עלי ח’ביזה 327 – ט”ו בשבט – 17-19 בינואר 2011, י”ב-י”ד שבט תשע”א

הזמנות לאפיה הדו-שבועית של יפתח מתקבלות השבוע. נא העבירו לנו את בקשותיכם עד יום שישי הקרוב. יפתח מסיים את הכנת ואפיית הכיכרות ביום רביעי הבא, והם יחולקו בארגזים של ה27 וה31 בינואר. פרטים על יפתח ולחם הכוסמין הנבוט שלו תוכלו למצוא כאן. _______________________________________________ אֵיך זֶה לִהְיוֹת עץ פעם שאלתי עץ: עץ איך זה להיות עץ? אתה בודאי מתלוצץ אמר העץ לא ולא אמרתי, ברצינות גמורה, זה טוב או רע? רע? תמה העץ, מדוע? לא איכפת לך שאתה תקוע כל השבוע? אינני תקוע, הרי אני נטוע ולא מתחשק לך לפעמים ללכת לבקר חברים, או לראות מה נשמע במקומות אחרים? מקומות אחרים? אין לי כל צורך לנוד ולנוע. ציפורים מזמרות לי באופן קבוע, פרפרים לי נושקים, מלטפת הרוח, ולנגד עיני כל האופק פתוח. ובלילה כשכולם ישנים…אז , מה? בלילה אני מאזין לדממה, ושומע… איך נושמת האדמה, איך פירות מבשילים, איך יורדים הטללים, ובתוך ענפי ישנים גוזלים ואני שומר על שנתם. אני אוהב אותך עץ, אמרתי והלכתי אל גני .ונטעתי לי עץ מול חלוני דתיה בן דור השבוע נחגוג את ט”ו בשבט, חג האילנות, חג שהחל כמועד טכני-משפטי-הלכתי והפך בשנים האחרונות ליום איכות הסביבה ושמירת הטבע. שהחל כחג לפירות הארץ והפך לחג הפירות היבשים המיובאים… מתוך הוקרה והערכה לידידינו האילנות ולחקלאות וטבע ארץ ישראל, העלון של השבוע מוקדש לט”ו בשבט – חג שמח! מקורו הראשון של היום (שאינו חג עדיין) הוא במשנה במסכת ראש השנה, שם דנים במועדים שונים הקובעים זמנים למיסים, לשמיטה, למעשרות וכדומה: ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה… באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו. כדי לקבוע את מועד תחילת שנת מעשרות האילן התבוננו חכמי המשנה בטבע והסיקו שעד שבט כבר ירדו רוב גשמי העונה ומעתה, עם התארכות שעות האור והתקרבות האביב, מתחילה החנטה בעצים – תחילת הפיכת הפרחים המופרים לפירות. (בשנה כמו שלנו כולנו תקווה שעדיין לא ירדו רוב גשמי העונה ועוד צפויים לנו מים משמיים). אבל חוץ מן החישוב ההלכתי הזה לא היה לט”ו בשבט מעמד חגיגי במיוחד, הוא דמה לראש חודש ניסן או ראש חודש אלול הנזכרים יחד איתו במשנה הזו. אבל חוקים ודינים טכניים לא תמיד מרדימים ומייבשים את התחושה הפשוטה בקרב אנשים שמשהו מתעורר בתקופה הזו ושהפרחים והחנטים הקטנטנים (הפירות הזעירים) על האילנות הם סיבה למסיבה ולשמחה ולהלל. שרידי פיוטים שנמצאו בגניזת קהיר ומתוארכים לתקופת הגאונים (מאה שישית-עשירית) מלמדים על תפילות מיוחדות לט”ו בשבט בהן התפללו לשנת פירות ברוכה לאילנות, ונראה שט”ו בשבט היה בכל זאת מועד מיוחד וחג. עם הכיבוש הצלבני נפוץ הישוב היהודי בגלות, ורבים ממנהגי החג נעלמו, ועדיין נשתמרו בו סממנים חגיגיים בעקשנות של מנהגים עממיים שאולי דווקא מתחזקים במצבים של ריחוק פיזי. וכך נשתמרו בקהילות אשכנז המנהגים לא לומר תחנון ולא להתענות בט”ו בשבט – כמו שנוהגים בימים חגיגיים אחרים. עדויות מהמאה השש-עשרה מספרות גם על מנהג אשכנזי של אכילת פירות (לא יבשים!!) בט”ו בשבט כדי לחגוג את ראש השנה לאילנות. ר’ יששכר סוסאן, מחכמי מרוקו שעלה לצפת, מספר על כך בספרו “עבור שנים”: “והאשכנזים יצ”ו [ישמרם צורם וקונם] נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום”. ועדיין, מדובר היה כנראה במנהגים מינוריים פה ושם ולא ביום חג של ממש. מי שהחייה את ט”ו בשבט והפך אותו ליום חג של ממש היה אחד ממקובלי צפת במאה השבע-עשרה, בעל הספר “חמדת ימים” (זהותו לא ברורה), שכתב במילים נרגשות על ט”ו בשבט: ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן, כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי [חבורת מקובלים שנהגו על-פי האר”י]. ואם כי בדברי כתבי הרב [האר”י] זלה”ה לא נמצא מנהג זה, מכל מקום לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר. כי הנה הובא בירושלמי פרק עשרה יוחסין [במסכת קידושין], זה לשונו: “ישמעו ענווים וישמחו – אמר ר’ איבון, עתיד אדם לתת דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל”… וטעם הדבר, שכשם שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה נקרא גזלן… גם… למי שרואה מיני פירות ומגדים… ולא אכל… ולא בירך עליהם… ולתיקון הדבר הזה יאותה לנו בעצם היום הזה לאכול כל מיני פירות ולברך עליהן בכוונה זו, כי חביבה מצווה בשעתה… הוא קבע סדר אכילת 30 פירות מפירות ארץ ישראל (!), ותכנית קריאה ולימוד לסעודת ט”ו בשבט. סדר הסעודה והלימוד שקבע בעל “חמדת ימים” נפוץ ונתקבע בקהילות יהודיות באיטליה, בתורכיה בארצות-הבלקן ובארצות-המזרח, מבוכרה ועד מרוקו. הפרק על סדר ט”ו בשבט מתוך ספר “חמדת ימים” נדפס בספר מיוחד בשם “פרי עץ הדר”, וספר זה חזר ונדפס פעמים רבות. ליבו של החג ביהדות ארצות-המזרח הוא “סדר ט”ו בשבט” מן הספר “פרי עץ הדר”: סעודה חגיגית גדולה, מעין סדר של פסח, שאליה מזמינים קרובים ושכנים, אורחים נכבדים ותלמידי-חכמים עניים, ומרבים באורות, בקישוטי-השולחן ובשירה משותפת. בקהילות שונות הוסיפו מנהגים מיוחדים ושוררו שירים ופיוטים מיוחדים שחיברו פייטנים מקומיים. הנה למשל הפיוט “יום זה מפינו” שכתב הפייטן המרוקאי ר’ משה חלואה במאה ה-19 (מתוך האתר המקסים “הזמנה לפיוט”). גם הוא מדגיש כמובן את פירות ישראל (מפירות הארץ אבחרה), ובמיוחד את שבעת המינים שנתבחה בהם הארץ. וכאן המקום להזכיר את קריאתה של מליסה (ואנחנו מצטרפים כמובן) מהשבוע שעבר: “אין ערך לאכילת פרי יבש בט”ו בשבט – המטרה היא לחגוג את ראש השנה לאילנות ועצי הפרי של ארץ ישראל! היום, כשאפשר לאכול פרי טרי ישראלי משך כל השנה, אין סיבה לאכול יבש מכל העולם, זה עיוות ובניגוד מוחלט לרוח החג, חג החקלאות. לקראת ט”ו בשבט השנה הייתי מאד רוצה להיות חלק מקריאה ציבורית נגד התופעה של קניית פירות מיובשים תוצרת חו”ל. בואו נעודד באמת את חקלאי הארץ, מגדלי הפירות, מגדלי התמרים והשקדים, יצרני הצימוקים ועוד”. “בסעודת פירות ארץ-ישראל בחמישה עשר בשבט, ביקש רבי מנחם מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק מאיר לדרוש מענייני דיומא. פתח רבי יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן, שאל ותירץ, היקשה ופירק. אמר לו רבי מנדל: לו היינו בארץ ישראל די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש-השנה לאילן, פשוטו כמשמעו, ולא בדרך הפלפול!” (ילקוט החכמה) בשנות השמונים של המאה ה-19, עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ, התעוררו צורך ורצון למצוא תוכן חדש ליום הזה, אולי לומר: עכשיו, כשאנחנו כאן, לא מספיק לאכול מפירות הארץ שהשאירו לנו אבותינו (ושגידלו עבורנו הפלאחים הערביים…), צריך גם לטעת פירות חדשים. בט’ו בשבט בשנת תר”ן (1890) יצא המורה והסופר זאב יעבץ בראש תלמידיו מבית הספר בזכרון-יעקב לנטיעה חגיגית, וכך קבע לראשונה אופי חדש לט’ו בשבט – חג נטיעות, ולא רק ראש השנה לאילן. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות באורח רשמי על ט’ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת את התאריך הזה, וכך אנחנו מכירים את ט’ו בשבט כיום נטיעה. אלא שעם השנים הידלדלה והתרפטה משהו משמעות “רון בלב ואת ביד” של היום ונימה של ציניות וזלזול החלה מלווה את הנטיעות החגיגיות, שפעמים רבות לא בא בעקבותם יער, אלא טקס נטיעות חדש בשנה הבאה, בדיוק באותו המקום. כותב על כך עזריה אלון: “במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, את הקרן הקיימת ואת מועצת המורים למען הקרן הקיימת בכך שט’ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפירסומים והשירים מילה על מה שיקרה לשתיל אחרי שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות” (זוכרים את סלאח שבתי?). וכך, כשנתבקש תוכן חדש לחג, הציעה אותו החברה להגנת הטבע, ביזמתו של אחד מפעיליה הראשונים – אברהם בומי תורן, איש קיבוץ מעברות: ט’ו בשבט – חג הטבע. יום זה, שכבר אבותינו ראו בו ראשית מעבר מן החורף הקר לראשית של צמיחה מחודשת, מתבטא בטבע כראשית של פריחה רבתי, לבלוב העצים, פריחת השקד, התעוררות של מיני ציפורים לקינון ולרביית ולשלל תופעות אחרות. היציאה אל הטבע, פגישה עם המתרחש בו, הפכו להיות תוכן חדש לחג. משמעות נוספת קיבל החג הזה עם הקמפיין המוצלח של שנות השבעים להצלת פרחי הבר של הארץ, עם השתרשות הכלל שלא לפגוע בפרחי הבר הנדירים, לא לקטוף ולא לעקור אותם. תקופת שבט היא באמת תקופה של התחדשות נהדרת. וזאת לאו דוקא בגלל שפסקו הגשמים, אלא בגלל שהם עדיין ממשיכים, כמו שכתבתי בעלון הקודם, להכות על הארץ בשבט, ולהצמיח נצרים חדשים, פריחה וחנטים. זוהי גם עונת ההמלטות בעדרי העזים והכבשים. דוקא עכשיו, כשקר כל-כך, יוצאים לאויר העולם טלאים וטליות, גדיים וגדיות צעירים, כי העולם סביבם מלא בירק למאכל. מבט אחד על הערוגות של ח’ביזה ממחיש את התפרצות הירוק הזה (ואיתו הצורך בעישובים תכופים…). עשבי בר למאכל מכל הסוגים, שדי להם אפילו במעט הגשמים שירדו השנה, ממהרים לנבוט ולצמוח. “מספרת אגדה ערבית עתיקה: בימות הגשמים האדם והבהמה רועדים ומצפים למרחבי מרעה. והנה קם אללה בחסדו הגדול ומוריד להם מן השמים שלוש גחלים. גחלת ראשונה – גחלת האויר. יורדת בשבעה בשבט, ומחממת את האויר.בארבע-עשר בשבט יוריד אללה מן השמים גחלת שניה – גחלת המים. עם הורדתה יתחממו המים, ייכנסו לעצים ויחזירום לפריחתם ולפריים. מונה האכר עוד שבעה ימים, ואז מוריד אללה את הגחלת השלישית – גחלת הארץ. אז תתחמם האדמה ותתכסה בדשא רך. אמר רב האי גאון: נראים הדברים שט”ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, שהוא קרוב ליום “הגחלת השניה” שקוראים אותו בלשון ישמעאל “אלג’מרה אלת’אניה” ובו מתלחלחין עצי אילנות ומתחילין לשתות והוא קרוב לט”ו בשבט של תקופה, ובדין הוא שיהא ראש השנה לאילן”. (יום טוב לוינסקי, ספר המועדים) בשנים האחרונות, אולי כי אנחנו הולכים ומתנתקים מן הטבע, רבים עוברים לעיר, והירוק המתפרץ הולך ונאטם בבטון ורק מעט ממנו מצליח לפרוץ במגרש נטוש או בין חריצי המדרכות, הולך ט”ו בשבט והופך להיות חג איכות הסביבה במובן הרחב, ובעיקר חג המיחזור ובו הרבה לימוד וחינוך בדבר צמצום הנזקים שאנחנו גורמים לסביבה. לא שזה לא טוב, זה כמובן אחלה ויצירתי ומעניין ותורם, אבל לי בלב קצת צובטת ההתרחקות הזאת מזכרונות הילדות שלי, של הליכה במגפיים ובמעיל לאתר הנטיעות, נעיצת האצבעות באדמה הקפואה, הפשטת השתיל ממעיל הפלסטיק השחור שלו והנחתו בגומה שחפר לי אבא במעדר גדול. נכון, אחר כך חשוב לדאוג לעץ הזה, להמשיך לשמור עליו ולטפח אותו, אבל חבל להיבהל מהמחוייבות הזאת, כי מפסידים הרבהץ מפסידים גם את החוייה החושנית שיש בנטיעה ובנגיעה באדמה, וגם את החיים שהיא מזמנת לנו, לצד הצמח הנטוע.

אני מאוד אוהבת את השיר של דתיה בן דור בו בחרתי לפתיחה, כי בכמה מילים קטנות היא מצליחה להעביר את אי השקט של האדם השואל, המחפש תנועה, אקשן, חברה ותוהה על השיעמום והתקיעות הכרוכים בלעמוד במקום אחד, ומצד שני את הבטחון והרוגע שביציבות העצית, הנטועה (ולא תקועה…), המקשיבה, מארחת, מגוננת, מקבלת – בקיצור – נוכחת. הברכה שלי לט”ו בשבט השנה היא שנדע ליהנות מההתחדשות וההשתנות והתנועתיות הרבה בעונה הזאת: לפקוח עיניים, לנשום ריחות, להקשיב לרחשים, ובמקביל נדע גם פשוט לשלוח שורשים ולהיות. ט”ו בשבט שמח לכולנו, אלון, מליסה, בת-עמי וצוות ח’ביזה __________________________________

מה בסל הירקות לט”ו בשבט?

יום שני: טאט סוי, סלרי עלים, צנונית, כרובית או קלרבי, פטרוזיליה שורש, עגבניות, מלפפונים, כרוב , ברוקולי, פטרוזיליה, רוקט, אפונה מתוקה או פול- לקטנים בלבד. ובסל הגדול תוספת של: תרד, סלק, כרישה, דייקון.

יום רביעי: פטרוזיליה שורש, פטרוזיליה, מלפפונים, שומר או קולרבי, עגבניות, אפונה או פול, טאט סוי או חרדל ירוק, כרובית, חסה, ברוקולי, סלק אדום. וסל הגדול תוספת של: תרד, כרוב אדום או לבן, כרישה

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: גרנולה ועוגיות, קמח, לחם נבוט, נבטים, גבינות עיזים, פירות, דבש, קרקרים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. בטופס המצורף תוכלו למצוא רשימה מפורטת של המוצרים ומחיריהם. אפשר למלא את ההזמנה בטופס ולשלוח אלינו.

___________________________________

וברוח הקריאה שלנו לט”ו בשבט מקומי – מתכונים לתמרים, פירות הדר, אבוקדו ושאר פירות העונה:

סלט ירוק עם תמרים ופרמזן של חיים כהן

סלט תמרים לחים וכוסברה

סלט תמרים לחים עם גבינת עזים ואגוזי מלך של עומר מילר

מה עושים עם ארגז תפוזים – ארבעה מתכונים של יעל גרטי

שמונה מתכוני אבוקדו

Top