21-23 בינואר 2019 – ט"ו בשבט שמח!

ט"ו בשבט הגיע!

לכבוד ט"ו בשבט שתי הצעות משמחות:

קרול ועדו ממאפיית "איש של לחם" מציעים השבוע לחם חגיגי ומיוחד" לחם ט"ו בשבט – לחם שאור חגיגי מקמח חיטה 70% אורגנית בתוספת אגוזים ופירות יבשים. להזמנה השבוע לכבוד החג!

מליסה, אשת הפירות היבשים "מפרי ידיה" יוצאת גם היא השבוע במבצע חגיגי ומתוק – הזמינו 2 פרי מיובש או לדר אחד, וקבלו טעימת פרי מעורב במתנה (אחד ללקוח, עד גמר המלאי).

 

הזמנות דרך מערכת ההזמנות שלנו. חג שמח!

_______________________________________________

יום זה מפינו / ר' משה חלואה

יוֹם זֶה מִפִּינוּ אַל יֻשְׁבַּת אֶפְצְחָה בּוֹ שִׁירִים וּרְנָנוֹת
גָּדוֹל הוּא לָנוּ יוֹם ט"וּ בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת

מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ אֶבְחָרָה לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּמוֹרָא
לְהַצִּילָם הָאֵל מִצָּרָה וְגַם מִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנוּת

שַׂבַּע הוֹד אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבְךָ תְּמַלֵּא גְבוּלוֹ
יִשְׂבְּעוּ עֲנָוִים וְיֹאכְלוּ מְגָדִים וּפְרִי מַעֲדַנּוֹת

הַשָּׁנָה הַזֹאת חִישׁ תְּעַטֵּר אָכֹל וְשַׂבַּע וְהוֹתֵר
וּבְצֵל כְּנָפְךָ אֶסָּתֵר אֲשֶׁר לִמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת

חִטִּים וּשְׂעוֹרִים גַּם גְּפָנִים תְּאֵנִים זֵיתִים וְרִמּוֹנִים
יִהְיוּ דְּשֵׁנִים רַעֲנַנִּים וּמִכָּל טוּב יִהְיוּ מְבֻנּוֹת

השנה אנחנו זוכים לחגוג ט"ו בשבט בשבוע שמשי ונעים – אחרי הגשמים המבורכים שירדו עלינו, מגיעה הפסקונת של כשבועיים יבשים מגשם ושטופי שמש חמימה (אנחנו מצפים לה – חוזים כ20 מעלות באיזורנו, נחמד למדי). תזמון מושלם. הפוגה כזאת מאפשרת לרגבי האדמה לספוג קצת חמימות, למים לחלחל בנחת לעומק האדמה ולשלוליות והבוץ שנוצרו בשדה להתייבש. הקרקע חוזרת למרקם המאוורר שלה, אחרי תקופה של צמיגות בוצית מלאה מים ואטומה לאוויר.

ט"ו בשבט, חג האילנות, החל לכאורה את דרכו כמועד בירוקרטי למדי, של קביעת תחילת השנה למיסוי (תרומות ומעשרות) של פירות האילן. מכיוון שנותנים בכל שנה מעשר מהיבול, היה צורך להחליט מאיזה תאריך ועד איזה תאריך נספרת השנה, וחמישה עשר בשבט זכה בכבוד. אלא שההסבר הזה הוא רזה וסתמי מדי, ומפספס את החיבור, התלות וההשתקפות בין האדם והטבע בכלל, והעצים בפרט.

חודש שבט נבחר משום שבתקופה הזאת מתחילה התחדשות הפריון בעצים. שמו של החודש נובע מהמילה "שבט" = ענף, כי בו משתוללים ומצליפים ענפי העצים בכוחן של הרוחות העזות, כורעים תחת המוני טיפות, ולפעמים אף תחת כובדו של שלג, מתגמשים או נשברים, נפגעים לעתים במכת ברק. המשמעות הנוספת של "שבט" היא הפן הרך של המילה, והניגון העדין של הזמורות – לפי המסורת הסתיים המבול בחודש שבט, והיונה ששלח נח הביאה לו ענף זית צעיר, גמיש ורענן של עץ מתחדש. בתוך כל הכאוס החורפי הזה, ענפי האילנות מתחילים כעת את צמיחתם המחודשת: בעקבות הגשמים שירדו עד כה ועם התארכות היום, צומחים ענפים צעירים, מתנפחות בהם נקודות ההנצה ומתחילים לבלוב וצמיחה של עלים חדשים ושל פרחים, לקראת צמיחת הפירות.

ואיך פרי נולד? כמו תינוק…

כל פרי מתפתח מפרח (בדרך כלל, בעקבות הפריה). אחרי ההפריה משתנה הפרח: עלי הכותרת, האבקנים והעלי נובלים, והתאים המופרים מתחלקים וגדלים ומתפתחים לעובר, לזרע. תאי העובר מתמיינים לרקמות ולאיברים של הזרע (שורשון ונצרון ובמרכז ואנדוספרם – רקמה אוגרת מזון). החנטה היא השלב הראשון של התהוות פרי. החל מהחנטה מגיעים מים וחומרי מזון רבים אל התאים, ואלו מתחלקים נמרצות וגדלים. השחלה גדלה, דפנותיה מתעבות והגבעול סביבה הופך עסיסי וגדל בזמן שהזרעים מתפתחים בה. בדרך כלל אפשר לראות את השאריות של עלי הגביע של הפרח המיובש בקצה הפרי. זהו שלב רגיש במיוחד לשינויי טמפרטורה קיצוניים, לרוחות וגשמים עזים, שכן חנטים רבים עלולים לנשור מהצמח.

כשמסתיים שלב הגדילה של הפרי, מתחילה ההבשלה, בה הוא משתנים גודלו, צורתו, ריחו, צבעו, טעמו והמרקם והרכות שלו. הפרי הוא האיבר שמכיל את הזרעים ועוטף אותם בשכבה עסיסית ובקליפה. יש לו חשיבות עצומה להמשכיות הצמח, כי בו שוכן ה"עובר" של הצמח, הוא מגן עליו ומסייע להפצת הזרע ולקליטתו בקרקע.

ההתעוררות הזו בטבע וההבטחה המתוקה שהיא צופנת בתוכה, יחד עם החשש והחרדה האם ההבטחה הזאת אכן תתממש, הפכו את טו בשבט ליום שהתפייטו עליו, התפללו בו תפילות מיוחדות וחגגו בו את שמחת ההודיה על השפע שמעניק האל דרך הטבע המקומי, בסעודה טובה של פירות הארץ, תירושה ומגדניה הטבעיים.

יש משהו קסום באכילת פירות כדי לחגוג את העץ ממנו באו. בנגיסה עסיסית בפרי טמון ההווה המתוק והמרווה, אבל יש בו גם זכרונות של מה שבעברו: הגשם והשמש שליטפו את העץ, שהשקו את שורשיו, והביאו להצצת הניצנים מן הענפים, חיות הבר שהתחככו בגזעו, שטיפסו עליו, הציפורים שבנו קינים בין ענפיו, הזמזום העליז של הדבורים, הזבובים ושאר המאביקים שסבבו בין פרחיו והעבירו אבקה מפרח לפרח, והחנטה, הרגע המופלא בו הופכת ההאבקה להפריה ונוצר עוברון פרי חדש. ובאמצע כל המתיקות והעסיס של הפרי הפתייני וקל הדעת הזה נמצא הגלעין, לב ליבו הקשה והרציני, שבו טמון העתיד – העץ הבא, על ענפיו, עליו, פרחיו ופירותיו, השמש, הרוח, המטר, הנדנדה שתיתלה על ענפיו, בית העץ שיבנה בנוף צמרתו, וכמובן, כל החבורה העליזה של בעלי החיים שעתידה ללוות אותו.

זוהי גם עונת ההמלטות בעדרי העזים והכבשים. דוקא עכשיו, כשקר כל-כך, יוצאים לאויר העולם טלאים וטליות, גדיים וגדיות צעירים, כי העולם סביבם מלא בירק למאכל. מבט אחד על הערוגות של ח'ביזה ממחיש את התפרצות הירוק הזה (ואיתו הצורך בעישובים תכופים…). עשבי בר למאכל מכל הסוגים ממהרים לנבוט ולצמוח.

החג היפה הזה הוא מאוד מקומי, תלוי באקלימה של הארץ הזו, בחמימות שכבר מורגשת באויר. תשאלו את האירופאים שרועדים עכשיו מקור או את הצפון אמריקאים שמנסים לחמם את ידיהם הקפואות בחומו של חג האהבה החורפי. גם המקסיקנים, אצלם התחזית נעה בין "חם מאוד" ל"חם נורא" כל השנה, או התאילנדים, שההבדל העונתי שלהם הוא בין "יבש" ל"רטוב", לא ממש יבינו את העליצות של הבנות שלי כשהן מגלות מרבץ רקפות או עוד שקדיה פורחת במסלול שלנו לגן ולבית הספר. זה בהחלט חג ישראלי, מקומי, של הרצועה הדקיקה והאהובה הזו בין הים ההר והמדבר.

 

 

 

 

 

 

 

בשנות השמונים של המאה ה-19, עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ, התעוררו צורך ורצון למצוא תוכן חדש ליום הזה, אולי לומר: עכשיו, כשאנחנו כאן, לא מספיק לאכול מפירות הארץ שהשאירו לנו אבותינו (ושגידלו עבורנו הפלאחים הערביים), צריך גם לטעת פירות חדשים. בט'ו בשבט בשנת תר"ן (1890) יצא המורה והסופר זאב יעבץ בראש תלמידיו מבית הספר בזכרון-יעקב לנטיעה חגיגית, וכך קבע לראשונה אופי חדש לט'ו בשבט – חג נטיעות, ולא רק ראש השנה למעשרות האילן. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות באורח רשמי על ט'ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת את התאריך הזה, וכך אנחנו מכירים את ט'ו בשבט כיום נטיעה.

אלא שעם השנים הידלדלה והתרפטה משהו משמעות "רון בלב ואת ביד" של היום ונימה של ציניות וזלזול החלה מלווה את הנטיעות החגיגיות, שפעמים רבות לא בא בעקבותם יער, אלא טקס נטיעות חדש בשנה הבאה, בדיוק באותו המקום. כותב על כך עזריה אלון: "במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, את הקרן הקיימת ואת מועצת המורים למען הקרן הקיימת בכך שט'ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפירסומים והשירים מילה על מה שיקרה לשתיל אחרי שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות" (זוכרים את סלאח שבתי?).

וכך, כשנתבקש תוכן חדש לחג, הציעה אותו החברה להגנת הטבע, ביזמתו של אחד מפעיליה הראשונים – אברהם בומי תורן, איש קיבוץ מעברות: ט'ו בשבט – חג הטבע. יום זה, שכבר אבותינו ראו בו ראשית מעבר מן החורף הקר לראשית של צמיחה מחודשת, מתבטא בטבע כראשית של פריחה רבתי, לבלוב העצים, פריחת השקד, התעוררות של מיני ציפורים לקינון ולרביית ולשלל תופעות אחרות. היציאה אל הטבע, פגישה עם המתרחש בו, הפכו להיות תוכן חדש לחג. משמעות נוספת קיבל החג הזה עם הקמפיין המוצלח של שנות השבעים להצלת פרחי הבר של הארץ, עם השתרשות הכלל שלא לפגוע בפרחי הבר הנדירים, לא לקטוף ולא לעקור אותם.

בשנים האחרונות, אולי כי אנחנו הולכים ומתנתקים מן הטבע, הבניה מואצת, והירוק המתפרץ הולך ונאטם בבטון ורק מעט ממנו מצליח לפרוץ במגרש נטוש או בין חריצי המדרכות, הולך ט"ו בשבט והופך להיות חג איכות הסביבה במובן הרחב, ובעיקר חג המיחזור ובו הרבה לימוד וחינוך בדבר צמצום הנזקים שאנחנו גורמים לסביבה. לא שזה לא טוב, זה כמובן אחלה ויצירתי ומעניין ותורם, אבל לי בלב קצת צובטת ההתרחקות הזאת מזכרונות הילדות שלי: הליכה במגפיים ובמעיל לאתר הנטיעות, נעיצת האצבעות באדמה הקפואה, הפשטת השתיל ממעיל הפלסטיק השחור שלו והנחתו בגומה שחפר לי אבא במעדר גדול. נכון, אחר כך חשוב לדאוג לעץ הזה, להמשיך לשמור עליו ולטפח אותו, אבל חבל להיבהל מהמחוייבות הזאת, כי מפסידים הרבה. מפסידים גם את החוייה החושנית שיש בנטיעה ובנגיעה באדמה, וגם את החיים שהיא מזמנת לנו, לצד הצמח הנטוע.

מאחלים לכם שתמצאו פנאי השבוע לצאת החוצה לירוק המלבלב המנוקד בפרחים שנמצא סביבנו, ואולי אפילו להוסיף נטיעה משלכם, חג שמח!

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וכל צוות ח'ביזה

_______________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: בצל ירוק /בצל לח, חסה, ברוקולי/כרוב, לפת/סלק/קלרבי, מלפפון, עגבנייה, גזר, כרובית, מנגולד/קייל/עלי ברוקולי/מיזונה, תפו"א, פול/אפונת שלג או אפונת גינה/ארטישוק ירושלמי.

בארגז הגדול גם: סלרי שורש/פטרוזיליה שורש, שומר/דייקון/צנון, כוסברה/פטרוזיליה.

ובסל הפירות החגיגי: בננה, אבוקדו, קלמנטינה, פומלית, תפוז.

יום רביעי: תפו"א, פטרוזיליה שורש/סלרי שורש, עגבניה, ארטישוק ירושלמי/אפונת גינה או אפונת שלג, גזר, חסה, לפת/קלרבי/סלק, קייל/מנגולד/עלי ברוקולי/מיזונה, ברוקולי/כרוב/כרובית, מלפפון, בצל ירוק/בצל לח.

בארגז הגדול גם: פלפל, שומר/צנון, פטרוזיליה.

ובסל הפירות החגיגי: בננה, אבוקדו, לימון, פומלית, תפוז.