21-23 במאי 2018 – ארץ חיטה

חידוש מלאי:

הדבש של תמיר חזר אלינו לאחר הפסקה קצרה, וגם מלאי סיידר התפוחים של תומר וחמוטל התחדש!

הוסיפו לארגז דרך מערכת ההזמנות שלנו.

________________________________________

מעברו השני של חג השבועות אנחנו ממשיכים את סיפורה של החיטה.

ב"פרק הקודם" סיפרנו על אם החיטה הקדומה שמצא אהרון אהרנסון ועל התפתחות החיטה המתורבתת בדרך של ברירה, וניסוי וטעיה על ידי חקלאיות וחקלאים לאורך השנים. השינוי הזה היה הכרחי כדי שהאדם יוכל לגדל חיטה, אבל הוא יצר מה שמכונה במדע: "צוואר בקבוק": משום שנבחרו רק זנים בעלי תכונה מסויימת, המתאימה לחקלאות, המגוון הביולוגי הלך והצטמצם. בדרך אבדו תכונות חשובות של חיטת הבר, עמידות רבה יותר בפני מחלות ויובש, וכן רמה תזונתית גבוהה יותר של גרגרי החיטה.

עוד כשמצא אהרונסון את חיטת הבר הוא חזה כי המחקר העוסק בה יהיה חשוב לא רק בשל הערך ההיסטורי שלו להבנת ההתפתחות התרבותית והחקלאית האנושית, או חקר הבוטניקה וצמחי הבר, אלא גם משום שהוא הבין את תופעת צוואר הבקבוק, וצפה שבעתיד נידרש לתכונות שאבדו בביות החיטה, ואותן נוכל למצוא בחיטת הבר.  כך כתב: "בדרך הבירור וההכלאה נוכל לקבל ממנו (מדגן הבר החדש, אם החיטה) זנים לאזורים חרֵבים מחד גיסא, ולאזורים רמים וקרים מאידך גיסא. (…) מחקרים אלה לא ישמשו רק את ההיסטוריה והבוטניקה. תהא בהם גם תועלת כלכלית, ומותר אולי לומר – חברתית. מטרתם להקל על ייצור של קצת יותר לחם ובמחיר זול יותר, במקומות שייצור הלחם קשה ויקר, ולאפשר את ייצור הלחם במקומות שם לא היה אפשרי כלל עד כה" (אהרן אהרנסון, "מחקרים חקלאיים ובוטניים בפלשתינה", 1910). בתחנת המחקר החקלאית שלו בעתלית הוא היה כנראה המדען הראשון בעולם שניסה להכליא צמחי תרבות עם אבותיהם מן הבר כדי להשביחם.

על אף צוואר הבקבוק אליו נקלעה, החיטה התגלתה כצמח סתגלן וגמיש מאוד, ובאלפי השנים שחלפו מאז ביותה, היא התפשטה לכמעט כל פינה בעולם, והצליחה להתאים את עצמה לתנאי שטח ואקלים שונים. חקלאים מסורתיים בכל העולם גידלו חיטה, באיזורים שונים ולעתים אף בכל כפר וכפר היו זני חיטה ייחודיים למקום, ותרבות, מסורת, טקסים וחגים נרקמו סביבה, וכמובן שהיא הולידה תרבות אוכל מפוארת.

 
      

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבל נעזוב רגע את "המהפכה החקלאית" ותרבות החיטה, שהתרחשו לפני כ10,000 שנה, ונקפוץ בזמן למאה שעברה, המאה העשרים, ול"מהפכה הירוקה". השנים הן שנים שאחרי שתי מלחמות עולם, מדינות העולם מנסות לאסוף את השברים ולהתאושש מאימת המלחמות. טראומות משנים של רעב ומחסור ונבואות שחורות על פיצוץ אוכלוסין ורעב עולמי מדאיגות מאוד ויוצרות חשש גדול מפני העתיד. במפעלי התחמושת יש המון אמוניה, חומר גלם בסיסי לייצור נשק וגם… דשן חקלאי סינטטי היכול להאיץ את צמיחת היבולים. זה נראה כמו פתרון מושלם, וכך, מפעלי התחמושת עושים "הסבה מקצועית" ועוברים לייצר דשנים סינטטיים לחקלאות מתקדמת. בשדות החיטה הדישון הסינטטי גרם לצמיחת שיבולים כבדות גרעינים. הזנים המסורתיים היו גבוהים והגבעולים לא הצליחו לשאת את משקל השיבולת, ונוצרה תופעה של רביצת השיבולים על הקרקע. זה יצר בעיית מחלות, רקבונות והקשה על הקציר. המדע התגייס למשימה, ופיתח, בעזרת הכלאת זני חיטה ננסיים שנמצאו ביפן וזנים עמידים למחלות, זנים חצי ננסיים, שיכלו לשאת זקוף את משקל השיבולת והיו בעלי כושר ייצור גרעינים גבוה (פחות אנרגיה בצמח הופנתה לצימוח הגבעול והעלים, ולכן הפיקה יותר גרעינים). המדען שמזוהה יותר מכל עם המהפכה הזו הוא אגרונום אמריקאי בשם נורמן בורלוג, שעבד במקסיקו, הודו, פקיסטן ובארצות מתפתחות נוספות, וזכה בפרס נובל לשלום על תרומתו למניעת רעב בעולם. ושוב, התחושה היתה שנמצא פתרון מעולה. win-win. העולם המערבי נכנס לשנים של בטחון תזונתי בתחום הדגן.

אבל זוכרים את צוואר הבקבוק הראשון? כאן נוצר, למעשה בקבוק שני שצווארו צר אף יותר מהראשון – גידול החיטה המסורתי הוחלף בגידול תעשייתי, ותוך כמחצית מאה הומר כמעט כל גידול החיטה בעולם לזנים דומים מאוד, בעלי מגוון גנטי צר. מצב כזה חושף את החיטה לפגיעות רבה יותר לכל מזיק, מחלה או שינוי אקלים קיצוני. אם יגיע משהו שפוגע בזן הנפוץ, הוא יתפשט במהירות וישמיד הכל, ולא תהיה אפשרות להתגונן על ידי ריבוי זנים בעלי תכונות שונות. הרעב הגדול באירלנד, טראומה חקלאית איומה של קריסת יבול תפוחי האדמה במדינה כולה בשל מחלת הכימשון, הוא תזכורת לסכנה של אחידות גנטית שכזאת.

לצערי, גם בארצנו הקטנטונת קרה תהליך דומה. בתחילת המאה שעברה היתה כאן בארץ כמעט רק חקלאות מסורתית. רוב החיטה שגדלה כאן היתה חיטת הדורום המיועדת לפיתות, משום שזה היה הלחם המקומי. מאות זני חיטה שונים גודלו בכפרים הערביים, ולכל כפר או איזור היו מטחנת הקמח המקומית, תרבות האפיה שלו והמסורות החקלאיות האופייניות למיקרו האקלים ולקרקע האופיינית לו. באופן מצער, המתיישבים היהודים, שהגיעו מרקע של לימוד חקלאות ומדע, התייחסו לרוב בבוז לחקלאות המסורתית של הפלאחים הערבים. הם סברו שהם יודעים טוב יותר, ורצו להביא את הקידמה לחקלאות הישראלית. כך הובאו ארצה זנים מושבחים של חיטת לחם, שהניבו חיטה רכה יותר, ויבול גבוה יותר, משנות השבעים הגיעו גם הזנים החצי-ננסיים. זני המורשת המקומיים נזנחו ונזרקו, הזנים המיובאים קיבלו שמות עבריים, ותוך עשרות שנים בלבד נראה היה כי הלכה לאיבוד מסורת חקלאית עתיקת שנים ויקרה מפז.

ובכל זאת, במהלך השנים היו יחידי סגולה שהבינו את חשיבות איסוף ושמירת הזנים המסורתיים. הם עשו זאת בעצמם, ללא כל גיבוי או תמיכה מוסדית, וללא תנאים מתאימים. פרופ' משה (מוסיק) פלדמן ממכון ויצמן, פרופ' מרדכי כסלו מאוניברסיטת בר־אילן וד"ר יעקב מתתיה ממכון וולקני אספו בשנות ה70 וה80 של המאה העשרים עשרות דגימות זני מורשת של חיטה, הם עשו זאת מתוך תחושת שליחות וכמיטב יכולתם, אך ללא גוף מארגן, הזנים לא נשמרו בצורה מקצועית ולא הונבטו כל כמה שנים כדי לשמור על חיוניותם. בשנה האחרונה החל להתגבש פרוייקט הצלה ייחודי בשם "ארץ חיטה", שותפים לו ביזי גולדברג שחוקר עצמאית את החיטה והחוקרים פרופ' אבי לוי ממכון ויצמן, ד"ר רואי בן דוד ממכון וולקני וד"ר עינב מייזליש גתי, מנהלת בנק הגנים הלאומי במכון וולקני. במסגרת הפרוייקט קובצו, קוטלגו וזוהו הזנים שנאספו בארץ, ונאספו זני חיטה ארצישראלית נוספים שהתגלגלו לבנקי זרעים בעולם. בחממות המחקר במכון וולקני ובמכון ויצמן מגודלים הזנים שנשמרו, כדי להפיק זרעים חיוניים רעננים, ובמקביל מתנהל גם מחקר שמטרתו לאפיין גנטית ומורפולוגית את הזנים המסורתיים שנמצאו. זוכרים את אהרונסון? המטרה כאן, מלבד שימור המסורת, היא לייצר אוסף חיוני וחי של כמאה זני מורשת, שישמשו עוגן למחקר עתידי וטיפוח זנים.

מאמר מרתק על הנושא נכתב על ידי רונית ורד ב"הארץ" לפני כשנה.

דוגמה למחקר כזה הוא המיפוי הגנטי של החיטה שמתקיים במחקר החקלאי והבוטני בשנים האחרונות. בגרעיני חיטת הבר יש ערך תזונתי גבוה יותר מהחיטה התרבותית. הדבר נובע מתהליך טבעי המתרחש בסוף עונת הצמיחה, אז מת הצמח וחומרי המזון שהצטברו בעלים ובגבעולים עוברים לגרגרים, כדי להבטיח את המשכיות הדור הבא. התהליך הזה המתרחש בצורה יעילה ומהירה בחיטת הבר גורם לכמות חלבונים ומינרלים גבוהה יותר בגרעיניה. לפני כעשור גילה צוות של מדענים ישראלים וקליפורנים את הגן האחראי למהירות ויעילות התהליך הזה, והתקוה המדעית היא כי פענוח הרצף של הגן ותפקידו יאפשרו להעביר את התכונה החשובה גם לזנים תרבותיים.

באופן לא מפתיע אולי, הסיפור של החיטה מקפל בתוכו התפתחות ומסורת, קידמה ומורשת, ריצה קדימה, ופסיעה רגע לאחור. יש בו את התנועה הנוכחת בחיינו של מעגליות, בה בכל סיבוב אנחנו פוגשים את המוכר אבל מזוית אחרת. הוא מקפל בתוכו קהילתיות מגוונת וכוללת, עבודת אדמה מפרכת ושאיפה לקיום מכובד וצנוע. והוא מזכיר לנו שמגוון וריבוי הם המפתח, והכחשת העבר או השונה והתעלמות מהישגי מי שהיה לפנינו או זניחת תבונת האחר מביאות להצטמצמות, לצוואר בקבוק דק ומגביל והרה אסון.

התנועה הזאת נמצאת גם בטקס הביכורים המקראי, כשעומד האיכר עם פרי ביכוריו החדשים מהשנה הנוכחית, ודווקא ברגע הזה הוא נזכר באביו אברהם, בירידה למצרים, ביציאת מצרים וההגעה לארץ. ושוב מהעבר הוא חוזר להווה: "וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'". ולאחר שמניח האיכר את מנחת הביכורים לפני האל הוא יוצא לחגיגה הקהילתית, שכולם שותפים בה: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.".

שיהיה לכולנו שבוע טוב של אחרי ביכורים, והמשך עונה של שפע ונדיבות.
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה.

___________________________________

מה השבוע בטנא?

יום שני: גזר, דלעת ערמונים, חסה, מלפפון/פקוס, סלק, עגבניה, תפו"א, מנגולד/קייל, קישואים, שום, כוסברה/פטרוזיליה.

ובסל הגדול גם: בצל, מלון/כרוב, פלפל/שעועית ירוקה

יום רביעי: שום, דלעת ערמונים/דלורית, עגבניה, חסה, סלק, פטרוזיליה/כוסברה, מלפפון, קישואים, גזר, תפו"א, שעועית.

ובסל הגדול גם: בצל, מנגולד/קייל, פקוס/מלון/פלפל.