3-5 בדצמבר 2018 – חנוכה שמח ומאיר

חידושים משמחים לקראת החג:

אנחנו שמחים לפתוח את חודש דצמבר עם התמרים המצויינים של סמר שהגיעו אלינו – חדשים מגדיד הסתו. למי שכבר מכור – והתגעגע וחיכה ושאל והשתוקק – הם כאן! ולמי שעדיין לא מכיר – קיבוץ סמר בחבל אילות מגדל מטעי תמרים אורגנים משובחים ביותר. אפשר להוסיף לארגז הירקות תמרים משלושה זנים שונים: ברהי – עגול, רך ומתוק מאוד. הוא מוכר יותר בצורתו הטריה – כתמר צהוב. בסמר עשו נסיון לייבש אותו על העץ, כמו את שאר הזנים וגילו שכפרי מיובש טעמו ומרקמו מיוחדים במינם. הם מכנים אותו: "טופי של תמר", והוא תמר מסוכן, רבים כבר התמכרו…! הגיעו גם תמרי דקל נור, מאורכים, כהים ויבשים יותר. הם פחות מתוקים, ומי שרגיל לתמרים תימניים או עירקיים, ישטף בגל נוסטלגיה מול אחד מאלה. והאחרון והחביב הוא הזהידי – גם הוא תמר קטן ועגול, פחות מתוק מהברהי, ועשיר מאוד בסיבים תזונתיים. מי שמתיקות יתר לא חביבה עליו, יהנה מאוד מאחד משני האחרונים. הם גם מצויינים לאפיה ובישול.

את התמרים של סמר ניתן לרכוש בארגז של 5 קילו או באריזה של 500 גרם. הוסיפו אותם לארגז דרך מערכת ההזמנות שלנו.

____________________________

לנבחרת התבלינים המצויינים של אסף מצטרפים שניים נוספים: תבלין גריל לעוף ואבקת מרק טבעית. גם הם עשויים מחומרי גלם טריים, משובחים ונקיים מתוספות ונטחנים בטחינת אבן ריחיים. תבליני "ריח שדה" נטחנים במפעל קטן ואיכותי בנתיבות ונארזים בקופסאות פלסטיק. כשרים למהדרין בהשגחת הרבנות נתיבות.

ניתן להוסיף אותם להזמנה דרך מערכת ההזמנות שלנו.

______________________________________________

קצת על חנוכה, הסטוריה וגיאוגרפיה של גידול ירקות

חֲנֻכִּיָּה יְפֵהפִיָּה
נוֹתֶנֶת לָנוּ אוֹר.
מְסַפֶּרֶת לִי, מְשׁוֹרֶרֶת לִי
עַל חֹפֶשׁ וְעַל דְּרוֹר.

(לוין קיפניס)

עוד שלושה שבועות החורף מגיע, השמיים מתכהים ומחשיכים כבר בשעות אחר הצהרים, הערב יורד מוקדם ושעות החשיכה ארוכות. אנחנו נכנסים הביתה ומדליקים את החשמל, אבל בימים נושנים יותר, החשיכה היתה דרמטית יותר. אור נרות או מדורות היה היחידי שהפר את השחור, ובשעות הארוכות של החושך ארבו סכנות. החששות והפחדים גברו, והתכנסות קהילתית ומאירה היתה פתרון נהדר להפגת הקושי. זאת אולי הסיבה לכך שבתרבויות רבות חוגגים חגי אור בעונת החורף – חנוכה שלנו, חג המולד הנוצרי, הדיוואלי ההודי, חגיגות לוי קארטונג בתאילנד ופסטיבלי אורות נוספים נחגגים דווקא בימים אלו בהם האור הולך ופוחת (כמו הקלאוסיאגן בלוצרן ופסטיבל האורות בליון).

חנוכה, חג האור שלנו, חוגג את נצחונו של האור הקטן על החושך הגדול – שהתבטא בתקופת הכיבוש היווני בכפיית התרבות היוונית הכובשת על התושבים היהודים בארץ. כדי לשבור את רוחם, נשללה מהם חירותם הדתית והתרבותית, בית המקדש, שהיה עבורם סמל לביטוי רוחני ומקום לפולחן מעשי, חולל והושבת. הפסל היווני שהוצב בו וגזירות השמד שאסרו על היהודים לקיים את מנהגיהם הדתיים, נועדו להמחיש את עליונות התרבות היוונית ואת תבוסתה של התרבות המקומית. אנטיוכוס היווני ראה את תרבותו ההליניסטית כנעלה על התרבות היהודית המקומית, הברברית לטעמו, והוא רצה ליצור אחידות בקרב העמים שכבש, ומה יוצר אחדות יותר מתרבות אחת, חזקה, יפה ואיתנה, מוכתבת מגבוה, שבבוא העת תיצור הזדהות, נאמנות ואחדות?

מסתבר שזה לא ממש עבד… הפגיעה בתרבות ובדת הביאה למרד סוער, לכיבוש ירושלים על ידי המקבים, לטיהור בית המקדש והחזרת הפולחן היהודי הדתי. ולכשמונים שנה של ממלכה חשמונאית אוטונומית ביהודה. כשהייתי ילדה סופר לי הסיפור בעיקר כסיפור של נצחון הלאומיות והדת. ואולי מבחינה הסטורית יש בכך אמת, אך כיום כשאני חוזרת לסיפור אני רואה בו את העוצמה של השאיפה לחופש וליכולת ביטוי עצמי מקומי ייחודי. האחדה תרבותית לא מצליחה לשרוד לאורך זמן. כל אחד זקוק לזהות שלו ולביטוי הקהילתי שלו, וכשמצליחים ליצור רבגוניות של זהויות ותרבויות, נוצר באמת אור גדול.

וגם בצלחת שלנו – בלי רבגוניות ושוני שכאלה, סלט הירקות שלנו, וכל הארוחה בעצם, היו דלים ואחידים מאוד. במקומות שונים בעולם פותחו וטופחו סוגים רבים של מאכלים

וגידולים, והחיבור ביניהם, בלי לבטל אחד את השני, יצר את העושר המופלא של סל הירקות שלנו. אז לכבוד חנוכה, אני רוצה לפרגן לחופש לגדל ירקות מקומיים, מגוונים, מעניינים, ולספר סיפור קצר על התרבות החקלאית מסביב לגלובוס ולארצות השונות.

בראשית היו בני האדם ציידים ולקטים נודדים. הם לא גידרו עצמם בגדרות, לא בנו בתים, לא הכינו שדה לעיבוד חקלאי. אלא נעו ממקום למקום, כשהם אוספים מה שהם מוצאים: עשבים, גרגירים, דגנים, עלים, שורשים ופירות. בכל עונה היו בנמצא גידולים אחרים, והאנשים נעו לפי מזג האויר, כמו הציפורים הנודדות, כשהם חורפים במקומות נעימים יותר בחורף ונמלטים מהחום הגדול למקומות קרירים בקיץ. זרעי דגנים ופירות ושורשים קשים שיכולים להישמר לאורך זמן נאגרו לפעמים ונשמרו לחורפים הקשים.

עם הזמן החלו האנשים להשתקע ולביית צמחים ובעלי חיים – הם הביאו איתם לקרבת הבתים שבנו את הצמחים שהיו טובים להם – לא מרים מדי ולא רעילים כדי לגדלם. בסביבת הבית נוצרה קרקע עשירה בחנקן, כתוצאה מהפרשות של בעלי חיים ובני אדם ולכן היתה האדמה מוצלחת במיוחד לגידול חקלאי. עם הזמן גילו האנשים את סוד רבית הצמחים: אם שומרים את הזרעים שמניב הצמח אפשר לזרוע אותם באדמה ולהצמיח מהם צמח חדש. מעונה לעונה נשמרו הזרעים מן הצמחים המוצלחים יותר גם לפי מטרת השימוש– אלו שהיו להם עלים גדולים במיוחד, שורש גדול או פרי גדול, אלו שהיו טעימים יותר מאחרים – יותר מתוקים, יותר חזקים בטעמם, ואלו שהוכיחו חוזק ועמידות בפני מזיקים ובפני מזג אויר. כך פיתח האדם זנים מוצלחים יותר ויותר לצרכיו ושימושיו, בצורה טבעית, תוך התערבות מסויימת שלו.

באזור ארץ ישראל העתיקה התפתחה חקלאות ירקות משני סוגים: חקלאות בעל – חקלאות ללא השקיה, תוך ניצול מי הגשמים בלבד, וחקלאות שלחין – חקלאות בעזרת השקיה בתעלות, בערוגות מרובעות קטנות, ולפעמים בתוך מטעי עצים, כגידול בין שורות העצים (דבר מועיל מאוד למשל לחסות, שאוהבות את צל העצים וקרירותם). בין הערוגות נחפרה מערכת תעלות צרות, ומי המעין הקרוב היו מתועלים בהן להשקיה. סמרטוט בד או ערימת עפר היתה הברז שפתח או סגר את אספקת המים לתעלה. השיטה הזו מתאימה מאוד לתנאים טופוגרפיים של איזור הררי, בו אפשר להשתמש בכוח הכבידה להזרמת המים.
החקלאים העתיקים והחכמים הללו גידלו בעזרת ידיהם המגויידות וערוגותיהם הקטנות מגוון גדול של גידולים, שתרם להעשרת הקרקע והגדיל את פוריותה, וכן השתמשו בזבל העיזים והכבשים שנוצר מהעדרים שרעו באיזור, מה שאיפשר גידול אינטנסיבי ושימוש חוזר בקרקע מעונה לעונה ומשנה לשנה.
בשמורת הסטף בהרי ירושלים (פניה שמאלה במעגל התנועה בראש העליה מעין כרם למבשרת) יש הדגמה יפה של ערוגות שלחין בשיטת חקלאות עתיקה כזו.

במקומות שונים בעולם התפתחו סוגים שונים של ירקות, מהם נצבר מגוון הירקות העצום שיש לנו היום:
באיזור הים התיכון התפתח גידול ירקות עשיר במינים: ירקות שורש כמו צנון, לפת, שום, סלרי, כרישה, ובצל, ירקות עלים כמו כרוב, סלק עלים, וכן פול, אספרגוס, ארטישוק ושומר.
החקלאות באיזור זה העבירה חלק נכבד מהידע והזנים לחקלאות הרומית ומשם לאירופה כולה, כשבצפון אירופה התאקלמו בעיקר זנים שמסתדרים טוב עם החורף: הסלק, הגזר ושורשים אחרים, העלים השונים, ומשפחת הכרוביים הזכורה לטובה.
בסין באזור עמקי הנהרות התפתחה חקלאות מדהימה, שבמקרים מסויימים מצליחה לשמור עד היום על יחודיותה בשמירה על פוריות קרקע גבוהה ביותר, שמאפשרת לגדל גידולים מהירים ובעלי תנובה גבוהה, וזאת תוך מיחזור מקסימלי של כל פסולת אורגנית. הסינים תרמו לסל הירקות מינים נוספים של עלים, כגון: הכרוב הסיני, עלי החרדל, הבקצ'וי, הטטסוי, המיזונה (ועוד המון סוגי עלים שונים) צנון ענק, וכמובן את הסויה והאורז. הם אלו שפיתחו גם את תרבות הנבטת הנבטים, גידול שתוך מספר ימים מניב יבול עשיר בויטמינים ובאנזימים.

איזור שלישי חשוב הוא האיזור של התרבות הילידית האמריקאית – בעיקר איזורי מרכז ודרום אמריקה החמים והגשומים. משם הגיעו אלינו ירקות חובבי חום- משפחת הסולניים: תפוחי אדמה, עגבניות, חציל, פלפל. ממשפחת הדלועים: סוגי הדלעת והקישואים השונים, וכן הבטטה, התירס, והשעועית למיניה.

מאפריקה הגיעו מלונים, במיה, אבטיח, והמון פירות, מהאיזור ההודי הגיעו המלפפון, הלוביה, וכן תבלינים רבים: פלפל שחור, ריחן, וניל ועוד.

ואחרון חביב הוא תות השדה, שנכנס לגידול חקלאי רק במאה ה-16 מיערות אירופה.

ומקיבוץ הגלויות הזה אנחנו יכולים להנות היום ממגוון של עשרות סוגים שונים של ירקות, שמתפצלים לאלפי זנים ותתי זנים שונים. שיר הלל של ממש לחופש ולדרור ליצור, לטפח, לגדל ולטעום. שיהיה לנו חג מלא אורות צבעוניים ומאירים, ושיהיה בתיאבון!!

העובדים שלנו מתאילנד חוגגים השבוע את יום המלך ב5 בדצמבר – חגים שמחים לכולנו!

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: כרוב/שומר/לפת, צנון/צנונית/דייקון, בטטה/פלפל ירוק, קלרבי, מלפפון, עגבניה, גזר, ברוקולי, תרד/טאטסוי/קייל, שמיר/פטרוזיליה, מנגולד. מתנה – מיזונה/רוקט.

בארגז הגדול גם: ארטישוק ירושלמי/סלק, סלרי עלים/שורש, חסה.

בארגז הפירות: בננה, תפוח, תפוז, אבוקדו ופומלית.

יום רביעי: קלרבי, צנון/צנונית/דייקון, עגבניה, בטטה כתומה או סגולה/תפו"א, גזר, חסה/רוקט/מיזונה, מנגולד/טאטסוי, תרד/קייל, שמיר/פטרוזיליה, מלפפון, ברוקולי/כרוב.

בארגז הגדול גם: לוביה תאילנדית/ארטישוק ירושלמי, לפת/שומר, סלרי שורש/סלק.

בארגז הפירות: בננה, תפוח, תפוז, אבוקדו ופומלית.