17-19 בינואר 2022 – ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות

עץ | לאה גולדברג

והוּא בּקַלּוּת יִשָֹּא
פּרִיחָתוֹ הַכּבֲדַה,
יָאָה לוֹ תִפאַרתו.
בּאֶין גָּאֳוָה,
יִלְבַּשׁ הוֹד־אָבִיב.
וְהָאֹשֶׁר פָּשׁוּט –
כְּחוֹבָה

השבוע נחגוג את ט"ו בשבט, חג האילנות, חג שהחל כמועד טכני-משפטי-הלכתי, עבר לערב של חגיגה מפירות הארץ, ואחר כך ליום נטיעות, ובשנים האחרונות הפך ליום איכות הסביבה ושמירת הטבע. מתוך הוקרה והערכה לידידינו האילנות ולחקלאות וטבע ארץ ישראל, העלון של השבוע מוקדש לט"ו בשבט – חג שמח!

מקורו הראשון של היום (שאינו חג עדיין) הוא במשנה במסכת ראש השנה, שם דנים במועדים שונים הקובעים זמנים למיסים, לשמיטה, למעשרות וכדומה:
ארבעה ראשי שנים הם…
באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי,
בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו.

כדי לקבוע את מועד תחילת "שנת המס" של מעשרות מפירות האילנות התבוננו חכמי המשנה בטבע והסיקו שעד שבט כבר ירדו רוב גשמי העונה ומעתה, עם התארכות שעות האור והתקרבות האביב, מתחילה החנטה בעצים – תחילת הפיכת הפרחים המופרים לפירות. חוץ מן החישוב ההלכתי הזה לא היה לט"ו בשבט מעמד חגיגי במיוחד, הוא דמה לראשי חודשים אחרים הנזכרים יחד איתו במשנה הזו. אבל חוקים ודינים טכניים לא מרדימים את התחושה הפשוטה בקרב אנשים, שמשהו מתעורר בתקופה הזו, ושהפרחים והחנטים הקטנטנים (הפירות הזעירים) על האילנות הם סיבה למסיבה ולשמחה ולהלל. שרידי פיוטים שנמצאו בגניזת קהיר ומתוארכים לתקופת הגאונים (מאה שישית-עשירית) מלמדים על תפילות מיוחדות לט"ו בשבט, בהן התפללו לשנת פירות ברוכה לאילנות – כנראה ט"ו בשבט היה בכל זאת מועד מיוחד וחגיגי.

עם הכיבוש הצלבני נפוץ הישוב היהודי בגלות, ורבים מאורחות החג נעלמו, ועדיין נשתמרו בו סממנים חגיגיים בעקשנות של מנהגים עממיים, שדווקא התחזקו במצב זה של ריחוק מארץ ישראל. כך נשתמרו בקהילות אשכנז מנהגים לא לומר תחנון ולא להתענות בט"ו בשבט (כבימי חג). עדויות מהמאה השש-עשרה מספרות גם על מנהג צפתי של אכילת פירות (טריים!!) בט"ו בשבט כדי לחגוג את ראש השנה לאילנות. ר' יששכר סוסאן, מחכמי מרוקו שעלה לצפת, מספר על כך בספרו "עבור שנים": "והאשכנזים יצ"ו [ישמרם צורם וקונם] נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום". ועדיין, מדובר היה כנראה במנהגים מינוריים, פה ושם, ולא ביום חג של ממש. מי שהחייה את ט"ו בשבט והפך אותו ליום חג של ממש היה אחד ממקובלי צפת במאה השבע-עשרה, בעל הספר "חמדת ימים" (זהותו לא ברורה), שכתב במילים נרגשות על ט"ו בשבט:

ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן, כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי [חבורת מקובלים]. ואם כי בדברי כתבי הרב [האר"י] זלה"ה לא נמצא מנהג זה, מכל מקום, לדעתי, תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר. כי הנה הובא בירושלמי… זה לשונו: "ישמעו ענווים וישמחו – אמר ר' איבון, עתיד אדם לתת דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל"… וטעם הדבר, שכשם שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה נקרא גזלן… גם… למי שרואה מיני פירות ומגדים… ולא אכל… ולא בירך עליהם… ולתיקון הדבר הזה יאותה לנו בעצם היום הזה לאכול כל מיני פירות ולברך עליהן בכוונה זו, כי חביבה מצווה בשעתה…

הוא קבע סדר אכילת 30 פירות ארצישראלים, ותכנית דקלום ולימוד לסעודת ט"ו בשבט. סדר הסעודה והלימוד שקבע בעל "חמדת ימים" נדפס בספר מיוחד בשם "פרי עץ הדר", ונפוץ ונתקבע בקהילות יהודיות באיטליה, בתורכיה בארצות-הבלקן ובארצות-המזרח, מבוכרה ועד מרוקו. ליבו של החג ביהדות ארצות-המזרח הוא סעודה חגיגית גדולה, מעין סדר של פסח, שאליה מזמינים קרובים ושכנים, אורחים נכבדים ותלמידי-חכמים עניים, ומרבים באורות, בקישוטי-השולחן ובשירה משותפת. בקהילות שונות הוסיפו מנהגים מיוחדים ושוררו שירים ופיוטים מיוחדים שחיברו פייטנים מקומיים, המדגישים את פירות ארץ ישראל, ובמיוחד את שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ. הארוחות החגיגיות האלה חיברו בין הקהילות היהודיות בגולה למקצב הטבע בארץ ישראל המזרח תיכונית, ובד בבד הגבירו את הגעגוע – "בסעודת פירות ארץ-ישראל בחמישה עשר בשבט, ביקש רבי מנחם מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק מאיר לדרוש מענייני דיומא. פתח רבי יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן, שאל ותירץ, היקשה ופירק. אמר לו רבי מנדל: לו היינו בארץ ישראל די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש-השנה לאילן, פשוטו כמשמעו, ולא בדרך הפלפול!" (ילקוט החכמה)

בשנות השמונים של המאה ה-19, עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ, התעוררו צורך ורצון למצוא תוכן חדש ליום הזה, שהשתלב יפה עם הרעיונות הציוני של עשיה, עבודת כפיים ותפיסת קרקע בעזרת חקלאות, כמו כדי לומר: עכשיו, כשאנחנו כאן, לא מספיק לאכול מפירות הארץ שהשאירו לנו הדורות הקודמים (ושגידלו עבורנו הפלאחים הערביים…), צריך גם לטעת פירות חדשים. בט'ו בשבט בשנת תר"ן (1890) יצא המורה והסופר זאב יעבץ בראש תלמידיו מבית הספר בזכרון-יעקב לנטיעה חגיגית, וכך קבע לראשונה אופי חדש לט'ו בשבט – חג נטיעות, ולא רק ראש השנה לאילן. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות באורח רשמי על ט'ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת את התאריך הזה, וכך אנחנו מכירים את ט'ו בשבט כיום נטיעה.

אלא שעם השנים הידלדלה והתרפטה משהו משמעות "רון בלב ואת ביד" של היום ונימה של ציניות וזלזול החלה מלווה את הנטיעות החגיגיות, שפעמים רבות לא בא בעקבותם יער, אלא טקס נטיעות חדש בשנה הבאה, בדיוק באותו המקום. כותב על כך עזריה אלון: "במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, את הקרן הקיימת ואת מועצת המורים למען הקרן הקיימת בכך שט'ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפירסומים והשירים מילה על מה שיקרה לשתיל אחרי שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות" (זוכרים את סלאח שבתי?). וכך, כשנתבקש תוכן חדש לחג, הציעה אותו החברה להגנת הטבע, ביזמתו של אחד מפעיליה הראשונים – אברהם בומי תורן, איש קיבוץ מעברות: ט'ו בשבט – חג הטבע.

"מספרת אגדה ערבית עתיקה: בימות הגשמים האדם והבהמה רועדים ומצפים למרחבי מרעה. והנה קם אללה בחסדו הגדול ומוריד להם מן השמים שלוש גחלים. גחלת ראשונה – גחלת האויר. יורדת בשבעה בשבט, ומחממת את האויר. בארבע-עשר בשבט יוריד אללה מן השמים גחלת שניה – גחלת המים. עם הורדתה יתחממו המים, ייכנסו לעצים ויחזירום לפריחתם ולפריים. מונה האכר עוד שבעה ימים, ואז מוריד אללה את הגחלת השלישית – גחלת הארץ. אז תתחמם האדמה ותתכסה בדשא רך. אמר רב האי גאון: נראים הדברים שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, שהוא קרוב ליום "הגחלת השניה" שקוראים אותו בלשון ישמעאל "אלג'מרה אלת'אניה" ובו מתלחלחין עצי אילנות ומתחילין לשתות והוא קרוב לט"ו בשבט של תקופה, ובדין הוא שיהא ראש השנה לאילן". (יום טוב לוינסקי, ספר המועדים)

בתקופה הזאת, שבה מתחיל המעבר מן החורף הקר לראשיתה של צמיחה מחודשת, מתחילה בטבע צמיחה עוצמתית – העשבים מלבלבים בירוק, העצים הראשונים מתחילים לפרוח וללבלב, ציפורים שונות מתחילות בקינון ורבייה ופרחי בר חורפיים פורחים בעדינות ובאומץ בתוך הקור. היציאה אל הטבע והמפגש פוקח העיניים עם המתרחש בו הפכו להיות תוכן חדש לחג. החג קיבל משמעות נוספת של כבוד לטבע בעקבות הקמפיין המוצלח של שנות השבעים למען פרחי הבר של הארץ, שלימד את הישראלים לא לפגוע בפרחי הבר הנדירים, לא לקטוף ולא לעקור אותם. תקופת שבט היא באמת תקופה של התחדשות נהדרת. וזאת לאו דוקא בגלל שפסקו הגשמים, אלא בגלל שהם עדיין ממשיכים להכות על הארץ בשבט (מקל), ולהצמיח נצרים חדשים, פריחה וחנטים. זוהי גם עונת ההמלטות בעדרי העזים והכבשים. דוקא עכשיו, כשקר כל-כך, יוצאים לאויר העולם טלאים וטליות, גדיים וגדיות צעירים, כי העולם סביבם מלא בירק למאכל. מבט אחד על הערוגות של ח'ביזה ממחיש את התפרצות הירוק הזה (ואיתו הצורך בעישובים תכופים…). עשבי בר למאכל מכל הסוגים, שדי להם אפילו במעט גשם, ממהרים לנבוט ולצמוח.

בשנים האחרונות, אולי כי אנחנו הולכים ומתנתקים מן הטבע, רבים עוברים לעיר, והירוק המתפרץ הולך ונאטם בבטון, ורק מעט ממנו מצליח לפרוץ במגרש נטוש או בין חריצי המדרכות, הולך ט"ו בשבט והופך להיות חג איכות הסביבה במובן הרחב, ובעיקר חג המיחזור ובו הרבה לימוד וחינוך בדבר צמצום הנזקים שאנחנו גורמים לסביבה. לא שזה לא טוב, זה כמובן אחלה ויצירתי ומעניין ותורם, אבל לי בלב קצת צובטת ההתרחקות הזאת מזיכרונות הילדות שלי, של הליכה במגפיים ובמעיל לאתר הנטיעות, נעיצת האצבעות באדמה הקפואה, הפשטת השתיל ממעיל הפלסטיק השחור שלו והנחתו בגומה שחפר לי אבא במעדר גדול. נכון, אחר כך חשוב לדאוג לעץ הזה, להמשיך לשמור עליו ולטפח אותו, אבל בסדנת מיחזור לכבוד החג מפסידים את החוייה החושנית שיש ביציאה החוצה, בהרחת הריחות מסביב, בנגיעה באדמה. אז אם לא נטיעות של ממש – בכל זאת מזמינה אתכם לא רק ליצור יצירות ממוחזרות מתוך הבית החמים, אלא לצאת לטבע – לסיורי ליקוט עשבי בר או ליקוט פטריות, לסתם טיול נעים באויר הצלול בתוך כל הירק והפריחה, ולרגע אחד, בכל זאת, לא רק להסתכל, אלא גם לגעת: לטמון את הידיים באדמה לחה וריחנית, להשתרע על מרבד ירוק ולהרגיש את העלים הרכים בכל הגוף, להביט לשמיים ולראות צורות בעננים, לחבק עץ (כן, ברצינות) – ממליצה ממש לצאת לסיבוב, אפילו בטווח הקרוב לבית, למצוא עץ שמזמין חיבוק, ופשוט לפרוש סביבו את הידיים, להרגיש את החספוס בגזע, את היציבות (ואולי גם התנועה הקלה שלו ברוח), להביט למעלה על הצמרת שלו (היא בשלכת? או ירוקה ונעה בעדינות?), ופשוט להתמסר לחיבוק-חיבור הזה. רשות הטבע והגנים הכינה מדריך משעשע בענין, מוזמנים להנות ממנו: (הנה הקישור, למי שלא מצליח לראות את הסרטון:  https://www.youtube.com/watch?v=CI0xYZ4o1as)

מאחלים לכולנו שנמצא פנאי השבוע לצאת החוצה לירוק המלבלב המנוקד בפרחים שסביבנו, שנדע ליהנות מההתחדשות וההשתנות והתנועתיות הרבה בעונה הזאת, וגם – פשוט לשלוח שורשים ולהיות. ט"ו בשבט שמח!

ט"ו בשבט שמח לכולנו,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח'ביזה
__________________________________

מה בסל הירקות לט"ו בשבט?

לפני הרשימה – ולכבוד טו בשבט כחג הטבע ואיכות הסביבה –

רוצים לשתף אתכם המצאה מגניבה ששלחה לנו חופית ממזכרת בתיה – רעיון מעולה של בנה, תומר – הגבעול של התרד מארגז הירקות הפך להיות קש!! 😄
הם הכינו שייק: תרד, בננות, תפוח, פקאן, צ׳יה, חלב שיבולת שועל וקצת סילאן, ושתו אותו עם קש מתרד שאחר כך גם נאכל והיה מאוד טעים!!

מוזמנים לשתף את ההמצאה המגניבה!


הסל שלנו בוצי ורטוב היום, אחרי כמה ימים רצופים של גשמי ברכה בשדה.
מתנצלים על עודף הבוץ…
את הירוקים הרטובים ארזנו ללא ניילון – אבל בבית נגבו עודף מעודף מים והעבירו אותם לאחסון בניילון או בקופסת פלסטיק.

מזכירים לכם שיש לנו באתר מדריך מפורט לאחסון הירקות – מוזמנים להשתמש בו!

יום שני: תפו"א, דייקון/שומר/לפת, כרובית/ברוקולי, מנגולד/תרד/טאטסוי/עלי ברוקולי, ארטישוק ירושלמי/פול ירוק/אפונה, צרור בצל לח, פלפל/כרוב, מלפפון, עגבניה, גזר, חסה/עלי בייבי/רוקט.

בסל הגדול גם: קולרבי/סלק, פטרוזיליה/כוסברה, סלרי עלים/שורש.

בארגז הפירות: תפוח עץ אדום או ירוק, אבוקדו, קלמנטינה, תפוז/אשכולית אדומה/לימון, בננה.

יום רביעי: ברוקולי/כרובית/קולרבי, גזר, תרד/מנגולד/טאטסוי, לפת/שומר/דייקון, חסה/עלי בייבי/רוקט, בצל לח, פלפל/כרוב, מלפפון, עגבניה, ארטישוק ירושלמי/פול ירוק/אפונת גינה או אפונת שלג, תפו"א.

בסל הגדול גם: פטרוזיליה/כוסברה, סלרי שורש או סלרי עלים, סלק.

בארגז הפירות: תפוח עץ אדום או ירוק, אבוקדו, קלמנטינה, תפוז/אשכולית אדומה/לימון, בננה.

כתוב/כתבי תגובה