22-24 ביולי 2019 – אדום עולה – חלק ב'

העגבניה היא, כמובן, אחד מהגידולים שמלווים אותנו בח'ביזה מהשנה הראשונה. המרכזיות שלה במטבח ובסלט הירקות הישראלי, וגם בגינה, הפכו אותה לבחירה מובנת מאליה בסל השבועי. בשבוע שעבר התמקדנו בגידול עגבניות בשדות ח'ביזה, השבוע נרחיב את הפוקוס ונספר לכם על מסעותיה ההיסטוריים והגיאוגרפים של העגבניה.

IMG_0170

נתחיל ברקע המשפחתי: העגבניה שייכת למשפחת הסולניים, אליה שייכים גם החצילים, הפלפלים, תפוחי אדמה ו…טבק. וכמובן עוד צמחים רבים אחרים, מהם צמחי בר וצמחי נוי מבוייתים, סך הכל למעלה מ-2800(!) מינים שונים. היא צמח טרופי ומוצאה במרכז אמריקה, העגבניות הראשונות בעולם צמחו, ככל הנראה, בפרו ובאקוודור של היום, בויתו ונדדו צפונה עד למקסיקו, שם גודלו על-ידי האצטקים שקראו להן "טומטל", ומכאן שמה הלועזי. תושבי אמריקה גידלו אותה והכירו בערכה, הספרדים, שנתקלו בפרי הלא מוכר, התרשמו מיופיו של הצמח והביאו אותו לאירופה במאה ה-16. הזנים שיובאו היו צהובים, וזה כנראה מקור השם שדבק בהם: "פומודורה" – תפוח זהב באיטלקית, ששובש על-ידי הספרדים והצרפתים ל"פום ד'אמורה" – תפוח האהבה. גם השם הערבי "בנדורה" הוא כנראה סירוס של הפומודורה האיטלקי. לדיון בשמה/שמותיה העבריים של הגברת נגיע בהמשך.

בתחילה, כשהובאה העגבניה לאירופה, היא גודלה כצמח נוי בלבד, ונשות החברה במאה ה-16 נהגו לענוד פרחי עגבניות בשערן למסיבות. מומחי בריאות הזהירו מפני הפרי, שנחשב לרעיל, והעגבניה הזהובה היתה נשכחת בקרן זווית, אלמלא יוזמתם של שני נזירים איטלקים, שהביאו מדרום אמריקה את הזן האדום וגידלו אותו בחצר המנזר שלהם בשלהי המאה ה-18. שם, בדרום איטליה, התרחשה ההצלחה האמיתית הראשונה שידעו העגבניות האדומות, ודווקא בקרב פשוטי העם (בזכותם, בעלי התעוזה שהיו מוכנים לנסות ירקות, שהרתיעו את אנשי האצולה, כולנו נהנים היום). רוטב העגבניות הראשון מוזכר בכתובים בספר שכתב ב-1778 ראש מנזר נפוליטני, שהמליץ עליו לליווי בשרים ודגים (עדיין לא לפסטה ופיצה). המאה ה-19 היתה המאה הגדולה של העגבניות – הן זכו להכרה בעולם כולו ואז גם הובאו לראשונה לארץ, על ידי נזירים צרפתיים.

קשה לדמיין את המטבח העולמי בכלל, והים-תיכוני בפרט, ללא העגבניה – מלכת הסלט, השקשוקה והסחוג, נסיכת רטבי הפסטה והפיצה האיטלקית ויקירת מאכלי הים והיבשה של ספרד, פרובאנס, יוון וטורקיה. קשה להאמין כי ההיסטוריה העלתה אותה על השולחן האירופי לפני לא יותר מ-200 שנה וכי איש לא הכיר אותה בעולם המערבי לפני שקולומבוס גילה את אמריקה… אך לא מיד היא זכתה לקבלת הפנים הנלהבת, וגם היום הדעות לגביה חלוקות, ואפשר למצוא מבקרים ומצדדים משני קצוות. מחנה אחד מציג אותה כבעלת תכונות נשגבות, בריאה, חיונית וחשובה, ובעיני המחנה הנגדי היא מרעילה ומזיקה ואפילו מסוכנת. אז איפה אנחנו? האם אנחנו מרעילים אתכם בעגבניות מדי שבוע או מצילים את נפשותיכם? בסיפור העגבניה הצבע אינו שחור או לבן, אלא, כמובן, אדום, צהוב, סגול, ורוד, ירוק…

tamuz - tomatoes

העגבניה שייכת, כאמור, למשפחת הסולניים. חלק מן הצמחים במשפחה הזו אכן רעילים ומזיקים לבריאות, רעילות זו מקורה באלקלואידים המצויים בחלקים שונים של הצמח. אלקלואידים הם תרכובות אורגניות של פחמן, מימן, חנקן וחמצן, שמקורן, לרוב, בצמחים. הם נחשבים כבעלי השפעה על תפקוד העצבים והשרירים ועל תפקוד מערכת העיכול. האלקלואיד הבעייתי במשפחת הסולניים הוא ה"סולניום", שהעניק לה את שמה, והוא מצוי ברמות שונות בצמחים השייכים למשפחה זו. כמות הסולניום בצמחי המאכל הסולניים (עגבניה, פלפל, חציל, תפו"א) קטנה מאוד, ובישול מפחית אותו בכ-40%-50% נוספים, ולכן רובנו צורכים אותם בלי בעיות מיוחדות. בכל זאת – בשיטת התזונה המקרוביוטית נזהרים מאוד ממשפחת הסולניים, שנחשבת בעייתית, במיוחד כשהירקות במצב ירוק (פלפלים ירוקים, עגבניות ירוקות) או טרי (לא מבושל).

אבל – העגבניה מכילה גם ליקופן, זהו הפיגמנט המעניק לה (וגם לאבטיח) את צבעה האדום, הנחשב לצבע שמעורר תיאבון ותאווה. הליקופן הוא נוגד חמצון רב-עוצמה. מדענים טוענים כי הוא אחד מ"טורפי" הרדיקלים החופשיים הפעילים ביותר בטבע (חומרים מזיקים המאיצים תהליכי הזדקנות תאים ומחלות). הוא תורם להפחתת הסיכון לסוגי סרטן שונים, בפרט סרטן הערמונית הריאות והלבלב. יחד עם רכיבים נוספים בעגבניה, הוא גם תורם להפחתת הסיכון למחלות לב ולשבץ מוחי. יכולתו של הליקופן לפעול כנוגד חמצון יעיל עשויה לתרום גם לשמירה על בריאות העין, על תפקוד המוח ולהגנה מפני נזקי קרינת השמש. העגבניה עשירה בויטמין C, המסייע בהפחתת הסיכון למחלות לב, שבץ מוחי, סרטן וכנראה גם קטרקט (עכירות בעין) וסיבוכי סוכרת.

היה זה יחיאל מיכל פינס (שפעל יחד עם אליעזר בן־יהודה להפצת העברית), שחידש את שמה, כשתרגם מגרמנית Liebesapfel ("תפוח האהבה") לעגבניה, מהשורש ע־ג־ב – חשק, תאווה לאהבה. הרב קוק ניסה למצוא חלופה והציע לפרי שם עברי "טהור ונקי": "אדמוניה", בשל צבעה (זה לא ממש תפס). גם בבית אליעזר בן־יהודה הסתייגו מן השם הפרוץ, והציעו את המילה "בַּדּוּרָה", שהיא צורה עברית לשמה הערבי, בַּנְדוּרַה. במשך כשני עשורים התקיימו "עגבנייה" ו"בדורה" זו לצד זו, ולכל אחת תומכים משלה, בסופו של דבר הכריעו את הכף החשק והפיתוי, והשם "עגבניה" השתרש בפי כולנו.

רוב העגבניות שאנחנו מכירים הן אכן אדמוניות, אך התמונה המלאה צבעונית ועשירה הרבה יותר. ברוב השטחים החקלאיים מגדלים כמובן עגבניות ממספר זנים מצומצם יחסית, אך יש העמלים לשמר זני מורשת של עגבניות (וצמחים וירקות אחרים), הנה, למשל, מנדלה של עגבניות מתוך אתר של עמותת "Kakopelli" הצרפתית (תודה ליפתח על הקישור):

mandala-tomatoes

בשבועות אלו של עושר קייצי אדום אנחנו משתדלים לשלוח אליכם גם עגבניות צ'רי וגם עגבניות רגילות. אנחנו ממליצים להציץ במתכונים – שם תוכלו למצוא רעיונות לשימור עגבניות: בייבוש, ברוטב עגבניות, ואפילו בריבה. שיהיה בתיאבון!

למוחמד, הסבא המאושר, למג'די ועלי, הדודים הגאים, ולכל משפחת עאצי, מזל טוב להולדת הנכדה-האחיינית!

שבוע טוב,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פלפל אדום/קישוא, חסה, תירס, תרד ניו-זילנדי, מלפפון/פקוס, עגבניה, במיה/לוביה תאילנדית, דלורית/נתח דלעת נאפולי, חצילים/דלעת אמורו, עגבניות צ'רי, כרישה/בצל/שום.

בארגז הגדול גם: אבטיח/מלון, פטרוזיליה/כוסברה, דלעת ערמונים.

בארגז הפירות: תפוח עץ, ענבים, מנגו, שזיף.

יום רביעי: תירס, קישואים/פלפל, עגבניה, תרד ניו-זילנדי, חצילים, דלעת נאפולי/דלורית, בצל יבש, עגבניות צ'רי, מלפפון/פקוס, חסה, לוביה תאילנדית/במיה.

בארגז הגדול גם: כרישה/שום, פטרוזיליה/כוסברה, דלעת אמורו/מלון.

בארגז הפירות: בננה, ענבים, מנגו, שזיף.

15-17 ביולי 2019 – אדום עולה – חלק א'

התקופה הקרובה היא תקופת השפע של הדלעות. לא צריך להשתמש בהן מיד.

אצלנו, בצפיפות של מאות, הן מתקשות לנשום, אבל אצלכם, על הדלפק במטבח או על בסלסלה בסלון, הן יישמרו מצויין, ובינתיים יקשטו את הבית ביופיין.

שמרו אותן מאווררות ויבשות, ותוכלו להשתמש בהן גם בעוד חודש, ואפילו חודשיים. אם מתחילה להתפתח עליהן רשת קורים דקיקה, נגבו אותן במגבת יבשה.

_______________________________________________________

עגבניהההה
מבושלת או טריה, תמיד מבריאה,
עוזרת בספיגת ברזל בדם – עגבניה
יש בי ויטמין C, הצטננת – קח אותי!

זוכרים את 'תשדיר השירות' של מועצת הפירות והירקות משנות השמונים על העגבניה?

העגבניה נמצאת אצלנו בסל כל השנה, אבל בקיץ היא במלוא טעמה והדרה. לפעמים, בשל היומיומיות שלה, מקבלים אותה כמובן מאליו, וכבר זמן רב שלא עסקנו בה, אז לפרי האהבה הזה אנחנו מקדישים את העלונים בשבועיים הקרובים.

בשנה הראשונה גידלנו עגבניות בגדלים וצבעים שונים. לצד העגבניה העגולה המוכרת והרגילה ניסינו גם זני מורשת כמו brandywine – עגבניה ענקית ופחוסה, רכה למגע ומתוקה מאוד, בצבעי אדום וצהוב. זאת עגבניה מיוחדת במינה, שהכרתי מקליפורניה, אבל לאחר עונת גידול אחת נוכחנו לדעת שכאן בישראל ובסל השבועי היא ממש ממש לא פרקטית. על השיחים גדלו עגבניות ענקיות ונחמדות, אבל הסיכוי של העגבניה הרכה לשרוד בארגז ירקות עד למטבח שלכם, בלי להיפגע מטלטולים ושאר הרפתקאות הדרך, היה קלוש…

הרומנטיקה נשארה בצד והבנו שאנחנו צריכים לבחור עגבניה שתהיה הגיונית יותר… מגוון הזנים נשמר, ועם השנים גידלנו עגבניות תמר ארוכות, עגבניות גדולות ופחוסות ועגבניות אשכול עגולות. עגבניות שיח ועגבניות הדליה, עגבניות גדולות ועגבניות צ'רי קטנות, אבל הקפדנו לבחור בזנים שיוכלו להיות מוצלחים מהצמח ועד הסלט.

רוב שנותינו בח'ביזה גידלנו רק בשדה הפתוח, והעגבניות גדלו גם הן תחת כיפת השמיים. השנים הראשונות היו עוד סבירות איכשהו, אבל משנה לשנה התרבו הפגעים, ואנחנו יכולים להיזכר לאחור בכאב בשנים בהן גידלנו ערוגות רבות של שיחי עגבניות, כדי להפיק מהן את הכמות הנדרשת לארגזים, באחוזי תנובה נמוכים ביותר. העגבניות בשדה הפתוח סבלו ממחלות עלים וצרות שונות ובעיקר מצהבון האמיר – וירוס קטלני שמביאה איתה כנימת עש הטבק, ומחסל צמחי עגבניה באופן סדרתי. גידול בשטח הפתוח היה אפשרי, כמובן, רק בקיץ, כך שבאופן קבוע, ברוב חודשי השנה היינו קונים עגבניות ממגדלי חממות אורגנים ומוסיפים אותם לארגז כתוספת חיצונית.

ואז, לפני כשבע שנים, שמנו עינינו על חממה נטושה שהיתה בסמוך לשטחים שלנו, ולאחר בדיקה וגישוש החלטנו לעשות מעשה ולשפץ אותה כדי לנסות ולגדל גם בתוך בית צמיחה. השיקום והשיפוץ היו נרחבים, נדרשה עבודה רבה וקשה להפוך את החממה לבית רשת גידול קרקע אורגני, אבל לאחר חודשים מאומצים של עבודה, עמד בית הרשת מוכן ונכון לאתגר, ואנחנו, בלב הולם, שתלנו בו שתילי עגבניות ראשונים. בגלל הקושי הרב לגדל עגבניה (ומלפפון) בשדה הפתוח, ובשל הנחיצות הרבה שלהם בארגז, היה ברור שהם יהיו הגידולים הראשונים שננסה לספק להם הגנה תחת כנפותיו צפופות הרשת של בית הצמיחה. וכך היה.

גידול בתוך בית צמיחה הוא שונה מאוד מגידול בשדה הפתוח. בחוץ אנחנו חשופים, אמנם, לפגעים, אבל גם סומכים על האיזונים הטבעיים שנוצרים במרחב. ברגע שהכנסנו את הצמחים לתוך מבנה מחופה רשת ומנותק מהסביבה, אנחנו אחראים להביא את האיזון, לשמר אותו, להחזיר אותו כשהוא משתבש. עלינו גם לספק שירותי האבקה, אויבים טבעיים, הזנה ודישון ספציפיים ומדוייקים יותר וכו'. האתגר היה משמעותי וחדש, וגם כיום, לאחר מספר שנים, עדיין אנחנו לומדים עוד ועוד על גידול בצורה הזאת. מצד שני, רשת המש הצפופה, המכסה את בתי הצמיחה, אכן מספקת הגנה חשובה והכרחית לעגבניות ולמלפפונים (ולפלפלים שהצטרפו אליהם מאוחר יותר).

עדיין, כמעט כל שנה, אנחנו מנסים גם מספר ערוגות מחוץ לבתי הצמיחה, בעונת השתילה המוקדמת. לפעמים זה הולך יותר, ולפעמים, פחות. השנה ניסינו לגדל עגבניות צ'רי עגולות מזן בושמת מחוץ לבית הרשת. צמחי הצ'רי הם חזקים יותר מצמחי העגבניות הרגילות, ואנחנו אכן מצליחים לקטוף תנובה נאה, אבל, עדיין, עגבניות צ'רי רבות רבות לא עומדות באיכות, ונשארות לצד השיחים תוך כדי הקטיף.

בחממות ובמנהרות הצמיחה (חממות נמוכות וצרות) אנחנו מגדלים השנה עגבניות גדולות מהזנים טורי וסימון, עגבניות אשכולות ששמותיהם אולימפיאקוס ואיקראם. כמו בכל שנה, גם הפעם החלטנו לעשות נסיונות – ולשתול בתוך בתי הצמיחה עגבניות מזנים המתאימים בדרך כלל לשטח פתוח, שמשך גידולן קצר יותר, וגם ההדליה שלהן נמוכה, כך שכמות ההשקעה בהן פחותה מעגבניות חממה רגילות. גידלנו זן ששמו 8656, אלו העגבניות הגדולות והפחוסות שחלק מכם קיבל בארגזים בשבועות האחרונים.

באגף עגבניות הצ'רי הקטנות והחמודות אנחנו מגדלים השנה בבתי הצמיחה את הבושמת (העגולות, שניסינו לגדל גם בשטח הפתוח) ולוסי פלוס (ארוכות מתוקות כמו סוכריות). גידול עגבניה גדולה ועגבניית צ'רי הוא זהה בעיקרו, ההבדל המשמעותי הוא ששיחי צ'רי הם צרים קצת יותר ולכן ניתן לשתול אותם במרווחים קטנים יותר.

העגבניה היא צמח חזק שדורש משאבים מהקרקע, ולכן היא זקוקה לאדמה פוריה, ואז היא מתפרצת ומצמיחה שיח ירוק ושמח. כדי להניב גם עגבניות שמחות ומוצקות, היא זקוקה לדי אשלגן בקרקע. חוסר באשלגן יגרום לעגבניה רכה וקמחית מדי. מכיוון שאשלגן אינו הצד החזק של האדמה שלנו, אנחנו מפזרים תוסף אשלגן לפני הגידול וממיסים אשלגן במערכת ההשקיה תוך כדי צמיחת השיחים. רוב שיחי העגבניה הגדלים בחממות הם מן הסוג ה"מטפס". אני שמה זאת במרכאות משום שהם אינם מטפסים בעצמם, כמו גפנים, מלפפונים או אפונה, אך הם שיחים ארוכים ארוכים וגבוהים שזקוקים להדליה – לתמיכה בגובהם כדי שלא ישתרעו על הקרקע. לשם כך אנחנו מדלים אותם בשיטה המכונה "הדליה הולנדית": קושרים להם "חבל טיפוס" מגג בית הצמיחה שסביבו מתלפף הצמח והוא מחזיק אותם זקופים וצומחים מעלה מעלה.

Tomato

כדי לשמור על הזקיפות ולמנוע משקל יתר והוצאת אנרגיה לכל הכיוונים, אנחנו גוזמים את העגבניות – כלומר, מורידים את הגבעולים הצדדיים שיוצאים מן הצמח, ומשאירים גבעול אחד מרכזי שמתעבה ומתחזק וממשיך לגדול מעלה מעלה, כשהצמח גבוה מכדי שנוכל להגיע אליו, משחררים עוד קצת מן החבל ווכמו בסנפלינג מנמיכים מעט את ראש השיח ומאפשרים לו עוד מקום צמיחה (החלק התחתון של הצמח, בו כבר אין פרי בשלב הזה, מתכופף מעט הצידה לנוח).

יוצאת דופן היא העגבניה השייכת לשטח הפתוח, שגידלנו בחממה, שאינה מהסוג המטפס, הצמחים מזנים אלו הם נמוכים יחסית. את הסיבוב הראשון הדלינו ב"הדליה ספרדית", שהיא נמוכה יחסית – בה קושרים חוטים משני צידי שורת הצמחים, ששומרים אותם זקופים:

את סבב העגבניות הבא מהסוג הזה לא הדלינו כלל, ולמען האמת במחשבה שניה זו היתה אולי טעות – כי כרגע השיחים מתפרעים להם לכל עבר… משיחים אלו עוד לא התחלנו לקטוף פירות, אבל הקטיף הנמוך, ללא הדליה, צפוי להיות מאתגר יותר. בסוף הנסיון נסיק מסקנות ונראה איך מתארגנים לקראת השנה הבאה.

השיחים מטופלים כתינוקות מפונקים: בחורף פורשים להם ניילון על גג ודפנות בתי הצמיחה כדי להגן עליהם מן הקור, ובקיץ הפלסטיק מוחלף ברשת מש, שמונעת התחממות יתר אף שומרת עליהם מוגנים מחרקים מזיקים (ככל האפשר). מעל ראשיהן נפרשת רשת צל כדי להוריד את הטמפרטורה ולמנוע מכת שמש… ומכיוון שסגרנו אותן כנסיכות בתוך הארמון, צריך להביא את המחזרים אליהן… או במקרה שלנו, המחזרות – כוורות כוורות של דבורים שמוכנסות אחר כבוד לבתי הצמיחה ומאביקות בעליזות את הצמחים, כדי שיופרו וילעיטו אותנו מן האדום האדום הזה.

ובכל זאת, גם לארמון מצליחים להסתנן פרחחים מזיקים. אמנם כנימות עש הטבק האמורות נשארות בחוץ, אבל עש הטוטה אבסולוטה, כשמו כן הוא – אבסולוטי וחצוף, ומצליח למרות הכל להכנס למנהרות הצמיחה. פגיעתו ניכרת בעלים (הוא חופר/זולל מנהרות בתוך העלה ומשאיר רק את האפידרמיס כוילון שקוף, מה שכמובן מחליש מאוד את הצמח, שעליו הם קולטני הפוטוסינטזה שלו, הפה שדרכו הוא לוגם אנרגית שמש. בנוסף, עשי התותה עוקצים את הפרי, ואנחנו מגלים בפירות האדומים נקודת כניסה שחורה פצפונת שהיא הפתח למנהרה אפלה בתוך העגבניה.

    

הפתרון שלנו הוא קודם כל לנסות ולשמור ככל האפשר על נקיון בית הצמיחה והסביבה. לפני גידול בעייתי חדש אנחנו משתדלים לגדל מחזור של צמחים ממשפחת הכרוביים שיש להם השפעה מחטאת מחד ומייצבת ומאזנת מאידך. כשאנחנו מתחילים לראות נגיעות אנחנו משתדלים לאסוף את העלים הנגועים ולהרחיקם מבית הצמיחה, ולנסות לתפוס את הזכרים בעזרת מלכודות פרומונים: צלחות ובהן פרומון ומים. הזכרים נמשכים לפרומון ונלכדים במים. המלכודות משמשות אותנו להפחתה מסויימת ובעיקר לניתור כמות העשים במנהרה. ההדברה האפשרית היא בעזרת ריסוס חומרי הדברה ביולוגית: חומרים המבוסס על רעלנים המופקים מחיידקים שונים (Bacillus thuringiensis Var. Kurstaki או Saccharopolyspora spinosa) שפועלים על מערכת העצבים של הזחלים.

אבל ההדברה הזאת מוגבלת ביעילותה, ובמקרים רבים, כשאנחנו רואים שהטוטה הגיעה לבקר בבית הצמיחה, אנחנו מחליטים להחזיר את האיזון על ידי חיבור מחדש לשטח הפתוח – פותחים את בית הצמיחה משני צדדיו, ונותנים לאויבים הטבעיים בחוץ לעשות את שלהם. אז, כמובן, צפויות צרות נוספות (כמו כנימת עש הטבר ובעיות אחרות, ואנחנו מנסים ללהטט בין השיקולים השונים ומצב העגבניות כדי להפיק עגבניות נקיות ואיכותיות. ועדיין – עגבניות רבות נשארות בשדה על הקרקע וכל לא מגיעות לבית האריזה, ואחרות ממויינות החוצה תוך כדי האריזה. כשיש לעגבניה "טוסיק" אך הוא צלקת חיצונית בלבד, אנחנו לא ממיינים אותה החוצה, אך כשאנחנו מזהים חלקים רכים, עקוצים או נגועים, אנחנו משאירים אותה בשדה להפוך לקומפוסט, כדי שתשוב לטייב את הקרקע בה צמחה.

האתגר כאן לא פשוט, ואנחנו יודעים שגם המיון הכפול והמשולש הזה עדיין לא מושלם, ולפעמים מגיעות אליכן עגבניות פחות טובות. אנא עדכנו אותנו כשזה קורה, כדי שנמשיך להשתפר.

הרבה עובר עליה, על הנחמדת החביבה האדמונית מהרגע בו היא נשתלת באדמה הפוריה הממתינה לה, ועד שהיא מגיעה לעגלגלות אדומה ומוכנה לקטיף: מגנים עליה מכל משמר, מטפחים אותה, קושרים אותה לגובה, מדשנים אותה, משקים אותה, מאכילים אותה בשמש מרום. היא מחוזרת על ידי דבורים מקסימות, מותקפת על ידי עשים חסרי מצפון ובתוך כל המהומה, ממשיכה לעשות את דרכה אל ההבשלה המתוקה הממתינה לכם בסלים.

מגיעות לה מחיאות כפיים סוערות, לא?
שיהיה שבוע רגוע ונעים, הרבה שמש, שתיה רבה ומשפחתיות טובה,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פלפל אדום/קישוא, דלעת אמורו, תירס, אבטיח/מלון, מלפפון/פקוס, עגבניה, במיה/לוביה תאילנדית/שום, נתח דלעת נאפולי/דלורית, חצילים, עגבניות צ'רי, כרישה/בצל.

ובסל הגדול גם: חסה/תרד ניוזילנדי, פטרוזיליה, דלעת ערמונים

סל פירות: מלון, מנגו, שזיף, אפרסק.

יום רביעי: תירס, קישואים/פלפל, עגבניה, דלעת אמורו, חצילים, דלעת נאפולי/דלורית, כרישה/בצל יבש/שום, עגבניות צ'רי, מלפפון/פקוס, חסה/תרד ניוזילנדי, אבטיח/מלון.

ובסל הגדול גם: לוביה תיאלנדית/במיה, פטרוזיליה/כוסברה, דלעת ערמונים.

סל פירות: מלון, מנגו, ענבים, שזיף.

8-10 ביולי 2019 – ריח מלונים

חדש!

אליעזר ורוז מ"שורשי ציון" מציעים לכם ממרחי אגוזים, שקדים ושוקולד טבעיים ויחודיים.
הממרחים טחונים באבן ריחיים מ100% אגוזים, שקדים וזרעים מונבטים, וממרח שוקולד מתוצרת הבית, ללא חומרים משמרים או תוספים למיניהם.
את הממרחים השונים מכינים במפעל בכמויות קטנות כדי להבטיח טריות ואיכות.
200 גרם באריזה.
הוסיפו לארגז דרך מערכת ההזמנות שלנו.

______________________________________________________

מי יתנני במדבר מלון… עסיסי ומתוק

(הנביא ירמיהו בעיבוד ח'ביזאי)

כבר כמה שבועות שפירות מתוקים ועגולים מתחילים להציץ בארגזים – אז השבוע עלון שכולו מתיקות וקיץ – על הפירות שבשבילם כמעט נסבל לעבור ימי קיץ חמים כמו אלו שעוברים עלינו, או לפחות אם בלתי נסבל, אפשר תמיד להתנחם בהם – המלונים…

בינתיים אנחנו בח'ביזה דבקים בזהותנו כפלאחים, עובדי אדמה, מגדלי ירקות. היה לנו רגע או שניים שחשבנו לטעת מטע קטן של עצי פרי, אבל בינתיים החלטנו לדבוק בקרוב לקרקע, ולהשאיר לחילף מ"מלוא הטנא" את אגף בוסתני הפירות. ובכל זאת אנחנו לא מוותרים על זוג פירות שהפכו כבר אורחי קבע בארגזי הקיץ שלנו, וזאת משום שהם גדלים בהשתרעות נינוחה בשדה הפתוח, לא על עץ ולא על שיח – הלא הם המלון והאבטיח. כבר סיפרנו על האבטיח, האח הקשוח, ועל המלון נספר היום.

נזכיר שהם שייכים למשפחת הדלועים, חמולת קיץ מפוארת, דודנים לשאר בני המשפחה המשתרעים שלהם – הדלעת והקישואים, המלפפון והפקוס (ולכל מי שעדיין חושב שאנחנו שולחים לו שתי שקיות קישואים לאחרונה, אני ממליצה להעיף מבט בעלון לפני כמה שבועות שהוקדש לו). הפקוס, למרות שהוא מתנהג כתחליף מלפפון, הוא בעצם מלון שנקטף צעיר, וטוב שכך, כי הפקוס לא יצבור מתיקות ככל שיתבגר, אבל המלונים דווקא כן. לקראת הבשלתם עולה רמת הסוכר בפירות, והם הופכים נחשקים, לא רק לנו, לצערנו, אלא גם לציפורים ולעכברים שיודעים לאתר מצויין מלון בשל ועסיסי ומתעקשים לחלוק איתנו מדי פעם…

אנחנו משתדלים להכניס את המלונים לאדמה מוקדם ככל האפשר. חלק מהם נזרעים ואחרים נשתלים כדי להרויח עוד קצת זמן ופחות עישוב. המלונים הראשונים נשתלו כבר בתחילת פברואר ושוב נשתלו ונזרעו בתחילת מרץ ובאפריל. מכיוון שבתחילה עוד היה חורף ממש, כיסינו אותם ביריעות פלסטיק מלמעלה, כדי שיהיה להם חמים ונעים, והם יצליחו לצמוח ולהתחזק בחממונת הקטנה שהיתה להם תחת הפלסטיק. המלונים הראשונים נקטפים ונשלחו אליכם לפני כמה שבועות. אחריהם באו סבבים נוספים, כמובן, כדי שנוכל לקטוף לאורך זמן מן המתוק המתוק הזה.

בתחילת הגידול המלון מכוסה בבד לבן ודק, המכונה אגריל, שמאפשר לצמח לגדול בשלוה בלי להידבק בוירוסים ומחלות המגיעים מחרקים שונים. בשלב שהצמח מגיע לפריחה אנחנו צריכים, כמובן, להסיר את ההינומה הלבנה ולאפשר לכלה הנאוה להתמודד עם העולם שבחוץ – כי עם כל הסכנות האורבות ממחלות ווירוסים, ישנו גם המפגש הצפוי עם חרקים מאביקים, שבלעדיו לא יהיו האבקה והפריה ולא יהיו פירות מתוקים.

קצת פחות מחודשיים לוקח למלונים הראשונים לקרוץ לנו בעגלגלות ירוקה מן הערוגה, ומקץ כמה שבועות, חודשיים ומשהו עד שלושה אחרי השתילה והזריעה הם כבר משנים את צבעם, מתרככים מעט מבפנים, מתמלאים עסיס מתוק וניתקים בקלות מן הצמח. מלונים, מתחילים להבשיל כ30 יום לאחר הפריחה, כשרמות הסוכר והpH עולות, ואל הסוכרים המרכיבים את מוצקי הפרי מתלווים כ90% מים. אנחנו רוצים לקטוף אותם, כמובן, בשיא בשלותם, לאחר שכמות הסוכר בהם הגיעה למקסימום, והם מתוקים ועסיסיים. מלונים שנקטפים בוסר יהפכו עם הזמן לעסיסיים ורכים יותר, אך לא יוכלו להיות טעימים ומתוקים. למלונים אין מאגר פחמימות, בעצם רוב רובן של הפחמימות בהם הוא סוכרים, ולא עמילן, ולכן אין להם מה להמיר לסוכר אם נקטפו. מה שקוטפים הוא מה שיש.

כך, במהלך השנים התפתחו שיטות שונות ומשונות לקביעת בשלות הפרי. בין השיטות המדעיות יותר נמצאים הרפרקטומטר, מכשיר למדידת רמות סוכר, וNMRI (Nuclear Magnetic Resonance Imaging). אבל אנחנו, הפלאחים הפשוטים, פשוט מריחים (מממ… זה מריח כמו פרי בשל), מסתכלים (וגם הצבע כבר התחלף מירוק לצהוב), ממששים (לוחצים על בסיס הפרי, במקום שבו היה הפרח), ומנסים לקטוף (נתלש בקלות, מצויין. אם לא – כנראה דרוש לו עוד זמן). אנחנו מגלגלים אותם בזהירות לערימות ארוכות לצידה של הערוגה ועוברים עם מריצה כדי לאסוף את החבורה לקצה הערוגה, שם נסדר אותם בארגזים נמוכים (הם לא אוהבים לשבת בקומות) וניקח אותם להדיף ריחות משכרים בבית האריזה.

לצערנו, לא רק אנחנו חושקים בעסיסיים האלה, ומדי שנה יש לנו מאבק עיקש בעורבים שמנסים את מזלם בניקור ונשנוש מן המלונים המתוקים שלנו. לכן עם ההבשלה אנחנו מכסים אותם ברשמת ציפורים שחורה שאמורה למנוע מהעופות הגרגרניים להגיע לפירות שלנו לפנינו. השנה נוסף לנו מתחרה (נכון יותר מתחרים רבים) מלמטה – עכברי השדה גילו את האוצר, כרסמו חורים בחלק מהמלונים שלנו וזללו בתאוה את תוכם המתוק. זו צרה חדשה מבחינתנו, עד כה לא היו לנו בעיות עם עכברים. יתכן שזה משום שעד כה הצליחו ציפורי הטרף לשמור על העכברים אצלנו בכמות נמוכה וסבירה, אך משהו השתבש והעופות הדורסים לא מצליחים השנה לאכול מספיק עכברים ולמנוע מהם להגיע למלונים שלנו.

למרבה המזל, לחקלאים רבים, בעיקר בשדות דגנים, יש בעיית עכברים מתמשכת ולכן גם נמצא פתרון אקולוגי מוצלח למדי – קוראים לתנשמות לתגבורת. התנשמת היא דורסת לילה שניזונה בעיקר ממכרסמים. היא מסוגלת לאכול בלילה אחד 10 מכרסמים, וזוג תנשמות יכול לאכול 2,000-6000 מכרסמים בשנה. הם חובבי צאצאים – זוג תנשמות מגדל עד 13 גוזלים, וביחד כל המשפחה העליזה והרעבה יכולה בהחלט לנקות את השטח מחולדות ומעכברים. כדי לקרוא לה להגיע אלינו צריך להציע לה פתרון למצוקת הדיור, ולבנות לה ארגז קינון מתאים, ו…זהו בעצם. העמדת תיבות הקינון תמשוך את הזוגות הצעירים לשדה, האוכל, כידוע, זמין ובשפע – ואנחנו מקוים שבשנה הבאה (ואולי אולי אפילו כבר השנה) לא תפגוש שוב בבעיית מכרסמים בשדה.

מי שמעוניין להעמיק בסיפור המעניין של התנשמת כמדבירה ביולוגית טבעית ושיתוף הפעולה שלה עם החקלאים בישראל, מוזמן לעיין כאן

השנה גידלנו חמישה זנים, רובם פרי פיתוחים מקומיים. שלושה מהם הם מטיפוס אננס: מלון ארוך, אליפטי ועסיסי, שאילן היוחסין שלו ארוך וותיק ומקומי: הוא פותח מזן המלון הבלאדי שגדל כאן בארץ שנים רבות. החקלאים המקומיים כינו אותו פשוט "שמאם" (מלון) או לפעמים על שם דודנו – בטיחי אספר (אבטיח צהוב). כאמור, אנחנו מגדלים שלושה זנים: ריימונד – שבשרו קרמי ובהיר, והדסון ויניב – שתוכם כתום עז. הדסון וריימונד נשתלים מוקדם – מבכירים, כלומר, מתאימים לתחילת העונה, ויניב מאפיל, כלומר, מתאים גם להמשך ולסוף העונה. הזריזים, המבכירים כבר נקטפו ונשלחו אליכם לפני כמה שבועות. מהמאוחרים יותר יש שנזרעו ונשתלו אפילו במאי, ואלו מתחילים להבשיל עכשיו.

בנוסף להם, זרענו השנה מלון גליה, גם הוא מלון ותיק, כדורי וירוק מבפנים:

 

והשנה אנחנו מנסים לראשונה זן חדש – פרלינה, שגם הוא עגול ובשרו כתום. אותו תתחילו לפגוש בארגזים בשבועות הקרובים:

ההיסטוריה של המלונים מתחילה באפריקה, שם עדיין מוצאים זנים רבים של מלוני בר. לא ידוע מתי, היכן ואיך בויתו המלונים, אך כנראה בחרו ושמרו הלקטים של אותה תקופה את זרעי המלונים המתוקים ביותר. הם כבר היו בשפע במצרים לפני למעלה מ4000 שנה, ומילניום מאוחר יותר הגיעו, בנתיבי מסחר, לטורקיה, איראן, אפגניסטן, הודו, דרום מרכז רוסיה, סין ויפאן. הם מתוארים בתמונות (ציור קבורה מצרי מלפני 2400 שנה) ובכתובים, למשל, ב"מסעות גילגמש", לפני 2000 שנה, שם אוכל גילגמש מלונים ארומאטיים. לאירופה הם הגיעו כנראה בסביבות התקופות היוונית והרומית. המורים הביאו אותם מצפון אפריקה לספרד בתקופת שלטונם שם. בארץ ידוע המלון מתקופת המשנה, הוא מוזכר בה בשם "מלפפון"… המלונים הללו היו קטנים מאוד יחסית לאלו שאנחנו אוכלים היום, גודלם היה כשל תפוז.

מלונים נאכלים בצורות שונות בתרבויות שונות: במזרח הרחוק מבשלים מלונים ואוכלים אותם כמו ירקות אחרים, אבל אלו זנים אחרים מהמלונים המתוקים המוכרים לנו. אחד הזנים האוריינטליים הוא מלון צ'אקיאינג שגדל מתאילנד עד דרום סין. זן זה של מלון מוחמץ ונשמר כך למשך מספר חודשים. במזרח התיכון, במרכז ודרום אמריקה ובסין אוכלים גרעיני מלונים מיובשים כחטיף. במקסיקו עושים מהמלון מיץ מרענן ועדין בטעמו agua fresca, כלומר – מים טריים. ביפן מכינים ממלון משקה אחר, "מידורי": ליקר מלון כבד ומתוק בטעמו, המופק ע"י השריית מלונים באלכוהול למשך כחודש(!). גם באכילת המלון חי, בצורה המוכרת לנו, מגוונים אנשים בתיבול לפי טעמם: מלח ופלפל, אבקת ג'ינג'ר או מיץ לימון.

אלכימאים בימי הביניים טענו שהמלון מעודד זרימת דם ומתאים למזגים איטיים ורגזניים. נאמר עליו כי הוא מקל כאבי אבנים בכליות ומנקה את העור. ברפואה הסינית נחשב המלון כמזון קר המשפיע על הלב והקיבה, מעודד השתנה, מקל על עצירות, משפיע על מחלת כבד, מסייע להקלת שיעול, מוריד חום ומפחית צמא. מומלץ לאכול אותו בנפרד, כארוחה בפני עצמה.

מבחינה תזונתית המלון עשיר בוויטמין C (בחצי מלון 117 מ"ג, כמעט כפול מהתצרוכת היומית המומלצת) ובוויטמין A=בטא קרוטן, שניהם נוגדי חמצון שעוזרים להגן על התאים מהנזק של הרדיקלים החופשיים. בנוסף, בחצי מלון 853 מ"ג של אשלגן (כמעט כפול מאשר בבננה), שעוזר להורדת לחץ דם ולכאבי שרירים.

מאחלים לכולנו שבוע מתוק ומלא טוב, מרווה, מרענן ומלא עסיס,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וצוות ח'ביזה

______________________________

מה מלווה את המלון השבוע בסל?

יום שני: תירס/פלפל אדום, דלעת אמורו/דלעת ערמונים, חסה, מלון/אבטיח, מלפפון/פקוס, עגבניה, שעועית ירוקה או צהובה/לוביה תאילנדית, דלורית/דלעת נאפולי, חצילים/בצל יבש, עגבניות צ'רי. בארגזים קטנים בלבד: קישוא.

בארגז הגדול גם: מנגולד/תרד ניוזילנדי, פטרוזיליה, כרישה/שום/בצל ירוק, תפו"א.

בארגז הפירות: אבטיח, מנגו, שזיף. בארגזים קטנים: בננה, בארגזים גדולים: דובדבן.

יום רביעי: תירס/פלפל אדום, שעועית ירוקה וצהובה/לוביה תאילנדית/במיה/דלעת ערמונים, עגבניה, דלעת אמורו, חצילים, דלעת נאפולי/דלורית, תפו"א/בצל יבש, מלון, עגבניות צ'רי, מלפפון/פקוס, תרד ניוזילנדי/חסה/מנגולד.

בארגז הגדול גם: קישואים, פטרוזיליה, כרישה/בצל ירוק/שום.

בארגז הפירות: מנגו, ענבים, אבטיח. בארגזים קטנים: בננה. בארגזים גדולים: אפרסק.

1-3 ביולי 2019 – הכדור הוא עגול (וירוק מבחוץ ואדום מבפנים)

חדש מאיש של לחם – שלושה סוגים של קרקרים מקמחים וזרעים מלאים ואורגנים. טעימים לנישנוש כמו שהם או עם הממרח האהוב עליכם.
כל קרקר והסגנון המיוחד שלו:
קרקר כוסמין מלא – עם שומשום וקצח
קרקר שיפון מלא – עם חמניות ופשתן
קרקר טף (לנמנעים מגלוטן) – עם שומשום וחמניות וגם טיפונת קארי
והם כולם מגיעים באריזות של 150 גר' שמעכשיו תוכלו להוסיף לארגז השבועי שלכם.

 

 

_____________________________________

אישה באבטיח

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא,
היו לה שני שרפרפים וכסא ומנורה.
היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון,
ותלתה שם תמונה והכניסה ארון.
וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה,
ופתאום – הסתיימה העונה…

(מילים: נורית זרחי, לחן: שלמה גרוניך, ביצוע: חוה אלברשטיין, איור: יוסי אבולעפיה)

 

יש לי חשד הגברת עליה שרה חוה אלברשטיין התגוררה באבטיח בשדה שלנו… אמנם קשה לי לדמיין איך היא דוחקת לתוך האבטיחים הקטנים שלנו את כל מטלטליה, אבל מצד שני, מוכרת לנו מאוד התחושה של "פתאם – הסתיימה העונה!". עונת האבטיח בח'ביזה היא קצרונת, כחודש בערך, ולפני שתסתיים, רצינו לספר לכם כמה דברים עליו – אז הנה השבוע – עלון בירוק ואדום:

לפני שבוע וקצת הגיע הקיץ באופן רשמי, וימי חום כבד כבר מבקרים אותנו באופן די תכוף. אנחנו שבים לקטר, כמדי קיץ, אבל האבטיחים לא מתרגשים – האבטיח זקוק לחום רב, אותו הוא מכיר ממקום מוצאו, בדרום יבשת אפריקה, במדבר קלהארי. במדבר הלוהט היה האבטיח, שלמעלה מ-90% ממנו הוא מים, מקור חשוב וחיוני לנוזלים לאדם ולחיות הבר. הקושי בבחירת אבטיח מוצלח הוא עתיק יומין: גם זני הבר המתוקים זהים מבחוץ לזני הבר המרים, ולכן היו מנקבים עוברי האורח הצמאים חור בקליפת האבטיח ובודקים האם מר הוא או מתוק.

מדרום אפריקה הוא התפשט צפונה לכל אפריקה, וגודל במצרים כבר לפני 4000 שנה. המצרים קישטו בציורי אבטיחים קירות של חדרי קברים ומערות, והיו משאירים אבטיח ליד המתים כדי להזין אותם במסע לעולם הבא. גם העברים הכירו אותו כבר ממצרים "זכרנו את הדגה… את הקישואים ואת האבטיחים". מצפון אפריקה הגיע האבטיח למזרח התיכון, הוא גודל בארץ ונזכר במשנה בסוגיות שונות. לסין הוא הגיע במאה ה-10, וכיום סין היא המגדלת הגדולה ביותר של אבטיחים, (ואחריה תורכיה ואיראן). במאה ה-13 הביאו אותו המורים לאירופה, יחד עם צמחים נוספים שהכירו באפריקה ואסיה, ולאמריקה הוא הגיע עם העבדים האפריקאים שהובאו לשם, ועם המתיישבים שהגיעו מאירופה.

הרומן של ח'ביזה עם אבטיחים התחיל בתמימות, שאפתנות ו… כשלון… בשנה האחרונה שלי בקליפורניה, לפני שהקמתי את ח'ביזה, גידלתי אבטיחים שבתוכם הם אדומים או כתומים או צהובים (בחווה של ג'ו פרי, החקלאי המנטור שלי). היתה לנו הצלחה נחמדה ואני הייתי תחת הרושם שדי פשוט לגדל אבטיחים, ולכן כשהכנתי רשימת גידולים נכנסו אלו אחר כבוד באות א'. אלא שבשנה הראשונה פשוט לא הלך לנו, ומערוגות האבטיח המפוארות שלנו קטפנו רק תריסרים מעטים. למזלנו גם מספר הלקוחות שלנו אז, ב2004, היה כשני תריסרים והם נהנו מקומץ האבטיחים (שהיו למען האמת גם לא ממש מתוקים…). אחת הסיבות המרכזיות לכשלון היתה התזמון – אני זרעתי אבטיחים כמו בקליפורניה – בסוף האביב, עונה שאצלנו בישראל היא מרובת וירוסים ומחלות, במיוחד בקרב משפחת הדלועים, אליה משתייך ידידנו.

לאחר פאוזה של כמה שנים, ורכישת נסיון בתחום הדלועים והימנעות מהוירוסים החביבים שלהם, החלטנו לנסות שוב, והפעם בתזמון נכון, שיקדים את הוירוסים, ולפני כשש שנים עשינו נסיון נוסף, מוקדם יותר ומוצלח יותר. כעבור שנה השתפרנו אף יותר, ולפני חמש שנים העזנו לראשונה לשתול שתילי אבטיח "ללא גרעינים". גידול אבטיח כזה הוא מורכב יותר מגידול אבטיח "של פעם" עם גרעינים, זאת משום שאנחנו מנסים בעצם לפעול כנגד הטבע. כל פרי וירק מנסה לגדול לשם מטרה אחת ויחידה – להעמיד צאצאים (כלומר – גרעינים), מנגד עומד לו האדם ומנסה להיפטר מהגרעינים הללו, ולא ביריקה. בני האנוש מאסו בפירות מגורענים ולכן ניסו ומנסים לפתח פירות ללא גרעינים ש"מפריעים" לאכילה. אבטיח ללא גרעינים מכיל בכל זאת מעט זרעים קטנים, אלא שרובם שקופים ומעטים, ואינם פוריים. תודו שזה מוזר. לנסות לפתח פרי שבעצם לא מפיק זרעים ולכן לא יכול להעמיד צאצאים ולהפיק פירות נוספים. מצד אחד מוקדש מאמץ מדעי כביר לשכלל ולשפר את הפוריות האנושית – מפותחת הפריה חוץ גופית, הקפאת עוברים ותאי זרע, פונדקאות וכו', ומאידך אצל הפירות אנחנו מטפחים עקרות…

אז איך בעצם נוצרים כל שנה עוד ועוד אבטיחים "חסרי גרעינים"? זרעים של אבטיחים רגילים הם זרעים "דיפלואידים" = בעלי 2 סטים של כרומוזומים (2X). הזרעים אותם זורעים כדי להפיק אבטיחים ללא גרעינים הם זרעים "טטראפלואידים" = בעלי 4 סטים של כרומוזומים (4X). זרעי אבטיחים "ללא גרעינים" הינם בעלי קליפה קשה מהרגיל, וקשה להנביט אותם, יותר מאשר זרעי אבטיחים רגילים, ולכן בדרך כלל שותלים אותם משתילים שהונבטו וגודלו במשתלה בתנאים מבוקרים ומשופרים. הזרעים נובטים ומתפתחים לצמחים שיוציאו עלים ופרחים, אך לא יפיקו פרי אם לא יואבקו ע"י פרחי אבטיח רגיל, ולכן מוכרחים לשתול שורת אבטיח רגיל על כל שלוש שורות אבטיח "ללא גרעינים". במהלך ההאבקה תורם כל זרע חצי מכמות הכרומוזומים שלו: 1+2 ומתקבל פרי שזרעיו "טריפלואידים" = בעלי 3 סטים של כרומוזומים. המספר האי זוגי הזה פוגם ביכולת הזרע להתרבות ולמעשה מעקר אותו. מתקבל אמנם פרי, שהוא למעשה עסיסי ומוצק יותר מפרי "בעל גרעינים", אך זהו פרי שהתפתח מ"רביית בתולין" – מתא בלתי מופרה והוא נקרא "פרי פרתנוקרפי", זהו בעצם ה"פרד" של עולם הצומח.

האבטיחים אהובים לא רק עלינו, הולכי על שתיים, אלא גם על חיות בר וכמובן… ציפורים ובפרט עורבים בעלי תעוזה, מקור חזק וחיבה למתוק. אנחנו מתעקשים להגן על הפירות שלנו, אחרת נמצא אותם כך:

ולכן אנחנו מכסים אותם ברשת ציפורים ומונעים מן העורבים לנקר בהם.

האבטיח הוא פרי מרפא. המים הרבים שבו מנקים את הגוף ומיץ אבטיח מומלץ לסובלים מבעיות בשלפוחית השתן ובתפקודי כבד וגם לניקוי הכליות. עוד סגולה של אבטיח היא ניקוי הגוף עשן הסיגריות הנכנס אליו, מומלץ למעשנים אקטיבים וגם לפאסיביים. גרעיני האבטיח משמשים (מרפואות תימן) לניקוי כתמים וריח רע מהפה והשיניים. יש להשרות במים זרעי אבטיח כתושים היטב, לסנן ולשטוף את הפה. ברפואת עירק משתמשים בקליפת האבטיח לטיפול בעור נגוע בפטרת. גם יהודי לוב משפשפים את עורם בקליפת אבטיח במקרים של כתמי עור. האבטיח מכיל ויטמין A בצורת קארוטין, ויטמין C וויטמינים מקבוצת B (B1, B2) הוא דל בנתרן ועשיר באשלגן. עוד מידע מקיף ומפורט על סגולות ההזנה והמרפא של ידידנו העגול והאדום תוכלו למצוא כאן.

אז איך איך קוטפים אבטיח בשל ומתוק?
– אנחנו קוטפים את האבטיח כשהקנוקנת ליד עוקץ הפרי מתייבשת. בדוכן האבטיחים תוכלו לנסות ולודא שהעוקץ יבש ומכווץ קצת, כך שהפרי לא נקטף ירוק.
– החלק שבא במגע עם הקרקע מחליף את צבעו לצהוב, כך שאתם צריכים לחפש כתם צהוב על אחד מצידי האבטיח.
– והסימן המסתורי מכולם – צליל עמום נשמע בתגובה להקשה על הפרי.

הנה ההסבר בסרטון

איך לאחסן אבטיח? 
הטמפרטורה המושלמת לאחסון אבטיח היא כ- 12 מעלות, אולם גם בטמפרטורת החדר (בערך 23 מעלות) אפשר לשמור אבטיח שלם בין שבוע ל- 10 ימים. אחסון ממושך מדי יגרום לאבטיח לאבד מטעמו ולשנות את מרקמו.
לא מומלץ להקפיא אבטיח או לאחסן אותו במדפים הקרים ביותר במקרר. חשיפה לקור מוגזם תגרום לאבטיח כוויות קור, תפגע במתיקות ובטעם שלו, ותביא לכך שהליבה המוצקה של האבטיח תעשה קמחית ורכה.
אם תרצו לאחסן אותו שוב לאחר שחתכתם אותו, מומלץ לאחסן את האבטיח עטוף בניילון נצמד בטמפרטורה של 3- 4 מעלות צלזיוס.

ולסיום – אחרי שבחרתם אבטיח מצוין, חתכתם, הוספתם נענע וגבינה בולגרית, זה הזמן להתרווח ולנשנש אבטיח תוך עיון באוסף עובדות מפתיעות, מעניינות וגם סתם מצחיקות על אבטיח.

באגף המתכונים באתר שלנו תמצאו דברים מעניינים שאפשר לעשות עם אבטיח, מלבד פשוט לנגוס…

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וצוות ח'ביזה

_______________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: תירס/פלפל אדום או ירוק, דלעת ערמונים, חסה, מלון/אבטיח, מלפפון, עגבניה, תפו"א, דלורית/דלעת נאפולי, חצילים, שעועית ירוקה/עגבניות צ'רי, קישוא/פקוס.

בסל הגדול תוספת של: מנגולד/תרד ניוזילנדי, כרישה/בצל ירוק, פטרוזיליה.

בארגז הפירות: מנגו, בננה, שזיפים. בארגזים קטנים: אבטיח. בארגזים גדולים: נקטרינה

יום רביעי: תפו"א, עגבניה, דלעת ערמונים, חצילים, דלעת נאפולי/דלורית/אמורו, פטרוזיליה/כוסברה, מלון/אבטיח, עגנביות צ'רי, מלפפון, חסה. בארגזים קטנים בלבד: תירס.

בסל הגדול תוספת של: תרד ניוזילנדי/מנגולד, פקוס/קישואים, כרישה/בצל ירוק/שום, שעועית ירוקה/לוביה תאילנדית.

בארגז הפירות: מנגו, ענבים, אבטיח. בארגזים קטנים: בננה. בארגזים גדולים: שזיפים.

24-26 ביוני 2019 – עד חצות היא נרתמת למלא בקשה

לאחר ציפיה ממושכת – התחדש מלאי הדבש של תמיר!
"דבש מבית אבא" ממושב שעל ברמת הגולן – מפרחי בר (דבש כהה) או פרחי אוכמניות (דבש בהיר) באריזה של קילו.
הדבש טרי מהרדיה ולכן הוא עדיין נוזלי. עם הזמן ובמטמפרטורות נמוכות הוא מתגבש.
מוזמנים להזמין דרך מערכת ההזמנות שלנו.

______________________________________

מִלָּה הִיא רַק דְּלַעַת.
גַּרְעִינִים לְפִצּוּחַ קְלִפָּה קָשָׁה.
מִלָּה הִיא רַק דְּלַעַת.
מָזוֹן מַסֵּכָה אוֹ כְּלִי הַקָּשָׁה.
מִלָּה הִיא רַק דְּלַעַת.
עַד חֲצוֹת הִיא נִרְתֶּמֶת לְמַלֵּא בַּקָּשָׁה.

ניצה פלד

חודש יוני מביא איתו מדי שנה ירקות חדשים לארגז, וביניהן, את העושר המקסים של ריבוי הדלעות שלנו – בפאראפרזה על הביטוי הידוע, כשם שד(ל)עותיהן שונות, כך גם פרצופיהן שונים – ירוקות, צהובות, כתומות או בז'יות, מפוספסות ומנוקדות, חלקות ומחוספסות, עגולות, אליפסות, אגסיות, איצטרובליות, מחודדות, פחוסות, שטוחות, קטנות, גדולות, גדולות מאוד מאוד… מצעד ססגוני של קורקורביטות חביבות (curcurbita הוא שמה הלטיני של משפחת הדלועים כולה), יפות וטעימות.

השנה גידלנו 5 זני דלעת – מהעצומה ביותר, הטריפולטיאית הענקית, שיכולה בקלות לשמש כלי תחבורה לנסיכה חסרת נעל, דרך דלעת נפולי הבינונית, הדלורית החמוקה, דלעות אמורו הכתומה ועד לדלעת הערמונים הירוקה הקטנה, שניתן לחפון ביד בחיבה. המגוון הזה שונה גם מבחוץ אך גם מבפנים – בצבעים שנעים מצהוב לסלמון ולכתום כהה, בטעמים: נייטרלי עדין, אגוזי, מתוק, ומרקמים: רטוב ועסיסי, יבש ועמילני, או ספגטיני ארוך ודק…

התקופה הקרובה היא תקופה של הרבה דלעות קטנות. תקבלו מהן כמעט מדי שבוע. למי שהכמות רבה לו, אנחנו מזכירים שלא צריך להשתמש בהן מיד. אנחנו מעדיפים לשלוח את הדלעות אליכם, כי אצלנו בצפיפות של מאות, הן מתקשות לנשום, אבל אצלכם  – על הדלפק במטבח או על בסלסלה נאה בסלון, הן יישמרו מצויין, ובינתיים יקשטו את הבית ביופיין. שמרו אותן מאווררות ויבשות, ותוכלו להשתמש בהן גם בעוד חודש, ואפילו חודשיים. אם הן מתחילות לפתח רשת קורים דקיקה עליהן, נגבו אותן במגבת יבשה, הקורים הללו עלולים לגרום לריקבון.

הן החלו לטפטף לארגזים כבר בשבועות האחרונים: דלוריות, זוג דלעות ערמונים ירוקות, דלעת האמורו הכתומה, ובקרוב יגיע גם חריץ חתוך של דלעת נפולי לביקור. בהמשך תפגשו את הביג מאמא – דלעת טריפולי הגדולה, שתלווה אותנו עד בוא החורף.

הדלעות הגדולות, הדלעות הקטנות (המכונות גם קישואי חורף – winter squash) והקישואים הקייציים (ובתוכם הזוקיני) שייכים מבחינה בוטאנית לאותו הסוג ואפילו לאותם המינים. החלוקה בין קישואים ודלעות, היא מלאכותית ואנושית – היא קשורה לשלב בו הם נקטפים ולצורה בה אנחנו, בני האדם, משתמשים בהם. כולן נזרעות (בשדה פתוח, בעונתם הטבעית) מסוף החורף-תחילת האביב, וכולם גדלים מהאביב ועד סוף הקיץ.

את הקישואים הקייציים קוטפים מוקדם, לפני הבשלה מלאה, כשקליפתם דקה וגרעיניהם אינם מפותחים, לפעמים רק 40 יום ממועד זריעתם. מכיוון שקוטפים מן הצמח את פירותיו לפני שהספיק לייצר זרעים פוריים, הוא ממשיך ומנסה, ומוציא עוד ועוד פירות (ובתוכם זרעים) כדי לעשות מה שמנסים כל הצמחים (ובעלי החיים): להפיץ את הגנים שלו. ואנחנו זוכים לתקופת קטיף ארוכה מצמח שמניב עוד ועוד ועוד. הקישואים הללו אינם נשמרים לאורך זמן ולכן בעבר נאכלו רק בעונתם הטבעית – באביב, בקיץ ובסתו המקודם. כיום מגדלים קישואים בחממות גם בחורף ולכן עונתם די היטשטשה.

לעומתם, הדלעות (הגדולות והקטנות), נקטפות בבגרותן-בשלותן, כשקליפתן עבה וקשה וגרעיניהן גדולים וקשים (ומתאימים לפיצוח). מכיוון שאנחנו ממתינים להן עד שיגיעו לסיום ההבשלה הן נקטפות כ-3-5 חודשים מיום הזריעה, הדלעת הטריפוליטאית הענקית דורשת מאיתנו להמתין בסבלנות לפעמים גם חצי שנה. בשל הקליפה הקשה של הדלעות הללו הן נשמרות יפה לפעמים גם חודשים ארוכים, ולכן נאכלות גם בחורף, מעלה זו היתה משמעותית במיוחד בצפון אמריקה, מולדתן, באיזורים בהם קר מדי לגדל מזון בחורף. הדלעות היו נשמרות בקלות באסמי אחסון ומוסיפות מתיקות וטעם של קיץ גם לימות החורף הקרים (ומכאן שמן של הדלעות הקטנות: winter squash).

הנה כמה מהן  שכבר פגשתם:

מקורה של דלעת הערמונים (Acorn) הוא במקסיקו וארה"ב, שם בייתו האינדיאנים את הזנים המוקדמים. הזן הירוק הכהה מהסוג שאנחנו מגדלים, הוצג ב-1913 והתקבל בהתלהבות בשל טעמו המצוין אך גם בשל גודלו הקטן והקליפה הרכה שלו, הקלה גדולה למי שניסתה להתמודד עד אז עם דלעות ענק קשוחות. בארה"ב, בה ארוחת הערב נאכלת לפעמים ביחידות, הוא התאים למנה ליחיד וכן לממולאים.

בשרה של דלעת הערמונים יבש והיא מתוקה ואגוזית משהו, מה שהקנה לה את שמה העברי הפיוטי "דלעת ערמונים". בגלל המתיקות הנעימה היא הולכת מעולה גם עם מלוח – שמן זית, מלח, פלפל ועשבי תיבול, וגם בכיוון המתוק – במשיחה עדינה של דבש או סילאן. בגלל החריצים המעטרים אותה קשה לקלף אותה, אבל גם לא צריך. היא נאכלת מצויין בקליפתה. אם בכל זאת אתם רוצים אותה בלי קליפה – הסירו את הקליפה רק אחרי הבישול או האפיה, חבל על המאמץ לפני, ואחרי זה בקלי קלות.

דלעת הערמונים מכילה יותר ויטמין C וסידן מדלעות אחרות ופחות ויטמין A. אם תהיו חביבים אליה היא תחזיק מעמד כמה חודשים, מקשטת את השולחן אצלכם בעודה בקליפתה, אבל טעמה יתעמעם. כך שגם קישוט לכמה שבועות מספיק בהחלט ואחריו – לתנור ולצלחת!

דלוריתהדלורית (Butternut) פותחה כנראה על ידי גנן חובב (לא חקלאי ולא מדען), שעשה נסיונות טיפוח זנים בדונם אחד זעיר ליד ביתו בסטואו, עיירונת לא רחוק מבוסטון. שמו היה צ'ארלס לגט. את פרי נסיונותיו הוא הביא למו"פ בוולטאם הסמוכה, שם התלהבו מהתוצאה והוא העניק שם לפרי טיפוחיו, butternut, כי היה, לדעתו, חלק כמו חמאה וטעים כאגוז.. לישראל היא הגיעה בשנות השמונים, ולאחר נסיונות בכמה שמות (דילעית, דלעת קטנה) זכתה לכינוי הנחמד והקליט: "דלורית".

. היא אוהבת בדרך כלל אקלים טרופי: לח וחם, ויותר מכל אחיותיה ממש לא מסתדרת עם קור. אולי לכן היא הזן המקובל בארץ. הזנים הראשונים מן המין הזה היו בעלי גוף שמנמן (בו נמצא חלל הזרעים) וצוואר ארוך מאוד ולפעמים מעוקל, עם השנים פותחו זנים שצווארם שמנמן וקצר, וחלל הזרעים בתוכם קטן, כדי לספק פרי אחיד ועב בשר המתאים לדרישות השוק. הן יכולות להיקטף גם בשלב מוקדם, כמו קישוא ולמעשה טעימות מאוד (יש הטוענים שיותר מהקישואים הרגילים…) גם בצורתן הצעירה. כיף לגדל אותן בגינה, לקטוף כמה מהן בתור קישואי קיץ ולתת לחלק להבשיל במלואן עד שיהפכו לדלוריות המוכרות.

בשל הקליפה החלקה של הדלורית היא קלה לקילוף, אפילו בקולפן ירקות פשוט. טעמה מתוק, ובשרה הופך חלק לאחר הבישול, אם כי יש הטוענים כי אפיה מיטיבה איתה. היא עשירה מאוד בויטמין A, ובתנאים טובים יכולה להישמר עד חצי שנה (השאלה היא אם אתם יכולים להתאפק…).

amoroדלעת האמורו (מי שהעניק לה את שמה היה, כמובן, מאוהב) היא דלעת כתומה עגולה ופחוסה, ויש לה מעין טוסיק קטן למטה. היא שייכת לקבוצה מכובדת שאנחנו כבר מכירים – חמולת הקבוצ'ה, או הדלעות היפניות (ויש שקוראים לטיפוס הזה האיקידו). את כולן מאפיינת קליפה עבה ממש  וגבשושית משהו, שממש קשה לקלף, ובשר יבש יחסית.

קבוצ'ה היא המילה היפנית לדלעת. מקורו של השם נעוץ במסעה של הדלעת ממסו-אמריקה ליפאן. לאחר שהספרדים והפורטוגזים הגיעו לאמריקה וגילו את הירקות והפירות החדשים, הם החלו להפיץ אותם למקומות הבאים אליהם הפליגו. הדלעת הגיעה ליפאן כנראה באמצע המאה ה16 על ידי מלחים פורטוגזים שהביאו אותה מקמבודיה וכינו אותה Cambodia abóbora, שם שקוצר ועוות והפך לקבוצ'ה, ביפאן – כך מכונה דלעת, וזהו גם שמה של קבוצת הדלעות המסויימת הזאת.

צבעה הכתום מעיד על כך שהיא עשירה בבטא-קרוטן (ויטמין A), וכמו כן היא מספקת כמות נדיבה של ברזל, ויטמין C ואשלגן. היא מזכירה בטעמה את דלעת הערמונים. היא קשה מאוד לחיתוך ולכן כדאי לרכך אותה קודם כל באידוי או אפיה קלה ( תחילה יש לנקב בה חורים כדי לאפשר לאדים לצאת החוצה) ואז ניתן לחתוך אותה, להוציא את הגרעינים ולהמשיך בדרך המועדפת עליכם.

ירוקה מבחוץ, כתומה מבפנים, גלילית וארוכה מאוד, ויש לה גרעינים של דלעת… זאת דלעת נאפולי. אנחנו מגדלים אותה אצלנו כבר כמה שנים, היא טעימה ומתוקה, וניתן לחתוך אותה לרוחב לפרוסות פרוסות עבות, קצת כמו כיכר לחם…

זהו זן מורשת ישן וטוב, שלמרות שעוברות השנים, לא נס ליחו והוא מגודל בצורה נרחבת באירופה וגם בישראל. הוא איטלקי במוצאו, כפי שבוודאי כבר ניחשתם, ויכול לשמש נבוט גנגסטרי מאיים לעת מצוא…

היא עתיקת יומין ומופיעה כבר בספר המאוייר "גינת הירק" של וילמורין משנת 1856, שמתאר את ירקות הגן המקובלים לתקופה. היא אהובה מאוד בדרום איטליה ושם מבשלים אותה יחד עם פלפל חריף, חציל, עגבניה, אגסים ושזיפים במרק עונתי הקרוי ג'ימבוטה, או מטגנים אותה ומגישים בתיבולים שונים. גם את הגרעינים שלה מנשנשים קלויים ומומלחים.

צורתה של דלעת נאפולי דומה לדלורית ענקית – יש לה ישבן רחב וצוואר בקבוק מעט צר יותר, אבל לעתים מגיע אורכה עד למטר. משקלה נע בין 7-15 ק"ג. גם המרקם שלה דומה לשל דלורית – חלק ודחוס יותר מדלעת רגילה ומתוק עדין. הפנים שלה גם הוא דומה לדלורית – יש לה בבטנה סבך של סיבים וגרעינים, אם זכיתם בגרעינים – אתם מוזמנים להשתמש גם בהם, אך אם קיבלתם פרוסה מהצוואר – זכיתם בנתח דלעת נקי מגרעינים. נחמד ממש.

מאחלים לכם הרחבת הד(ל)עת, וממולדת הדלעות – בון אפטיטו – בתאבון!
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי ואורין וכל צוות ח'ביזה.

_____________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: דלעת אמורו, חסה, תרד ניו זילנדי/מנגולד, מלפפון, עגבניה, תפו"א, פטרוזיליה/כוסברה, חצילים, אבטיח. בארגזים קטנים בלבד: דלעת ערמונים, שום/כרישה/בצל ירוק.

בסל הגדול גם: פקוס, תירס, קישואים, עגבניות צ'רי/שעועית ירוקה, דלורית.

בסל הפירות: בננה, מלון, דובדבן, משמש. בארגז הגדול גם: נקטרינה.

יום רביעי: תפו"א, עגבניה, דלעת אמורו, חצילים, פטרוזיליה/כוסברה, מלון/אבטיח, תרד ניוזילנדי/מנגולד, מלפפון, חסה. בארגזים קטנים בלבד: דלעת ערמונים, שום/כרישה/בצל ירוק.

בסל הגדול גם: פקוס, תירס, קישואים/עגבניות צ'רי, שעועית ירוקה, דלורית/דלעת נאפולי.

בסל הפירות: בננה, משמש, אפרסק. בארגז הקטן: אבטיח, בארגז הגדול: דובדבן.