת , מנגולד , פטרוזיליה , חסה ערבית , סלרי עלים , עגבניות צ'רי – השלמה, כרישה , גזר , שיבולים .

ובסל הגדול תוספת של:

קייל אדום , בטטה , בצל ירוק

 

מתכונים לחג:

מוסקה גבינות ועגבניות שרי מ, מתכון של השף עופר גל, מאתר אורט לחג השבועות:
http://www.ort.org.il/year/shavuot/sha3_8.htm

רביולי של מנגולד וסנט מור עם סלק אדום ושמן אגוזים של השף רפי כהן, מסעדת "רפאל", מאתר על השולחן:
http://www.hashulchan.co.il/_Recipes/Recipe.asp?CategoryID=107&ArticleID=7206&RecipesCategoryID=316

גבינת חלומי במעטפת פילו, מתכון של השף יניב כספי, מסעדת "לבן", מאתר אכול ושאטו:
http://www.foodis.co.il/recipes.asp?sec=14&featid=3372

סלט סלרי, נענע, פירות יבשים וגבינות, מתוך מגזין "דרך האוכל", מבית הספר "תדמור, לקוח מאתר ifeel:
http://www.ifeel.co.il/page/4934#1

מאפה פילו עם תרד וגבינת קשקבל, של חוות הבופאלו, מאתר Ynet:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3255939,00.html#101818