עלון 161, 16-18 ביולי 2007, ב'-ד' באב תשס”ז.

קישואים קשי עורף

שבוע טוב לכל לקוחותינו בארץ,
וגם לאלו הנופשים ברחבי התפוצות

יום ראשון של השבוע הזה נפתח עבור אייל ועבורי באופן די שיגרתי. כמו בכל בוקר בחודש האחרון פסענו לנו לארבע ערוגות מוכרות של קישואים והתחלנו בקטיף. מרשים תמיד לגלות באיזו מהירות הם צומחים במשך יממה אחת כשהשיח בשיאו – עובדה הדורשת ביקורת יומיומית, כאמור. אלא ששיאן של ערוגות הקישואים שקטפנו עד כה השנה כבר מאחוריהן. מזה כשבועיים הן כבר מראות תסמינים של פגיעות וירוס ( – בעיקר וירוס ה"מוזאיקה") שגורם למיני עיוותים בצורת הקישואים ולהפחתה משמעותית בתנובת השיחים. מדובר אמנם בוירוס שאינו מאיים על יצורים מהמין האנושי, אבל שלושת הזנים שאנחנו מגדלים – זוקיני ירוק כהה מזן ”בלאק ביוטי”, זוקיני צהוב – ”גולדי” וקישוא ירוק בהיר מזן "סופיה” – לא מגיבים טוב למפגש איתו, מי מהם יותר ומי פחות. אם לפני שבועיים קטפנו עד שמונה ארגזי קישואים ביום, הרי שהשבוע הגענו לשניים.
אבל בבוקר יום ראשון הזה חיכתה לי הפתעה: קטיף ראשון של ערוגות קישואים חדשות. חנוכה של החלקה החדשה! (כן, כן, תתפלאו איך מעין "חג ביכורים-זוטא" שכזה עשוי לשמח אותך בשעה שבע לפנות בוקר, כשהעיניים עוד לא מכירות בכך שהן פקוחות אבל הגב כבר נאלץ להודות שהו מכופף מדי). ולא שמדובר באיזו התפרצות בלתי נשלטת של תנובה. למעשה, הערוגות החדשות של הקישואים – שתיים במספר – הניבו ביכורי ארגז בודד של קישואונים בצורת קונוס, כי ככה זה בהתחלה. הקטיף הראשון הזה לא משמעותי כמותית אבל הוא מעין זריקת עידוד חשובה לשיחים הצעירים, שאחר כך משפרים ביצועים.
בכל מקרה, ההפתעה שלי היא כמו שניתן לנחש פרי תכנונו הקפדני של אלון. הערוגות החדשות עמדו בציפיות שלו ובדיוק כשקודמותיהן נחלשות הן התחילו להבשיל ולהניב. בסך הכל, כך הבנתי ממנו, כל ערוגה באמת מניבה כרגיל במשך כחודש באופן סביר עד שהיא נפגעת באופן משמעותי מהוירוס הצורר (גם אחרי הפגיעה שלו יש, אמנם, התאוששויות קלות וצמיחה מחודשת כלשהי, אבל לא חזרה ל"תפוקה מלאה"). לכן בערוגות החדשות אנחנו מנסים "למתוח את החוט" ולהרוויח עוד איזו תקופת תנובה מוצלחת. אנחנו עושים זאת בשתי דרכים עקיפות שקשורות שתיהן בצמצום פעילותן של כנימות עלה שונות, פעילות שמתמצה בנעיצת חדק זעיר בצינורות ההובלה של הצמח ובמציצת חומריו למטרות תזונתיות.
תבינו, כשהן מגיעות בהמוניהן הכנימות יכולות להתיישב להן על עלי הצמח וגבעוליו ולייבש אותם, פשוטו כמשמעו. אלא, שמקרים כאלה הם נדירים אצלנו כי במיקרוקוסמוס של השדה בסך הכל נשמר האיזון בין צורות החיים השונות (המושית או "פרת משה רבינו" בכינויה העממי, היא, לדוגמא, טורף עיקרי של הכנימה). כשהגידול באוכלוסיית הכינימות בכל זאת מזנק באופן מוגזם ניתן לשטוף את הצמח במים או בסבון, כפתרון חירום. זה לא מעלים את הכנימות, אמנם, אבל מהפחית אותן בשיעור ניכר. אנחנו בכל אופן מעדיפים את השיטה הזו משימוש בהדברה אגרסיבית מדי שתחסל את הכנימות, אבל תפגע בעקיפין באיזון בשדה וגם באופן ישיר בחרקים ה"מועילים".
כך או כך, בחזרה לענייננו – עבור הקישוא גם כנימת עלה אחת היא צרה צרורה. כי הכנימה היא נשאית של אותו וירוס בעייתי, ומספיק באחת כזו שתנעץ את החדק שלה באופן תמים למדי בצמח כדי להדביק ענף שלם וגם יותר מזה. מפגש הרה אסון שכזה אמנם יתרחש במוקדם או במאוחר, אבל אנחנו לא אומרים נואש ומתאמצים להביא לדחייה שלו. בשלב הראשון, אם כן, אנחנו מגדלים את הקישואים "מינקותם" מתחת כיסוי של יריעות בד אגריל, שמונע כניסה של הכנימות ויוצר איזור "סטרילי" ונטול-כנימות. בשלב השני, כשהשיח גדל ופורח אנחנו נאלצים להסיר את הכיסוי כדי לאפשר האבקה של הפרחים על די דבורים, ואז אנחנו נוקטים, כאמור, בשתי דרכים ניסיוניות לדחיית הפגיעה הויראלית באדיבות הכנימה.
שתי הערוגות החדשות מהוות, אפוא, שדה-ניסויים משוכלל. בערוגה אחת אנחנו פשוט מנסים לצמצם את ההזדמנות של הכנימות לפגוע בצמחים בכך שאנחנו פותחים את כיסוי האגריל מדי יום לזמן מה כדי לאפשר את ההאבקה, אבל סוגרים אותו אחרי כמה שעות. בערוגה השנייה השתמשנו ב"הדברה פיזיקאלית". פתחנו את כיסוי האגריל לגמרי וריססנו את הצמחים בשמן, שיוצר מעין שכבת מגן על גבי העלה. כך כל כנימה שבכל זאת הצליחה למצוא את דרכה אל שיח הקישוא מתקשה להחדיר את החדק שלה לתוך הצמח. בשתי הדרכם מדובר, כאמור, בדחיית הקץ בלבד. זה יאפשר לנו לספק לכם מתוצרת הקישואים לתקופה ממושכת ככל הניתן, ובשדה כמו שלנו לומדים להסתפק בכך.
אז בהצלחה לערוגות הקישואים החדשות – חלוצות החלקה החדשה. מי יתן ויהיה לנו חודש פורה ומהנה יחד!
פרשת השבוע בירוק

והפעם – "אנקדוטה ניו-אייג'ית חקלאית-ספרותית".

פרשת השבוע שלנו – "דברים" – הפותחת את הספר האחרון בתורה, היא תחילת נאומו האחרון של משה רבנו, או בלשון הכתוב: "…הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף…". זהו נאום ארוך שנמשך, למעשה, בכל ספר דברים, ובו שוטח המנהיג הנערץ את עלילות בני-ישראל מיציאת מצרים ועד לפני כניסתם לארץ ישראל כפי שהן נתפסות מנקודת מבטו. הוא גם מותיר את צוואתו הרוחנית באשר לסדרי השלטון ולערכים ראויים, כפי שהנהיג עד כה, שכן, "הרוע הנאמן" כפי שמשה מכונה, כבר יודע (כמה טרגי!) כי הוא אינו צפוי להיכנס לארץ עם צאן מרעתו כפי שחלם.
בסקירתו ההיסטורית משה אינו מסתיר גם את הרגעים הקשים, אלו שבהן התגלעו קשיים שונים, מחלוקות ואפילו חטאים של ממש. אחד מאותם רגעים הוא זה של "חטא המרגלים", שנתפס כחטא חמור של חוסר אמונה ביכולתו של הקב"ה וב"צדקת הדרך", ושבעקבותיו, כזכור, נגזר על בני ישראל לשהות במדבר ארבעים שנה.
משה מספר על הקושי של העם לקבל את העונש הנורא: "ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה'. אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה' אלהינו" (שם, מ"א). לכאורה מדובר כאן בחזרה בתשובה מידית, אלא שאת הנעשה איך להשיב, ונראה שדרוש תיקון עמוק יותר. כולנו מכירים את זה: יש החלטות בחיים שאם טועים בהן צריכים להתהלך סחור סחור לא מעט כדי לתקן אותן.
אלא שהעם מסרב לכך. תיקון שורשי, יסודי וארוך טווח שכרוך בהמתנה של דור, ויותר מכך במיתתו של אותו דור בלא שיזכה להגשים את חלומו נראה לו בלתי מתקבל על הדעת. כך לפי הכלל החביב "עבירה גוררת עבירה" בא לעולם חטא נוסף – "חטא המעפילים", שבו המרו חלק מן העם את פי הקב"ה ועל אף מאמצי השכנוע של משה בכל זאת עלו לארץ בלא תמיכת האל.
התוצאות היו עגומות: "ויצא האמרי הישב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדברים ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה" (שם, מ"ד). כיצד יש להבין את הדימוי בו עושה משה שימוש לתיאור מפלת העם, זה של פגיעת דבורים.
אפשר שמשה רומז כי האמרי הגן על גבולות הארץ שהוא עצמו כינה "ארץ זבת חלב ודבש", כדבורים על כוורתם מכורתם. אלא שמשה הוא הוא האיש שיותר מכל אחד אחר ניתן לזקוף לזכותו ולחובתו את הנחת היסודות לאתוס בדבר הזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל (בשל הבטחתו של הקב"ה לאבות). לא סביר לכן, לדעתי, שדווקא לפני כניסת העם לארץ הוא חוזר בו מכך ומציג דווקא את האמורי כיליד וכ"בן הארץ" המגן על  מכורתו.
האפשרות אחרת לפענוח דברי משה נראית לי סבירה יותר, אם כן, ולפיה "דימוי הדבורים" לקוח מעולמה של ההדברה הביולוגית. חרק נלחם בחרק על מקורות מחיה והחזק שורד. כך, אפשר ומשה המדמה את האמורי לדבורה שמכה את עם ישראל כאילו היה זחל תועה או חיפושית בלתי רצויה, מזהיר אותם, למעשה, כל מי שלא נוהג כחקלאי שלוקח אחריות על טיפוח "אדמתו", אלא מתפרק מנכסיו הערכיים ומוותר על האמונה שלו בעצמו ובבוראו, סופו שהוא מוצא עצמו מתנהג כטפיל חלש, ומטבע הדברים גם זוכה לטיפול בהתאם ואינו שורד.

השבוע בסל

יום שני

עגבניות תמר + עומר (זני עגבניות שיח) מהשדה + עגבניית החממה המוכרת – השלמה, תפו"א – השלמה
גזר – השלמה , חסה , בזיליקום , בצל יבש – השלמה , סלק אדום – השלמה , חצילים , כרוב לבן (יצא קטן אבל טעים) , עירית , עגבניות צ'רי , קישואים.

ובסל הגדול תוספת של

פקוס , פלפל אדום , שמיר

 יום רביעי

עגבניות תמר + עומר (זני עגבניות שיח) מהשדה + עגבניית החממה המוכרת – השלמה, תפו"א – השלמה
תירס , חסה , בזיליקום , בצל יבש – השלמה , סלק אדום – השלמה , חצילים , נענע , מלון השבוע לקטנים , בצל ירוק , קישואים.

ובסל הגדול תוספת של

מלון השבוע לתושבי המרכז – לירושלמים שעועית תאילנדית או במיה אדומה, פלפל אדום , כרוב לבן

שבוע טוב,

אלון, בת עמי, יוחאי כול צוות חוביזה.

עלון 118, 14-16 באוגוסט 2006

כך הולכים הקוטפים – חלק א'

כבר למעלה מחודש שרוב מה שאנחנו עושים בחוביזה הוא קוטפים וקוטפים וקוטפים. שתילות הקיץ האחרונות נשתלו, ועדיין לא הגיע זמנן של שתילות הסתו. מדי פעם צריך להפנות תשומת לב וכמה זוגות ידיים לעשבייה שצריכה התייחסות (עקירה מן השורש) או למזיק או מחלה שתוקפים את אחד הירקות ודורשים פעולה (ירוקה), אבל בחלק הגדול של היום אנחנו רוכנים על השיחים וקוטפים מהם פירות וירקות בשלים. חשבנו שבתקופה הזאת מתאים יהיה להזמין אתכם להצצה לעולמם של הקוטפים: איך מרגיש הקוטף? מה הוא רואה, מריח, טועם? מה משמח אותו? מה מבעס? מאיזה קטיף מנסים להתחמק, ולאיזו ערוגה משתדלים להגיע כמה שיותר? בשבועות הקרובים – מיומנו של קוטף…

בימים כאלה השדה שלנו מתפקע מתוצרת, והידיים מלאות בעבודת הקטיף. תמיד נחמד לקטוף ירקות שכיף לנשנש תוך כדי, בשנה הראשונה כשעוד שתלנו חלקות זעירות מכל ירק, היה הנשנוש מסכן לפעמים את הכמות הסופית של היבול… השנה גם אם נערוך כל יום מלחמת עגבניות, ונחגוג בצהריים על ספגטי ברוטב אדום, עדיין יתמלאו הסלים בכמויות נדיבות של עגבניות מכל הסוגים, שבא לשיר כמו אלברט פירות: "עגבניהההההה". כחקלאים מתחילים פה בח'ביזה, למדנו הכל מנסיון, על בשרנו, ידינו וגבנו: ארגזי הפלסטיק לתוכם היינו קוטפים את התוצרת, אותם היינו נאלצים להתכופף להרים שוב ושוב תוך התקדמות בערוגה, עברו שדרוג לדליים בעלי ידיות – שאותם אנחנו נושאים איתנו בלי להתכופף. הידיים החשופות, שנשרטו וגרדו, התלכלכו ו"פרחו" (חטפו פריחה), עטויות עכשיו כפפות המגנות עליהן. התנסינו עם גידולים בהדליה ובשריעה, שינינו והתאמנו מרווחי שתילה, ולמדנו מהי תדירות הקטיף הנכונה לכל ירק ופרי, ומהם סימני הבשלות האופייניים לו. הנה לפניכם, מפגשי קטיף והרהורי קוטף, חנוך לירק על פי דרכו…

הקישואים הם טיפוסים זריזים מאוד. אם ביום ראשון ראיתם קישוא קטנטן מחובר עדיין לפרח במלוא הדרו, סביר להניח שאם תחזרו אליו לאחר שבוע תמצאו במקומו מפלצת עצומה, המתאימה למלא את מקומה של אלת בייסבול מצוייה בעלת עודף משקל. כדי לקטוף קישואים בגודל הרצוי (לא קטנים מדי ולא מאוד גדולים) אנחנו עוברים על ערוגות הקישואים כמעט כל יום וקוטפים את הירקות המתאימים. מועמד מוצלח נקבע בדרך כלל על פי עוביו (ולא על פי אורכו), ולרוב יהיה מחובר אליו לישבנו פרח שהתייבש. שפים ואוכלי גורמה החפצים בפרחי קישוא קוטפים בעצם קישוא קטנטן המחובר לפרח גדול ועדיין פורח. מלבד ההתכופפות שדורש גובהו הנמוך, צמח הקישוא הוא בסך הכל מסביר פנים ולא מקשה במיוחד על הקוטף: צמחי הקישוא הם אמנם קוצניים (וצמחי הזוקיני הצהוב והירוק אפילו נטולי קוצים) אך צורת גידולם הפתוחה והשיטתיות במיקום הפירות בצמח, עושים את הקטיף לפשוט. ככל שהצמח גדל הוא מתרחב עוד ועוד כלפי חוץ ומוציא עוד פרחים שהופכים בזמנם לקישואים.

לעומת בנדודו המסודר, שיחי המלפפון הם ממש יהושע הפרוע, זה עם הראסטות בשיער, שלא הסתרק כבר כמה שנים, ועכשיו תארו לעצמכם קטיף מלפפונים מתוך שיער עמוס ראסטות… התחושה דומה למה שהרגישו כנראה הגמדים כשעשו לגוליבר בדיקת כינים: כל כמה צעדים יש לעצור ולהתכופף, לרכון על הצמח, לפתוח את עליו ולחפש את המלפפונים הבשלים, שוב, על פי גודלם. כדי לקטוף מלפפפונים לא גדולים מדי אנחנו "עוברים על הראש של גוליבר" כל יומיים. כיום צומחות בשדה 4-5 ערוגות מלפפונים בכל מחזור גידול, אבל עם הזמן התייעלנו בקטיף המלפפונים שדורש כיום בערך שעת עבודה של שלושה אנשים. בשלב מסויים ניסינו לגדל את המלפפונים בהדלייה, כדי להקל על הקטיף, אך גילינו שכדי שמלפפון יטפס על עמודי ההדליה לכל אורכם, ולא יגרור את עודפיו על הקרקע, דרושה הדליה גבוהה ביותר. וכשהמלפפון לא ממש מטפס, וחלקו הגדול של הצמח עדיין מתפרש על הקרקע, הקטיף אפילו מסובך יותר. בסופו של דבר חזרנו לגדל אותו שרוע, ולחפש מלפפונים בסבך. שיח הפקוס דומה אמנם למלפפון בצורת צימוחו, אבל מכיוון שהוא ארוך ומוזר ממנו, קל יותר לזהות את הפירות בג'ונגל העלים.

אחד הקשיים בחיפוש המלפפונים בסבך הוא שבשל צבעם הירוק הם נבלעים בין העלים והגבעולים. במובן הזה זוגתו לסלט היא טיפוס מוחצן לחלוטין. העגבניות האדומות פשוט קורצות מהשיח, בולטות מאוד בסומקן העז על הרקע הירוק, וקלות ביותר לקטיף. חלק משיחי העגבניות שלנו מודלה וחלקן צומח כשיח נמוך, אך כולן קלות יחסית לקטיף. מהירות וקלות הקטיף גורמת לדליים להתמלא במהירות, כך שכאן המלאכה היא לצאת שוב ושוב עם דלי מלא וגדוש (וכבד) כדי לרוקנו לארגז תכופות. עכשיו כמעט כולנו קוטפים עגבניות עם כפפות, אך מי שהתנסה בקטיף עגבניות בידיים חשופות מכיר את החומר השמנוני הירקרק שמותירה על הידיים ההתחככות עם הצמח. החומר המצטבר הופך כהה ממש, כמעט שחור, ולפעמים צורב או מגרד, ואף משאיר מעין כתמי כוויה. ישנו טריק נחמד כיצד להיפטר מ"שרף העגבניות" הזה: חוצים עגבניה, ומשפשפים על היד את העסיס שלה, "מסבנים" את היד היטב במיץ, ושוטפים במים – השמנוניות והלכלוך פשוט נעלמים. את העגבניות בסופרמרקט ואפילו בשוק קוטפים בדרך כלל כשהן עדיין קצת ורודות, לפעמים אפילו ירוקות משהו, הן מאדימות במהלך הימים שעוברים מהקטיף ועד למדף התצוגה, הרעיון הוא הארכת חיי המדף שלהן, אך זה בא על חשבון הטעם, משום שתכולת הסוכר בהן לא מגיעה למקסימום, והן עדיין מרירות משהו. אנחנו קוטפים את העגבניות ישר לסלים, ולכן יכולים להרשות לעצמנו לקטוף אותן אדומות ממש, ואת אלו שעדיין קצת כתומות או ורודות, אנחנו משאירים על השיח, שיאדימו עד יום הקטיף הבא.

גם את הפלפלים שלנו אנחנו כבר קוטפים אדומים לגמרי, אבל את קטיף הפלפלים מתחילים כשהם עדיין צעירים, בקטיף ראשון של פלפלים ירוקים. קטיף פלפלים הוא בעצם קטיף ודילול גם יחד. אמנם בעולם אידאלי ובשדה מושלם היה נחמד אם היינו מגיעים לדלל את הפרחים על שיחי הפלפל, ומורידים 2-3 פרחים ראשונים כדי להפנות את כוחותיו של הצמח לעוד צמיחה והסתעפות נוספת. הפרחים הראשונים של הפלפל יופיעו בדרך כלל במרכז הצמח, ולאחר דילולם יופיעו פרחים נוספים בפריפריה. אנחנו ממש לא מספיקים לדלל את הפלפלים בשלב הפרחים, ולכן מדללים תוך כדי קטיף הפלפלים הירוקים: מכל שיח אנחנו קוטפים פירות אחדים, משתדלים לקטוף אותם מהאיזורים הצפופים יותר, כדי לאפשר מרחב נשימה וגדילה לפירות הנותרים. אחרי הבשלת הפירות הירוקים הם מתחילים אט אט להאדים, תחילה לחי אחת, ואז שניה, לאט לאט עוטפת אותם יריעה אדומה שמכסה לבסוף את הפרי כולו. התהליך אורך בערך שלושה שבועות. עכשיו כשאנחנו קוטפים פלפלים אנחנו מסירים את יריעות האגריל הדקות הפרושות על הערוגות (זהו על-בד דקיק וקל המונח-כמו צף על השיחים), ובוחרים לקטוף רק את אלו שכבר האדימו לגמרי. בסוף הקטיף נשארים על השיחים פלפלים ירוקים וחצי אדומים, שממתינים להאדמה עד לקטיף הבא.

החבר האחרון בשלישית סולני הקיץ (עגבניות-פלפלים-חצילים) נבחן לפי גודלו דווקא ולא לפי הצבע. אנחנו מעדיפים לקטוף חצילים בינוניים בגודלם (כ-300 גרם, כ-20 ס"מ אורך), ולא להמתין לפירות ענקיים שעברו את נקודת השיא. כדי לקבוע האם החציל מוכן בוחנים את גודלו אך גם לוחצים עליו קצת כדי לבחון את מידת רכותו. חציל בוסר יהיה קשה למגע ולא "יענה" ללחיצת האצבעות, חציל בשל יהיה גמיש יותר אך לא רך. חשוב לנו במיוחד לקטוף את החצילים שלנו בגודל בינוני משום שאנחנו מגדלים את השיחים ללא תמיכה/הדליה, ופירות גדולים מדי עלולים להכביד על השיחים ולגרום להם להתכופף, להתעקם ואפילו להישבר.

ואחרון חביב חהשבוע – הכוכב החדש בסלים, ובחור מיוחד במינו בשדה: התירס. התירס שייך למשפחת הדגנים ובתור שכזה הוא בעל מראה ייחודי – הוא נראה כמו עשב ענק, כמו שיבולת דגן. השיבולת היא בעצם תפרחת התירס, והקלחים עצמם מופיעים בערך בחצי הדרך בינה ובין הקרקע. במהלך גדילת התירס צצים "חזירים" (ענפים קטנים שיוצאים מבסיס הגבעול), וחשוב להוציא את החזירים הללו כדי שכל האנרגיה של הצמח תתרכז רק בגבעול המרכזי. הסימן המובהק לבשלות התירס הוא התייבשות השערות שבסוף הקלחים. בעונה הזו, כשצבען של אלה מתחלף מירוק ליבש ניתן האות ומתחילה התחרות הגדולה בינינו לבין הציפורים והנמלים. הנמלים רוצות לטפס אל הקלח ולחדור לתוך העלים, והציפורים פשוט נוגסות ביסים בקצוות. בסבב הגידול הראשון של התירס יש פחות פגיעה של צמד המזיקים הזה, כנראה כי הם פחות פעילים מוקדם יותר בעונה, ואז אנחנו לוקחים את הזמן וקוטפים את התירס על פני כמה שבועות. בעונה הזאת ההבשלה המהירה יותר של התירס, בשל החום, והתחרות עם הציפורים והנמלים, גורמים לנו להתרכז בקטיף אחד, כדי שהקלחים לא יתייבשו ויזוקו. לאחר שהגיע לשיא הסוכר והעסיסיות, מתחיל התירס להתייבש והופך חלבי ועמילני, כי הסוכר בו מתחיל להפוך לעמילן. בדרך כלל על כל גבעול תירס יצמחו שני קלחים: אחד גדול ואחד קצת יותר קטן. אנחנו משתדלים לדשן נכון (דישון רציני עד שלב התחלת בניית הקלחים) כדי להפיק שני קלחים יחסית גדולים. קטיף תירס הוא אירוע משמח במיוחד – בניגוד לרוב הקטיפים כאן אפשר ממש לעמוד, פשוט להושיט יד ולשבור את הקלח מהגבעול. מהר מאוד בדלי מתמלא בקלחי תירס שמנמנים ומזמינים, ואולי זה מפתיע, אבל גם תירס הוא מושא נשנושים לא קטן: תירס טרי ישר מן הצמח הוא מתוק ורך ועסיסי ואפשר לנגוס בו בהנאה בלי צורך בשום בישול. תאמינו לנו, ניסינו ואנחנו ממשיכים לנגוס בהנאה.

עד כאן להשבוע, בשבוע הבא נקטוף תרמילים ומלונים ואולי גם תבלינים, ככל שיותיר המקום…

הלוואי שיעבור על כולנו שבוע שקט, שבו ייקטפו רק ירקות ופירות.

בת-עמי, אלון וקוטפי ח'ביזה

 

 

ומה השבוע בסל?

יום שני:

עגבניות – השלמה , מלפפונים – שלנו + השלמה , קישואים , פלפל אדום , תירס , מלון , חסה , תפו"א – השלמה , גזר – השלמה , צ'רי , חצילים , דלעת

ובסל הגדול תוספת של

במיה אדומה , חצילי אצבע , בצל ירוק

יום רביעי:

עגבניות – השלמה , מלפפונים – שלנו + השלמה , קישואים , פלפל אדום , מלון , בזיליקום , תפו"א – השלמה , גזר – השלמה ,שעועית תאילנדית (רק בסל הקטן), דלעת

ובסל הגדול תוספת של

ביה אדומה , חצילים , עגבנית צ'רי

 

 

מתכונים מירקות הקטיף השבועי:

אנטי פסטי

  • המרכיבים:

פלפלים צבעוניים
1 חציל (חתוך לפרוסות)
2 קישואים
1 בטטה
1 תפו"א
1 בצל סגול
כרובית
עלי רוזמרין
שמן זית
מלח גס

  • אופן ההכנה :
  1. חותכים את הפלפלים לרצועות ופורסים את שאר הירקות ומניחים בתבנית
  2. שופכים על הירקות באופן שווה חצי כוס שמן זית, זורים מלח גס ומניחים על הירקות 3 עלי רוזמרין
  3. מחממים בתנור 180 מעלות או בגריל .
    הצעה להגשה : פורסים באגט לפרוסות מורחים חמאה ומעט שום כתוש שמים בתנור למשך 10 דק' ואוכלים עם הירקות .

 

 

מחמצי תירס , תפוז ועגבניות מתוך אתר: "טבע הריפוי"

  • המרכיבים:
  • כוס גרעיני תירס
    תפוז גדול
    שלשת רבעי כוס עגבניות קצוצות
    רבע כוס פלפל אדום קצוץ
    כף כוסברה קצוצה
    פלפלון חריף קטן טחון
    כף חומץ אורז מתובל
    כף מיץ ליים טרי
    מלח ופלפל לפי הטעם

  • אופן ההכנה:
    1. שמים את גרעיני התירס בקערה , ויוצקים עליהם 2 כוסות מים רותחים . מסננים ושוטפים במי ברז קרים . מסננים שוב ושומרים בצד .
    2. קולפים את התפוז בסכין חדה מסביב , ומפרידים את ציפת הפלחים מהקרומים השקופים . חותכים כל פלח לרבעים .
    3. שמים בקערה תירס , עגבניות , תפוז , פלפל אדום , כוסבר ופלפלון חריף , ומטפטפים עליהם חומץ ומיץ ליים . מתבלים בפלפל ובמלח , ומערבבים בתנועות הקפצה .
    4. מגישים בטמפרטורת החדר .
    5. אפשר להכין את המחמצים כמה שעות מראש , ולשמור במקרר עד להגשה

     

     

    מלפפונים כבושים במלח- מתכון למלפפונים חמוצים הכי טעימים שיש, יותר מבכל חנות או מעדנייה! הבטחה של האתר 2eat.co.il

  • המרכיבים:
  • (לצנצנת בנפח 4-5 ליטר)
    2 קילו מלפפונים- לבחור מלפפונים הכי טריים והכי טובים
    ראש שום שלם
    שמיר טרי או יבש- צרור בינוני
    כוס מים חמים
    מעט מלח
    אופציונלי- חתיכה גדולה של לחם שחור

  • אופן ההכנה: 
    1. מכניסים מלפפונים לצנצנת, מוסיפים ראש שום עם הקליפה חתוך לחצי בגובה (כך כל שן חתוכה לשני חצאים). לחיזוק טעם השום אפשר לחתוך לחתיכות יותר קטנות.
    2. מוסיפים את צרור השמיר- מפוזר בצנצנת. מוסיפים כוס מים קצת חמים (לא רותחים) שממיסים בה 2 כפות מלח. אפשר להוסיף לחם שחור מלמעלה- וכך ההחמצה תהיה מהירה יותר. להשאיר מקום בצנצנת להתרחבות בזמן ההחמצה.
    3. להשאיר סגור היטב בשמש כמה ימים לפני שבודקים את הטעם.

    מתאים להכנה עם ילדים 

     

     

    סלט חצילים יווני מאתר "אנונימוס":

  • המרכיבים:
  • 2 חצילים
    5 כפות שמן זית
    מיץ מלימון אחד
    3 שיני שום כתושות
    2 עגבניות
    2 מלפפונים כבושים
    1 פלפל ירוק
    1 בצל ירוק
    4 גבעולי פטרוזיליה
    מלח לפי הטעם

  • אופן ההכנה:
    1. קולים בגריל את החצילים כחצי שעה, מוציאים את תוכן החציל לקערה ומועכים במזלג (ניתן לחכות עד לצינון החציל).
    2. מוסיפים את השמן, הלימון, המלח והשום ומערבבים.
    3. חותכים את העגבניות, המלפפונים, הבצל והפלפל לקוביות קטנטנות, ומוסיפים לקערה.
    4. קוצצים את הפטרוזיליה, מוסיפים לקערה ומערבבים.
    5. מצננים ומגישים קר.

    עלון 112, 3-5 ביולי 2006

    הצל שלי ואני…

    מזה כמה שבועות שחברי בישראל מתלוננים בפני על החום הנורא. בשבוע הבא אנחנו מגיעים לביקור בארץ, וכבר הספיקו להזהיר אותנו ולהפחיד אותנו שנתכונן למעלות חום שהן פשוט זוועה. בשדה זה אומר עבודה משעה מוקדמת בבוקר, לבוש קל ומאוורר מחד, אך מגן ומצל מאידך והמון המון שתיה. אני מדברת כמובן על העובדים האנושיים בשדה, אך בעצם גם על הדיירים הנייחים שבו – הצמחים שלנו. בימים כאלה ההשקיה חשובה ביותר ומתבצעת בקפדנות. חשוב גם לשמור על השדה נקי כמה שאפשר מעשבים, שעלולים להתחרות עם הירקות שלנו על משאבי המים היקרים. אבל, כידוע לנו, שתיה לבדה לא מספיקה, ובשבועות האחרונים עשינו מבצעים נחוצים מאוד של כיסוי הירקות ברשתות צל מסוגים שונים. השבוע אני מזמינה אתכם לצאת איתי למרדף אחרי הצל של עצמנו, ושל הירקות שלנו:

    בביקור בשדה בשבוע האחרון יתגלו (יתכסו…) לעיניכם ערוגת חסות ובצל ירוק אחת שמכוסה ברשת ציפורים כפולה, שמספקת, להערכתנו, כ-20% צל (ולמדנו שזה לא מספיק ולכן-) ערוגת חסות שניה מכוסה ברשת צל 40%. בגידולים נמוכים, כמו אלו, אנחנו נועצים באדמה קשתות מתכת, ועליהן נפרסת הרשת, קרוב יחסית לצמחים. כך נוצרת מעין מנהרת רשת נמוכה, שאותה אנחנו מרימים כדי לקטוף את העלים הרעננים. 

     העגבניות הן גבוהות, ואנחנו רוצים להיות מסוגלים להכנס ולצאת בקלות מהרשת כדי שנוכל לקטוף אותן מדי שבוע. לכן להן החלטנו להקים מאהל: על ראשי הבזנט"ים המשמשים להדלייה הנחנו בקבוקים חתוכים, ובשתי הערוגות שמשני צידי כל ערוגת עגבניות נעצנו עמודי הדליה נוספים. (בערוגת הצ'רי התמזל מזלנו: מימינה לוביה ומשמאלה שעועית, וכך לא נזקקנו לתקוע עמודים נוספים, ופשוט השתמשנו בעמודי ההדליה שלהם). רשת צל של 40% נפרסה מעל כל ערוגת עגבניות: מעמודי ההדליה שבצד אחד לעמודי ההדליה שבצד השני, כשהיא מורמת לגובה מעל העגבניות, בעזרת הבקבוקים הזכורים לטוב. ממש כמו אוהל. כל זאת מדובר כמובן בעגבניות ההדליה שלנו. עגבניות השיח נותרו עד עתה חשופות, אבל הזמנו רשת צל נוספת כדי לכסות גם אותן, משום שהחום הכבד גורם לשיחים להיפתח, וכך נחשפות העגבניות לקרינה ועלולות לחטוף מכות שמש. השבוע התחילו להאדים עגבניות ראשונות מעגבניות ההדליה, הצ'רי, התמר והשיח (5656). זה מחזה יפה ומשמח: ערוגות של שיחים מתפרעים, מטפסים או משתרעים, מתחילים להיות מנוקדים בנקודות אדומות, ולאט לאט מתמלאים בהמון גומות חן שמחייכות אלינו מבין הג'ונגלים הירוקים.

    ערוגות הפלפל והקישואים מקבלות יחס מיוחד ושונה: בקיץ הזה הן לובשות לבן. מדובר במשהו כמו בד סינטטי (חומר דומה לחומר ממנו עשויים מגבונים לחים), קל מאוד, שנפרס על הערוגות בלי צורך בתמיכת שלד מלמטה. הבד מונח בעצם היישר על הצמחים, בשפה המקצועית קוראים לזה: "כיסוי צף". חיכינו עד ששיחי הפלפלים יגדלו לגודל נאה, והם החלו כבר לפרוח פרחים ראשונים כשכיסינו אותם בבד (ששמו "אגריל"). עכשיו הם כבר מתגנדרים בפירות ירוקים ועסיסיים. דרושים להם עוד כשלושה שבועות כדי להסמיק ולקבל צבע. אצל הקישואים המצב הפוך: הם היו מכוסים בבד הלבן עד כה, וכשיתחילו לפרוח דוקא נסיר מהם את הבד.

    למה ההבדל? גם בירקות, כמו אצל אנשים, מתאים הביטוי: "חנוך לירק על פי דרכו". לכל ירק יש את הסיפור שלו ואת דרכו הייחודית להגיע להנבת פירות. ולפני שנמשיך בסיפור על הירקות שלנו, אנסה להסביר קצת בכמה מילים (פשוטות, אני מקוה) על פריחה ופירות: הכל מתחיל בפרח. בפרח הזכרי מצוי המאבק, ובו נוצרת האבקה, המקבילה לתאי הזרע אצלינו. בואו נלווה את גרגרי האבקה הזכריים במסעם: גרגרי האבקה עושים את דרכם מהמאבק (שם הם נוצרו), לכיוון הצלקת הנקבית. הם יכולים לעוף על כנפי הרוח, להתלוות לחרקים: פרפרים, דבורים או ציפורים, להתקדם על אצבעות אנשים שנגעו בפרח, או לשוט במים. כך או כך, הם מתכוונים להגיע לצלקת הנקבית, לנבוט בה ולהצמיח נחשונים: צינורות דקיקים, איתם ירדו דרך עמוד העלי לשחלה, בה יפגשו את הביציות ויפרו אותן. ההפריה גורמת לחנטת הפירות. כאן מסתיים תפקידם של הפרחים: הם מתחילים להתנוון: עלי הכותרת שלהם מתייבשים ונושרים, ובמקומם מתפתחות חנטות: פירות קטנטנים.

    זה הסיפור הכללי, ומכאן לחברים הספציפים שלנו. הקישואים זקוקים להגנה בשלבים המוקדמים, מפני השמש היוקדת ומפני וירוסים שונים שמועברים על ידי חרקים ועלולים לתקוף אותם. אבל בשלב הפריחה מוכרחים להוריד מהם את הכיסוי, כדי שהמאביקים שלהם, חרקים למיניהם, יוכלו לעוף מפרח לפרח, לאסוף אבקה מהזכרים ולפזר אותה בצלקות הנקבות. לפעמים אנשים שמגדלים קישואים או דלעות בגינה בית עירוני נתקלים בתופעה של פריחה משגעת שמסתיימת בפרחים נבולים, ללא כל פרי. התופעה הזו קשורה בדרך כלל לחוסר בחרקים בעיר. מכיוון שהקישואים (וגם הדלעות) זקוקים לחרקים כדי להגיע להפריה, אם אין בגינה מספיק מאביקים מעופפים, גם הפרח היפה ביותר ישאר עקר. כיסוי בד על הצמח ימנע מהמאביקים לעופף מאחד לשני ולהאביק את הפרחים, ולכן אנחנו מוכרחים להוריד את הבד כשמתחילה הפריחה. בעונה הזו אנחנו משתדלים להתגונן בפני הוירוסים על ידי זריעת זנים עמידים יותר שמתאימים לעונה החמה. השבוע זרענו מחזור קישואים נוסף, מזן כזה.

    אבל לפלפלים ולעגבניות סיפור שונה: הם מואבקים בהאבקה עצמית, כלומר, גרגרי האבקה עוברים מהמאבק לצלקת ללא כל התערבות חיצונית, ולכן אנחנו יכולים להשאיר עליהם את הרשת או הבד הלבן ללא חשש שנפגע בהפרית הפרחים. חנטת עגבניות משתפרת מאוד בדרך כלל על ידי ניעור הפרחים. בשדה פתוח זה קורה באופן טבעי על ידי חרקים ורוח, בחממות או בתי צמיחה עושים זאת בדרך כלל על ידי הכנסת כוורת של דבורי בר (בומבוס) שמסתובבות בין הצמחים ומנערות את הפרחים (אולי על זה נאמר: "לך חפש מי ינענע אותך"…). כפי שאתם מבינים, הרשתות מצלות על העגבניות רק מלמעלה, ולכן "חרקי הנענוע" יכולים עדיין להכנס כרצונם מצדי הערוגות. וטוב שכך, כי העגבניות שלנו ממש זקוקות להגנה שרשת הצל מספקת להן. פרחי העגבניה רגישים לחום גבוה, וחנטת הפירות נפגעת מאוד כשהטמפרטורות עולות על 35 מעלות. נראה כי העסק יכול להשתבש בשלבים שונים של החנטה: מירידה בייצור האבקה ובחיוניותה, בעיות בשחרור האבקה ובנביטתה בצלקת, האטה בהתארכות הנחשון ועד להתנוונות ביציות. לפני שכיסינו אותן יכולנו לראות באופן בולט אחוז ניכר של פרחים שהתייבשו בלי שחנטו – כלומר שלא יצא מהם פרי, לאחר הכיסוי נראה כי הצמחים מרגישים הרבה יותר טוב, הפרחים מחזיקים מעמד וחונטים בהצלחה.

    ועוד מעדכוני השבועות האחרונים: שתלנו עוד מחזור של בטטות, זרענו זריעות נוספות של תירס, במיה, וכאמור, קישואים מזן המתאים לעונה. הצטרפה לערוגות גם עוד חסה ערבית (מהזן "נגה", זהו זן החסה היחידי שמחזיק מעמד יפה בקיץ הישראלי, וגם הוא, רק תחת רשת צל). עוד שני מצטרפים לשדה ראויים לברכת "ברוך הבא "ו"ברוך השב": הבא הוא יונתן, חבר של יאיר (צוות חוביזה מחזור א'…) שמגיע יום בשבוע לעזור בשדה כדי להכיר את החקלאות האורגנית ולחוות את עבודת השדה. והשב אלינו הוא אודי, תלמיד תיכון ירושלמי, שעבד איתנו גם בקיץ שעבר ואנחנו שמחים מאוד על חזרתו לתגבור הכוחות בימי הקטיף. לשניכם תודה ותקוות להמשך עבודה פוריה יחד.

    בשבועות האחרונים הצטרפו לסלים ירקות חדשים: שעועית ירוקה, חצילים והשבוע גם אדממה. למי ששואל: "אדמ-מַה?" אומר במילה וחצי שמדובר בפולי סויה ירוקים. בדומה לאפונה ירוקה, פול ירוק וכדומה, גם הסויה מופיעה בגרסה טריה, בתרמילים שמנמנים וירוקים, לצד הגרסה היבשה, המוכרת יותר. בשנה שעברה בתקופה הזו כתבתי עלון על האדממה, לקראת השבוע העליתי את העלון ההוא לאתר, ואני מצרפת את הקישור למי שרוצה לקרוא: http://chubeza.com/newsletter/?m=200507

    אז השבוע נפרד בברכה ותקוה לפריחות שיהיו לא רק יפות אלא גם מניבות פרי, ובמילות עידוד להתגברות על חום הקיץ, שעוד לא מתחיל אפילו לחשוב להיפרד מאיתנו…

    אלון, בת-עמי וצוות ח'ביזה

     

    ומה בסל השבוע?

     

     

     

    השבוע – תודה לשגית ומתכוני אדממה:

    (מי שמבקש הסברים להכנת אדממה ומתכונים נוספים- יוכל למצוא אותם בעלון 67 בקישור לעיל)

    סלט קיצי וקריר מקינואה ושות' – מתכון של לקוחה שלנו, שגית לב:

    • המרכיבים:

    כוס קינואה
    פטרוזיליה לפי הטעם
    כוסברה לפי הטעם
    מיץ מ1-3 לימונים
    שום כתוש
    צנוברים
    מלח לתיבול

    • אופן ההכנה:
    1. משרים כוס קינואה יבשה במים למשך שעה בערך.
    2. מבשלים את הקינואה בשתי כוסות מים עם קצת מלח עד שהקינואה רכה אבל לא דייסתית.
    3. שוטפים במסננת תחת הברז ומחכים שתצטנן.
    4. קוצצים דק דק פטרוזיליה וכוסברה ומוסיפים לקינואה.
    5. סוחטים לימונים (עניין של טעם. מי שאוהב חמוץ ומרענן, 3 לימונים הולכים טוב).
    6. מוסיפים שום כתוש.
    7. קולים צנוברים במחבת יבשה ומוסיפים לסלט.
    8. טועמים, ואם צריך מתבלים בעוד מלח.

    קישואים בתנור – שוב, באדיבות שגית:

    והנה מתכון שעשיתי עם הקישואים הצבעוניים והמופלאים שהתקבלו השבוע:
    שטפתי, חתכתי לאורך לרבעים, ערבבתי עם מלח גס, שמיר ושמן זית והופ לתנור ב 180 מעלות. מוציאים כשמשחים.
    מעדן קל פשוט וקיצי ובוודאי מסתדר טוב עם יוגורט.

     

    אדממה צלויים, מתוך: http://www.recipegoldmine.com/

    • המרכיבים:

    2 כפיות שמן זית או שמן צמחי
    1/4 כפית בזיל יבש קצוץ
    1/2 כפית אבקת צ'ילי
    1/4 כפית מלח
    1/4 כפית כמון טחון
    1/8 כפית פפריקה
    1/8 כפית פלפל שחור
    250-300 גרם אדממה, קלופים

    • אופן ההכנה:
    1. מחממים תנור ל180 מעלות
    2. בקערה קטנה מערבבים את השמן והתבלינים
    3. שופכים את התערובת מעל פולי הסויה ומערבבים כדי לכסות היטב
    4. מפזרים את הפולים בשכבה אחת בתבנית אפיה נמוכה
    5. אופים, ללא מכסה, 12-15 דקות, מערבבים פעם-פעמיים, עד שהפולים מתחילים לקבל גוון חום
    6. מגישים חם כתוספת או קר כחטיף

    פילאף אדממה (אורז ואדממה), מתוך: http://www.recipetips.com/

    • המרכיבים:

    2 כפות שמן צמחי
    בצל
    עגבניה (אפשר להחליף בכוס עגבניה+מיץ משימורים)
    כוס אורז לא מבושל, לבן או מלא
    3 כוסות ציר מרק ו/או מיץ עגבניות
    2 כפות פטרוזיליה קצוצה
    כוס פולי אדממה טריים, קלופים
    מלח ופלפל

    • אופן ההכנה:
    1. קוצצים את הבצל והעגבניה, שומרים את המיץ מהעגבניה
    2. מחממים שמן בסיר ומטגנים את הבצל, תוך ערבוב, במשך כמה דקות.
    3. מוסיפים את האורז ומערבבים כדי לכסות אותו בשמן. מבשלים 5 דקות.
    4. מוסיפים את הציר ומיץ מהעגבניות (סה"כ 3 כוסות נוזלים), פטרוזיליה, כפית וחצי מלח, ומבשלים 15 דקות (35 דקות אם משתמשים באורז מלא)
    5. מוסיפים את האדממה ומבשלים עד שהם רכים, כ-10 דקות
    6. מתקנים תיבול, מגישים חם

    עלון 70, 8-10 באוגוסט 2005

    מזל טוב!
    השבוע הגענו לעלון מספר 70. כלומר, אנחנו משווקים ירקות כבר קצת יותר מ70 שבועות (כי היו פה ושם שבועות נטולי עלון)… בהחלט משמח, מחמם את הלב, ומזמין עוד מילות תודה וברכה לאלון ואמיר ולכל הצוות שעושה אחלה עבודה.

    תודה נוספת אנחנו רוצים לומר השבוע לאודי וגלעד, שני תיכוניסטים מכיתת התקשורת בבית הספר המסורתי בירושלים, שבאו לעבוד איתנו בחודשיים האחרונים במסגרת קייטנת-עבודת קיץ. אודי וגלעד הגיעו אלינו בכל יום שני במסירות באוטובוס מירושלים לסייע לנו באריזת הארגזים למשלוח, ועבדו בצוות בנאמנות ובהמון אכפתיות. אנחנו נהנינו מכם ומעבודתכם, ומקוים שהענין היה הדדי.
    במסגרת זו אני רוצה לספר ולהזמין – ישנם מספר לקוחות שעובדים איתנו, באופן קבוע או אקראי בימי הקטיף, ובתמורה מקבלים את ארגז הירקות השבועי שלהם. אנחנו מאוד שמחים על יחסי חליפין מסוג זה ומזמינים מי מכם שמעוניין לפנות לאלון ולבדוק את הנחיצות והזמינות של שני הצדדים.

    בימים אלה אנחנו בעיקר קוטפים וקוטפים. השדה עמוס בירקות בשלים, פירות הקיץ שטוף האור והחום, ואנחנו קוטפים ונהנים. בשבועות הקרובים מתחילים המלונים, חוזר התירס, מתחילה הבמיה, הקישוא העגול שיופיע היום בסל, ועוד אורחים מוכרים לכם כבר. אנחנו מתחילים גם לתכנן את הסתו. בשנה שעברה לא ידענו לאן פנינו, ושתילות הסתו התאחרו. השנה אנחנו רוצים ללמוד מכך ולתקן, ולמרות החום אנחנו מתחילים להגות בירקות חורף קרירים: כרוביים, חסות, עלים שונים. אנחנו צריכים לעבור ירק ירק ולתכנן כמויות, זמני שתילה וזריעה, ומיקום הירקות בהתאמה למחזור הזרעים בשדה. כך שרגלינו צועדות בערוגות המלאות, וראשנו חושב עליהן כבר ריקות ומוכנות לשתילות הבאות… כל הזמן בתנועה.

    שיהיו לכולנו ימים טובים,

    אלון, בת-עמי וצוות "חוביזה"

     

    פירות אדמה

    השבוע אנחנו מתחילים לקטוף את הקישואים העגולים שלנו. בערבית הם קרויים "קוסא מחשי" = קישוא ממולא, וזאת משום הצורתם העגולה עושה אותם מתאימים מאוד למילוי. הם מוכרים גם כ"קישואים בלאדי", אותו תואר עלום אך נכסף המשמש כיום כשם תואר לירקות ופירות "אמיתיים", ומנסה לומר "טעם של פעם". מה שעוד מנסה לומר תואר הכבוד הזה הוא: "קנה אותי", זו אולי גם הסיבה שמוכרים גם "אקונומיקה בלאדי"…
    אך מי היא בעצם משפחת בלאדי?
    התשובה ממוקמת כנראה באיזור הדמדומים של נוסטלגיה, תחושת בטן, מצמוצי לשון, הסנפת ריחות וגעגועים.
    הכינוי בא מהמילה הערבית בלאד=ארץ, ולכן בלאדי=של הארץ. כמובן שרוב הפירות והירקות שאנחנו אוכלים מוצאם, כמו הירקות של פעם, מהאדמה… (לפחות בינתיים). אך דברים רבים אחרים השתנו, והירקות של היום יפים יותר: גדולים, אחידים למראה, נשמרים זמן רב יותר, אך יחד עם התכונות הללו מבכים רבים את לכתו בטרם עת של הטעם…
    ירקות הבלאדי הם ירקות שגדלים מזנים של פעם ובשיטות הגידול של פעם. וגם הטעם- של פעם.
    מה בעצם השתנה באיך שאנחנו מגדלים היום ירקות? הרבה.
    קודם כל – בעבר היו הירקות ענין עונתי. עגבניות היו רק באביב ובסתו, מלפפונים בקיץ וחסה רק בחורף. היום הירקות הללו זמינים כמעט כל השנה. עגבניות, מלפפונים, פלפלים, חצילים וקישואים מגודלים בחממות שמאפשרות לגדל אותם בחורף, חסות, כרוב וכרובית צומחים בבתי רשת המגנים עליהם מהשמש הקופחת של הקיץ הישראלי. הניתוק ממזג האויר הופך את הענין לקשה, אך לא לבלתי אפשרי. אבל קשה זה קשה. והירקות עדיין מתמודדים עם אתגר לא פשוט. כל זה גורם להם להיות חשופים הרבה יותר למזיקים ולמחלות, ולהיות פגיעים יותר. ולכן פותחו עם השנים זנים שיכולים לעמוד היטב בנסיון.
    פיתוח זנים הוא תחום מרתק. אל תבלבלו אותו עם הנדסה גנטית. מדובר על הכלאות שמחקות את הטבע ומתבצעות תוך כדי צמיחה ולא במעבדה ברמת הגנטיקה. ישראל היא אחת המדינות המתקדמות מבחינה זו, ויצאו מכאן כבר זנים רבים המספקים לצמח יכולת לגדול ולהניב פרי לאורך כל השנה, עמידויות שונות בפני מחלות או מזיקים, תנובה רצינית של פירות בעלי צורה נאה, גודל מרשים וחיי מדף ארוכים. לעגבנייה, למשל אין היום עונה, והיבול נע בין 30-40 טון לדונם. הצמח לא השתנה בכל הנוגע ליכולותיו לקשור את אנרגיית השמש ולהפוך אותה לסוכרים. אבל כיוון שהוכפלה כמות היבול שמניב כל זרע, כל החומרים מתחלקים על הרבה יותר ירקות ופירות.
    פיתוח הזנים והגידול שלא בעונה נשזרים כאן במימד נוסף – חיי המדף. מכיוון שלא כמו פעם, היום אנחנו לא קונים ירקות פעמיים בשבוע בשוק בכיכר הכפר, ישירות מהחקלאי שמגדל אותם, הם עוברים מסלול די ארוך עד שהם מגיעים אלינו, וצריכים להחזיק מעמד גם אצלינו במקרר במשך שבוע. לשם כך פותחו זנים בעלי חיי מדף ארוכים, וחלק מהירקות נקטפים בוסר, למשל עגבניות או משמשים. בפרי בשל לגמרי מתחיל די מהר תהליך רקבון שגורם לפרי להיעלם ומאפשר לזרע בתוכו להיחשף ולהיות מוכן לייצר חיים חדשים. עד שיגיע הפרי הזה לצרכן הוא יהיה מקולקל, או יתקלקל מהר מאוד, ולכן קוטפים את הפירות בוסר, אז הם קשים יותר ויכולים להיארז, להישלח, ולהימכר לצרכנים. מאידך, רמת הסוכר בהם אינה בשיאה.
    אפשר לכעוס עד מחר על החקלאים או החוקרים במכון וולקני, ולהאשים אותם בתאוות בצע ובניתוק מהשורשים. בעיני זה די מגוחך. אני לא מכירה הרבה חקלאים שמוכרים לשוק המקומי ועושים מליונים. אני לא מכירה גם כאלה שלא אוהבים את תנובת חלקת השדה שלהם והיו שמחים להוציא ממנה את הפרי המשובח ביותר. אלא שהצורה בה אנו חיים היום, הדרישה לנוחות מקסימלית, לקנית ירקות במיקום נוח לצרכן, בצורה ובגודל נאים למראה, במחיר נמוך וכל השנה, כל אלה יוצרים מצב שכולנו די מפסידים ממנו. אנשים כיום מנסים לחפש דוקא את הזנים של פעם, בישראל יוצאים לשווקים הערביים וקונים ירקות בלאדי מהמגדל, בארצות הברית נמכרות עגבניות "הרליום" (heirloom=ירושה, נכס משפחתי) במחיר מופקע. הם פחות גדולים, פחות עמידים, פחות יפים. לפעמים רכים משהו, לפעמים קצת שרוטים, אבל הטעם…מממממ
    לנו יש הזכות לעבוד בצורה אחרת, למכור ירקות ישירות ללקוחות, כשהדבר החשוב הוא האיכות ולא הכמות, הטעם ולאו דוקא המראה, והיכולת שלנו לגדל את הירקות בשדה שלנו רק בעונה המתאימה. לכן אנחנו יכולים להתנסות בזנים בלאדי ואנחנו משתדלים מאוד לעשות כן. אחד מהם הוא הקישוא של השבוע.

    כמה מילים על ה"בלאדים" שלנו:
    קוסא מחשי – כאמור, קישוא שמנמן ועגול, שמשמש להכנת ממולאים (מתכון בהמשך)

    zucchini round.jpg

    פקוס – קיבלתם אותו כבר בארגזים וחלק מכם השתוממו, אז זהו זה: מלפפון ארוך ולפעמים מעוקל, צבעו בהיר והוא מחוספס-מחורץ שכזה. הוא פחות עסיסי ויותר יבש מהמלפפון הרגיל, ולכן גם מתוק יותר. מעולה.

    fakus.bmp

    חצילי אצבע – זן של חצילים קטנים ומאורכים, מתאימים להחמצה ולסלטים.

    eggplant finger.jpg

    נשמח לקבל המלצות / בקשות לזני בלאדי נוספים.
    ושיהיה בתיאבון.
     
    קוסה מחשי – קישואים ממולאים – גרסיה גרגו מתוך הספר "הבישול הלבנוני"
    • המרכיבים
    12 קישואים קטנים
    למלית: 250 גרם בשר טחון
    ½ כוס אורז שטוף
    ½ כפית קינמון
    מלח, פלפל שחור
    לבישול: שמן לטיגון
    ½ כוס דבש רימונים
    או 100 גרם רסק עגבניות
    מיץ משני לימונים
    מים
    1 כף מלח 

    • ההכנה
     שוטפים את הקישואים, מגרדים את הקליפה החיצונית ומוציאים את ליבת הקישוא בעזרת מכשיר מיוחד (ראו להלן). מקפידים ששולי הקישוא יישארו שלמים.
     מערבבים יחד בשר, אורז ותבלינים. לשים את התערובת ביד, עד שמתקבלת עיסה אחידה.
     ממלאים כל קישוא בתערובת עד ל-¼ מאורכו.
     מטגנים את הקישואים הממולאים מכל הצדדים בשמן חם עד להזהבה.
     מניחים את הקישואים בסיר, מוסיפים מים עד לכיסוי, מוסיפים דבש רימונים או רסק עגבניות, מיץ לימון ומלח.
     מבשלים כשעתיים על אש נמוכה, עד שהנוזלים מתאדים.
    גיוון: אפשר להוסיף לסיר הקישואים הממולאים 100 גרם משמשים ושזיפים מיובשים.

     

    סלט פקוס עם כוסברה ובוטנים מאתר Ynet
    • המרכיבים
    ½ כוס חומץ לבן או חומץ אורז
    ½ כוס מים
    ½ כפית מלח
    1 כפית רוטב דגים תאילנדי (אפשר ½ כפית מלח נוספת במקום)
    ½ כוס סוכר
    ½ ק"ג פקוס או מלפפונים צעירים
    3 כפות בצל סגול, פרוס דק מאוד / קצוץ
    1 כפית פלפלון חריף קצוץ / פרוס דק מאוד
    לקישוט: 1 כף בוטנים קצוצים גס
    4 כפות עלי כוסברה טריים 

    • ההכנה
    – מערבבים את החומץ, המים, המלח ורוטב הדגים (אם רוצים) והסוכר.
    – חותכים את הפקוס לרצועות דקיקות או לפרוסות דקות מאוד, ויוצקים עליהן את המשרה. מוסיפים את הבצל והפלפלון החריף ומשהים שלושים דקות במקרר.
    – מוסיפים את הבוטנים והכוסברה ומגישים.

     

    קישוא עגול ממולא סלט בורגול – יניב גור-אריה "מבשלים חוויה"
    • המרכיבים
    4 קישואים עגולים
    1 בצל קצוץ דק
    חופן עשבי תיבול – (פטרוזיליה, כוסברה, בצל ירוק, נענע) קצוצים דק
    חצי כוס בורגול גס
    1 חציל, קלוי, קלוף וקצוץ דק
    רבע כוס שמן זית מכבישה קרה
    מלח ים ופלפל גרוס טרי
    רבע כפית כורכום
    להגשה: עלי תרד מאודים קלות
    עגבנייה קלופה וקצוצה דק 

    • ההכנה
     מסירים "מכסה" לקישואים ומרוקנים את תוכנם בכפית קטנה.
     קוצצים את תוכן בשר הקישואים ומאדים במעט שמן זית יחד עם הבצל עד ריכוך והזהבה קלה.
     מתבלים במלח, פלפל וכורכום, מוסיפים את הבורגול, החציל וחצי כוס מים ומבשלים שלוש דקות. מוסיפים את עשבי התיבול, מערבבים היטב ומסירים מהאש.
     ממלאים את הקישואים ומכסים ב"מכסה" ששמרנו.
     מורחים את הקישואים ביתרת שמן הזית, מכסים את התבנית ואופים בחום של 190 מעלות כ- 20 דקות.
     מסירים את המכסה ואופים עוד 10 דקות.
    להגשה: מניחים בצלחת מהתרד המאודה, מניחים את הקישוא ומפזרים עגבניות קצוצות.

     

    חצילים בתחמיץ – מסעדת אורי בורי בעכו העתיקה
    • המרכיבים
    חצילים
    לתחמיץ: סויה
    יין לבן
    חומץ בן יין (קצת)
    סוכר לבן
    ג`ינג`ר טרי ושום כתושים 

    • ההכנה
     לטגן אצבעות חציל לא עבות מדי ולא דקות בשמן עמוק עש שיזהיב, להניח על רשת שיגיר שמן.
     ואפשר גם לאדות אותם במקלעת קני סוף מעל מים רותחים.
     אחרי שהחצילים התקררו לשפוך עליהם את התחמיץ, להשהות לפחות כשעה,
     לסלק בכף את טיפות השמן הצפות למעלה,
     להוציא החצילים מהרוטב, לסדר בצלחת ולפזר עירית בצלית

    עלון 61, 6-8 ביוני 2005

    שלום לכולם!

    השבוע לא מתעשר סל הירקות שלנו בירק חדש ולכן אנצל את "החלל הריק" שהזדמן לנו לעדכונון על הנעשה בשדה וגם למעט מידע והירהורים, במחילה, על חג השבועות.
    בשבועת האחרונים אנחנו ממשיכים בשלנו. מזג האוויר החמים עד חם מאוד נותן את אותותיו בשדה, ועושה רושם שמלבד כמה כרוביים שעבר זמנם כל הירקות מרוצים מהחום. את העגבניות והמלפפונים שזרענו ושתלנו לפני כחודש ויותר הדלנו כדי לאפשר להם גידול מיטיבי. פרט לכך אנחנו מנביטים עוד נגלה של עגבניות, ובצל ירוק. זרענו כבר נגלות נוספות של מלפפונים ופקוסים (מלפפון "באלאדי"), "דלועיי חורף" ועוד. עישבנו לנו גם פה ושם כמה ערוגות של עשבים – פטרוזיליה, שמיר וכו', וכמובן מחפים ומחפים ומחפים כל הזמן.
    השבוע הזה שבין יום ירושלים וחג השבועות – "חג הביכורים" שהיה אחד משלושת הרגלים בהם נהוג היה לעלות לירושלים לחגוג ברוב עם – מזמן לנו בשדה תקופה של הרהורים ומחשבות על הקשר בין עבודת השדה בימינו שלנו ובין זו של הימים ההם: גם אנחנו ממשיכים לשמור בשדה על מצוות שונות הקשורות בעבודת השדה – כלאיים, תרומות ומעשרות (אם כי לא כפי שנהוג היה בימי המקדש) וכו', אך מנהגים אחרים – לקט, שכחה ופאה, ביכורים ועוד כבר אינם נהוגים כיום.
    וזה מביא אותנו לענייננו; מה בין חג הביכורים בימים ההם ובין חג השבועות של הזמן הזה?
    חג שבועות נחוג בבית המקדש חמישים יום לאחר שהובאו לבית המקדש ביכורי הקציר – "העומר", או כפי שאומר ספר ויקרא: "כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן, והניף את העמר לפני ה' לרצנכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן" (ויקרא כ"ג, י'-י"א). ידועה המחלוקת אשר שררה בזמן בית שני בין "הצדוקים" הכוהניים, ו"הפרושים" הרבניים בדבר תאריך החג. הצדוקים סברו שתאריך החג איננו קבוע אלא כל שנה הוא נקבע באופן שונה (חמישים יום "ממחרת שבת חול המועד פסח), ואילו הפרושים סברו שאת חג הביכורים יש לחגוג תמיד ב-ו' סיוון (חמישים יום ממחרת חג ראשון של פסח).
    בכל מקרה, פרקי המשנה מסכת ביכורים המספרים את העליה לרגל לשם הבאת הביכורים, הם מן היפים שבכל פרקי המשנה. המשנה האהובה עלי ביותר היא זו:
    "החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם. הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם. הפחות הסגנים והגזברים [=  עובדי בית המקדש] יוצאים לקראתם. לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני – באתם לשלום" (משנה מסכת ביכורים ג', ג').
    בהמשך, אחרי חורבן בית המקדש, ועם היציאה לגלות העיסוק בכל "המצוות התלויות בארץ", קרי הנושאים החקלאיים המצטמצם מאוד. בתלמוד הירושלמי שנכתב בטבריה אחרי החורבן ישנה מסכת ביכורים, אבל בתלמוד הבבלי שנערך אחריו אין!!!, ולמרות שהרמב"ם עשה מאמץ חשוב לכלול בספרו "משנה תורה" גם את המצוות התליות בארץ, הרי שבאופן כללי נכון לומר שהמסורת היהודית הדחיקה את כל הנושאים הללו שלא היו רלוונטיים כל כך לעם הספר שבגלות כמעט לא עסק כלל בחקלאות.
     
    עכשיו – בקפיצה אדירה על פני 2000 שנה, אנחנו מגיעים לראשית הציונות. עם החזרה לארץ יש צורך בהתייחסות מחודשת לנושאים שהוזנחו – פתאום יש חקלאות יהודית ! וכאן אנחנו מגיעים ל"סדרי השבועות" הזכורים לטובה של התנועה הקיבוצית. טקס הבאת הביכורים הראשון במתכונת הקיבוצית נערך בגורן של קיבוץ עין חרוד, בהשתתפות חברי קיבוצים נוספים מעמק יזרעאל והסביבה, ומשם התפשט המנהג לשאר הקיבוצים
     
     bikurim.jpg
     
    החגיגות הקיבוציות כללו משחקי ילדים (תמונה למעלה), תחרויות, קונצרט של נגינה שלטובתו התגייסו חשובי היוצרים של התנועה, ולא לשכוח – כיבוד. כוונתם של הקיבוצניקים הייתה להחיות את החג כאירוע חקלאי ולבטא את הווייתם המהפכנית העכשווית.
    הטקס, לכן, שם דגש על כך שהביכורים הם פרי עבודת האדם ומאמציו, ולא מתנת שמים הראויה להכרת תודה. במקום "חג מתן תורה" המסורתי, חזר חג שבועות למתכונת של "חג הקציר" ו"חג הביכורים".

    טוב, ברור שגם אז כל העניין לא יכל לעבור בשקט. אז כמו היום – החדשנות בענייני מסורת הרגיזה חוגים דתיים שונים. כך שבשלב מסוים בשנות העשרים הפסיקו לזמן מה לחגוג את חג הביכורים בקיבוצים בשל לחץ של חוגים אלו. וכאן מגיע גם תורם העירוניים. בשנות השלושים חידשה דווקא מועצת המורים בתל אביב את חגיגות הביכורים, והפעם הושם הדגש על העלאת ביכורים למען הקרן הקיימת לישראל.

    ולמי שמתעניין על הנעשה כיום בעמק יזרעאל: השנה יערך בעמק בסביבות חג השבועות "פסטיבל חלב ודבש" שיכלול הופעות אמנים, טקסי הבאת ביכורים מסורתיים, שוק איכרים וחקלאות, אירוע מוטורי, שוק פרחים, מרוצי סוסים, ריקודי עם, ערבי שירה בציבור, ערב מספרי סיפורים, טיולים וסיורים באוטובוסים, בג'יפים, באופני הרים וברגליים בכל רחבי העמק.
    אכן, עושה רושם שיהיה שם שמח, אבל את כל זה אני כותב לא כדי לסייע למארגני הפסטיבל בפרסום אלא כדי להראות שגם יישוב העמק – "אבותיו של 'חג הביכורים' העברי", ממשיכים להחיות את ההפנניג הגדול של הביכורים, בעיצוב של שנות האלפיים.
    ומה עם עליה לרגל לירושלים?
    עברתי בשבוע שעבר בכיכר העירייה בה הועמד מייצג קרונות (בסגנון עדלאידע) של "מצעד המועצות האזוריות לציון 38 שנים לשחרורה ואיחודה של ירושלים", שנערך ביום ירושלים. ראיתי שם "קרונות חקלאיים" של מועצות כפריות שונות.
    זה שימח אותי מאוד, אני מוכרח להודות, אבל זה חד-פעמי, וחבל. 
    כי שוב אני חוזר למשנה ההיא ממסכת ביכורים – "וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום" – וקריאה נוספת בתיאור המקסים הזה מעלה בי את המחשבה, שיפה השילוב הזה בין השדה והעיר, ושיפה חקלאות לירושלים, לא?!

    שיהיה לכולנו חג קציר שמח ונעים.
    אלון, יוחאי וצוות "חוביזה"

     

    ומה בארגז השבוע?

    עגבניות – השלמה
    מלפפונים – השלמה
    קישוא ירוק + ירוק בהיר – שלנו
    גזר
    תפו"א – השלמה
    עגבניות צ'רי – השלמה
    קולורבי
    כוסברה
    חסה
    סלק אדום  – שלנו + השלמה
    אפרסק – מנאות סמדר – ללא חשש ערלה
    צנוניות 

    ובסל הגדול תוספת של
    רוקט
    כרוב  
    ועוד מתכוני קישואים:

    קישואים בשומשום  (מתוך האתר "אנונימוס")
    ● המרכיבים
    6 קישואים קטנים
    3 שיני שום
    4 כפות מיץ לימון
    4 כפות שומשום
    שמן לטיגון עמוק
    מלח ופלפל לפי הטעם. 

    ● ההכנה
    – שוטפים את הקישואים, אך לא מקלפים.
    – חותכים כל קישוא לשש רצועות, וחוצים כל רצועה לשניים.
    – משרים את הקישואים במעט ממיץ הלימון והשום הכתוש כרבע שעה.
    – מחממים את השמן העמוק, ומטגנים בו את הקישואים.
    – מוציאים בכף מחוררת, ומניחים על מגבות נייר לספיגת עודפי השמן.
    – מערבבים בקערית את מיץ הלימון, השום, המלח והפלפל, ובוחשים היטב.
    – מעבירים את הקישואים לצלחת הגשה, יוצקים עליהם את הרוטב, בוזקים מעליהם את השומשום ומערבבים
    – ניתן להגיש חם, בטמפרטורת החדר או לאחר קירור.

     

    עוגת קישואים בטעם דבשי  (מתוך האתר "על השולחן")
    ● המרכיבים
    חומרים ל-2-3 תבניות אנגליש קייק:
    2 כוסות קמח תופח
    3/4 כוס סוכר לבן
    כוס סוכר חום (כהה או בהיר)
     3ביצים
    שקיק סוכר וניל
    כפית סודה לשתייה
    ½ כוס צימוקים
    ½ כוס אגוזים
    2 כוסות קישואים מגורדים דק דק בפומפיה (בלי הרבה נוזלים)
    כוס שמן 

    ● ההכנה
    – מחממים תנור לחום בינוני.
    – מערבבים את כל החומרים. אופים כ-45 דקות.
    – וזהו !

     

    קישואים ממולאים  (מתוך האתר "ynet")
    ● המרכיבים
    6 קישואים שלמים (רצוי עגולים)
     2קישואים מגוררים על פומפיה גסה
    1/2- 3/4ק"ג בשר טחון
    שן שום כתושה
    ביצה
    2 כפות קמח מצה
    2 כפות מרק בצל
    2 שקיות תחתיות ארטישוק חצויות
    לרוטב:
    3 כוסות מים
    2לימונים סחוטים
    כורכום, כמון, פלפל ומלח. 

    ● ההכנה
    – חוצים את הקישואים, ובעזרת כף מרוקנים את התוכן.
    – מערבבים את הבשר הטחון, השום, הביצה קמח המצה ואבקת המרק והקישואים המגוררים.
    – קוצצים את תוכן הקישואים ומוסיפים גם אותו. מערבבים היטב.
    – ממלאים את חצאי הקישואים בתערובת המילוי ומסדרים בתבנית.
    – מערבבים את כל חומרי הרוטב בצנצנת.
    – מפזרים בתבנית את תחתיות הארטישוק, יוצקים מעל את הרוטב.
    – מכסים בנייר כסף ואופים כשעה וחצי בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות צלזיוס.

     

    לביבות קישואים  (מתוך האתר "פסטו")
    ● המרכיבים
    קג' קישואים
    4 ביצים
    ½ כפית מלח
    פפל שחור לפי הטעם
    ½ כוס קמח  

    ● ההכנה
    – מגרדים את הקישואים במגרדת גסה.
    – מערבבים בקערה עם שאר המצרכים, טועמים לתיקון הטעם.
    – מחממים שמן במחבת, ויוצקים בעזרת כף גדולה לביבות.
    – מטגנים משני הצדדים עד להשחמה קלה.
    – מוציאים לספיגת השמן על נייר מגבת