בשבוע הבא, לאחר חג השבועות, משלוחי הארגזים כרגיל ביום שני וביום רביעי.
אבל, כדי שנוכל להכין את יום שני בזמן – מערכת ההזמנות תיסגר לשינויים למסלולי יום שני ביום חמישי השבוע, 17/5 בשעה 20:00.
אנא, חסכו מאיתנו שינויים לאחר מועד זה.
תודה על שיתוף הפעולה!
____________________________________
לצוות שלנו הצטרפה גל מכפר בן נון, ולאחר אריזת הארגזים בשבוע שעבר, קיבלנו ממנה את הקומיקס החביב הזה, להנאתכם:
_________________________________________
שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה כּוֹרְעָה בָּרוּחַ
מֵעֹמֶס גַּרְעִינִים כִּי רַב.
וּבְמֶרְחַב הָרִים יוֹם כְּבָר יָפוּחַ,
הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב.
עוּרוּ, הוֹי, עוּרוּ, שׁוּרוּ, בְּנֵי כְּפָרִים!
קָמָה הֵן בָּשְׁלָה כְּבָר עַל פְּנֵי הַכָּרִים!
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר
שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה זֵר חַג עוֹטֶרֶת,
שֶׁפַע יְבוּל וּבְרָכָה.
לִקְרַאת בּוֹא הַקּוֹצְרִים בְּזֹהַר מַזְהֶרֶת,
חֶרֶשׁ לָעֹמֶר מְחַכָּה.
הָבוּ, הָנִיפוּ, נִירוּ לָכֶם נִיר.
חַג לַקָּמָה, עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
מילים ולחן: מתיתיהו שלם, לכבוד חג הקציר של קיבוץ רמת יוחנן
לכבוד חג השבועות ביקשו בגן של ילדתי לשלוח עם הילדים טנא חגיגי, וכאמא מסורה פצחתי מיד במלאכה: בקצה החצר, כך זכרתי, צמחו כל החורף שיבולי חיטה יפיפיות, שכבר שמתי עליהן עיני לשימוש בשבועות. יצאתי לחצר ומצאתי שיבולים זהובות אם כי שדופות משהו, וכאשר ניסיתי לקטוף אותן גיליתי למה: כל טלטול קטן של השיבולת הבשלה גרם לה להתפרק ולהתפזר לכל עבר. שום דבר לא עבד, גם בקציר זהיר, נשארתי עם גבעול שהבהב ושיבולת ריקה. זכרתי את השיבולים החזקות והנאות שהיו מעטרות את חדר האוכל בקיבוץ לקראת חג הקציר, ומצד אחד, זה אכן אכזב את האמא המסורה שבי, אבל מאידך – לימד אותי את חכמתה של חיטת הבר בחצר שלי, כמו גם את סבלנותם ומסירותם של החקלאים הראשונים שבייתו אותה לפני למעלה מ10,000 שנים.
החקלאות היא תופעה חדשה יחסית בתולדות האנושות, ראשיתה לפני כעשרת אלפים שנה, כשהאדם עבר מליקוט מזון מהטבע לגידול מכוון של צמחים ובעלי חיים שביית מהבר. תקופה זו היתה מפנה עצום בהתפתחות האדם, שהביא להתיישבות קבע, לפיתוח כתב ומבנה מדיני. בלי להפריז ניתן לומר כי זהו ערש התרבות שלנו. החיטה היא אחד הגידולים הראשונים שלמד האדם לביית ולגדל בעצמו. הוא ברר את החיטה מן הבר והפכה לגידול חקלאי, לצמח תרבות. חיטת הבר, אם החיטה, היא המוצא לכל סוגי החיטים התרבותיות שאנו מגדלים, ועדיין נפוצה בשטחים נרחבים של ארץ ישראל וסביבתה. אנו מכירים הרבה צמחי תרבות שאותם גידל האדם ועדיין קיימים גם בצורת הבר שלהם: שזיף בר ושזיף תרבותי, או גזר בר וגזר תרבותי, שומר בר ושומר תרבותי, וגם חיטת בר וחיטה תרבותית. החיטה גדלה בר בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור הכרמל, בגלבוע, בשומרון וביהודה. איזור תפוצתה משתרע מצפון לארץ ישראל והלבנון עד לפרס המערבית ועירק.
את אם החיטה גילה אהרון אהרונסון, בן למשפחת אהרונסון ממייסדי זכרון יעקב, שהיה אגרונום, בוטנאי וגיאולוג. בשנת 1906, יצא אהרן אהרנסון לחפש את חיטת הבר. היה זה מסע בעקבות צמח מיובש אחד, שנקטף במורדות החרמון ונשמר באוניברסיטה בגרמניה במשך כ-50 שנה בלי שנודע מקורו. לאחר חיפושים רבים הוא מצא את השיבולת הראשונה של חיטת הבר על צלע ההר בראש פינה, ובהמשך הוא מצא את הצמח באזורים נוספים בארץ ישראל. אהרונסון היה מופתע למדי מכך שחיטת הבר דומה ממש לחיטה התרבותית, וכך הוא כתב ביומנו: “היסוסי התעוררו בעיקר למראה ההתפתחות הנאה של השיבולים והגרגירים. לא תיארתי לי כלל את אבטיפוס החיטה דומה כל כך לחיטים התרבותיות שלנו ומניב גרגירים העשויים להשביע את רצונו של חקלאי מודרני. ולאמיתו של דבר הרי אלמלא כן, לא היה האדם הפרהיסטורי מבחין בה, בחיטה זו, ומכל מקום לא היה מקדים כל כך לייחס לה חשיבות כה מרובה”.
הנה תמונה של שתיהן, חיטת הבר מימין, התרבותית משמאל, שפטו בעצמכם:
אבל אם חיטת הבר כה משביעת רצון למה צריך לביית אותה? למה לא ללקט אותה בר בשדה? חיטת הבר דומה מאוד במראה לחיטה התרבותית, אבל עדיין יש ביניהן הבדלים קריטיים: לחיטה הגדלה בטבע יש תכונות שהן יתרונות לצמח הבר, אבל תכונות אלה הן חיסרון לאדם ולחקלאי: לאחר שהגרגירים של חיטת הבר מתמלאים ומבשילים, ציר השיבולת (הגבעול שבמרכזה) נשבר, והיא מתפרקת ליחידות קטנות. לצמח הבר זוהי מעלה: היחידות הקטנות מתפזרות בשטח, נופלות בין רגבי הקרקע, ולפחות חלק מהן שורדות במשך הקיץ ויכולות לנבוט בעונת הגשמים הבאה. אבל דמיינו את תסכולו של הלקט או הלקטת הקדמונים (או האמא המשקיענית של היום…) שקטפו שיבולים של חיטת הבר, ולקחו אותם הביתה. עד שהגיעו אל המשפחה, השיבולים נשברו והתפרקו, ובידיהם נשאר רק גבעול יבש וחסר גרגירים… תכונה שניה המבדילה את חיטת הבר מן החיטה התרבותית היא שגרגיריה עטופים בקליפה נוקשה ובעטיפות נוספות שצמודות אליהם, וקשה מאוד לקלף אותם ולהפרידם. כך הגרגירים מוגנים יותר מחום ומיובש, וכן מפגיעות ומאכילה על-ידי בעלי-חיים. אך הלקטת שאספה את הגרגירים והביאה אותם אל מגוריה, נאלצה לעמול שעות ארוכות על הפרדת הגרעינים מן המוץ (הקליפות הלא אכילות), או לטחון אותם יחד, וכך גם לאכול אותם.
האדם ביקש לפתח חיטה שתתאים לצרכיו, ולכן הוא בחר וזרע רק זרעים מן השיבולים, שזרעיהם נשארו צמודים אל מקומם זמן ארוך. במשך שנים רבות של בחירה ושל זריעה, קיבל החקלאי זנים חדשים, שלהם גרעינים המופרדים מהצמח רק באמצעות נענוע, הכאה וחבטה, כלומר, באמצעות הפעולה שאנו מכנים: “דיש”, בשעת הדיש גם נפרדים הגרגרים בקלות מהמוץ. השם המדעי של החיטה הוא Triticum מהמלה Tritum שפירושה ברומית – נדושה. כך הפך האדם את עשב הבר לחיטה תרבותית.
לחיטה התרבותית ישנם יתרונות חקלאיים נוספים, שבזכותם הפכה לגידול החשוב ביותר לתזונת האדם: חיטת הבר מצוייה באיזורים מצומצמים במזרח הקרוב, ולמזלנו גם בארץ ישראל, ואילו את החיטה התרבותית הצליח האדם לגדל על פני שטחים נרחבים של כל היבשות: אירופה, אסיה, אמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית ואוסטרליה. יש גם הבדל גדול מאוד בין רמת היבול של חיטה תרבותית וחיטת הבר: חיטה תרבותית נותנת יבול גדול מאוד, כי בכל שיבולת יש גרגירים רבים והם גדולים מאוד. אילו חיטת הלחם התרבותית הייתה גדלה בטבע, כצמח בר, היא לא הייתה שורדת: השיבולים היו נופלות על האדמה בלי להתפרק, והזרעים לא היו מתפזרים ונחבאים בין הרגבים. במצב כזה, הסיכויים גדולים שבעלי-חיים (עכברים, נמלים ומזיקים אחרים של החיטה) ימצאו בקלות את השיבולים, ויאכלו את כל הגרגירים. חיטת התרבות מצליחה להתקיים רק בזכות העובדה שהאדם מגדל אותה בשדות מעובדים, משקה ומדשן את הקרקע, מרחיק את המזיקים וקוצר ודש אותה.
ביות החיטה היה צעד ראשון, בשבוע הבא אמשיך ואספר על “המהפכה הירוקה” והמשך הרפתקאות החיטה מחיטת הבר לחיטה שאנחנו מכירים היום, ובינתיים נסיים בתקוה וברכה ליבול טוב, לשפע ולשלוה:
במאמר מלא פנינים וחכמה כרגיל כותב ניסים קריספיל על החיטה: “הקמה הזהובה הנעה ברוח, שלאדם בן ימינו היא סמל השקט והשלווה, נחשבה בימי הביניים כמחביאה בחובה פחדים ורוחות רעות. קציר החיטה ביטא מלחמה באותה רוח רעה. האלומה שנקצרה אחרונה שימשה נושא לפולחנים רבים בתרבויות שונות. בכמה מכפרי הפלחים בארץ נוהגים לארוג את שיבולי האלומה האחרונה בחוטי צמר צבעוניים ולכנותה ברכת-אל-חסידה (ברכת הקציר). נוהגים גם לתלות אותה על ממגורות החיטה, או על קירות הבית, כסגולה לברכה ונגד עין הרע”.
בתקוה לשבוע שקט וטוב, וחג קציר נעים,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח’ביזה
_________________________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: תרד ניוזילנדי, מלון, חסה, מלפפון/פקוס, סלק, עגבניה, תפו”א, מנגולד/קייל, קישואים, כרוב/בצל יבש, כוסברה/פטרוזיליה.
ובסל הגדול גם: כרישה/שום, פטרוזיליה שורש, דלעת ערמונים.
יום רביעי: פטרוזיליה שורש/שום/כרוב, מנגולד, עגבניה, חסה, סלק, פטרוזיליה/כוסברה, מלפפון/פקוס, קישואים, בצל יבש, תפו”א, תרד ניוזילנדי/קייל.
ובסל הגדול גם: גזר, מלון, דלעת ערמונים.
_________________________________________
שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה כּוֹרְעָה בָּרוּחַ
מֵעֹמֶס גַּרְעִינִים כִּי רַב.
וּבְמֶרְחַב הָרִים יוֹם כְּבָר יָפוּחַ,
הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב.
עוּרוּ, הוֹי, עוּרוּ, שׁוּרוּ, בְּנֵי כְּפָרִים!
קָמָה הֵן בָּשְׁלָה כְּבָר עַל פְּנֵי הַכָּרִים!
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר
שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה זֵר חַג עוֹטֶרֶת,
שֶׁפַע יְבוּל וּבְרָכָה.
לִקְרַאת בּוֹא הַקּוֹצְרִים בְּזֹהַר מַזְהֶרֶת,
חֶרֶשׁ לָעֹמֶר מְחַכָּה.
הָבוּ, הָנִיפוּ, נִירוּ לָכֶם נִיר.
חַג לַקָּמָה, עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
מילים ולחן: מתיתיהו שלם, לכבוד חג הקציר של קיבוץ רמת יוחנן
לכבוד חג השבועות ביקשו בגן של ילדתי לשלוח עם הילדים טנא חגיגי, וכאמא מסורה פצחתי מיד במלאכה: בקצה החצר, כך זכרתי, צמחו כל החורף שיבולי חיטה יפיפיות, שכבר שמתי עליהן עיני לשימוש בשבועות. יצאתי לחצר ומצאתי שיבולים זהובות אם כי שדופות משהו, וכאשר ניסיתי לקטוף אותן גיליתי למה: כל טלטול קטן של השיבולת הבשלה גרם לה להתפרק ולהתפזר לכל עבר. שום דבר לא עבד, גם בקציר זהיר, נשארתי עם גבעול שהבהב ושיבולת ריקה. זכרתי את השיבולים החזקות והנאות שהיו מעטרות את חדר האוכל בקיבוץ לקראת חג הקציר, ומצד אחד, זה אכן אכזב את האמא המסורה שבי, אבל מאידך – לימד אותי את חכמתה של חיטת הבר בחצר שלי, כמו גם את סבלנותם ומסירותם של החקלאים הראשונים שבייתו אותה לפני למעלה מ10,000 שנים.
החקלאות היא תופעה חדשה יחסית בתולדות האנושות, ראשיתה לפני כעשרת אלפים שנה, כשהאדם עבר מליקוט מזון מהטבע לגידול מכוון של צמחים ובעלי חיים שביית מהבר. תקופה זו היתה מפנה עצום בהתפתחות האדם, שהביא להתיישבות קבע, לפיתוח כתב ומבנה מדיני. בלי להפריז ניתן לומר כי זהו ערש התרבות שלנו. החיטה היא אחד הגידולים הראשונים שלמד האדם לביית ולגדל בעצמו. הוא ברר את החיטה מן הבר והפכה לגידול חקלאי, לצמח תרבות. חיטת הבר, אם החיטה, היא המוצא לכל סוגי החיטים התרבותיות שאנו מגדלים, ועדיין נפוצה בשטחים נרחבים של ארץ ישראל וסביבתה. אנו מכירים הרבה צמחי תרבות שאותם גידל האדם ועדיין קיימים גם בצורת הבר שלהם: שזיף בר ושזיף תרבותי, או גזר בר וגזר תרבותי, שומר בר ושומר תרבותי, וגם חיטת בר וחיטה תרבותית. החיטה גדלה בר בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור הכרמל, בגלבוע, בשומרון וביהודה. איזור תפוצתה משתרע מצפון לארץ ישראל והלבנון עד לפרס המערבית ועירק.
את אם החיטה גילה אהרון אהרונסון, בן למשפחת אהרונסון ממייסדי זכרון יעקב, שהיה אגרונום, בוטנאי וגיאולוג. בשנת 1906, יצא אהרן אהרנסון לחפש את חיטת הבר. היה זה מסע בעקבות צמח מיובש אחד, שנקטף במורדות החרמון ונשמר באוניברסיטה בגרמניה במשך כ-50 שנה בלי שנודע מקורו. לאחר חיפושים רבים הוא מצא את השיבולת הראשונה של חיטת הבר על צלע ההר בראש פינה, ובהמשך הוא מצא את הצמח באזורים נוספים בארץ ישראל. אהרונסון היה מופתע למדי מכך שחיטת הבר דומה ממש לחיטה התרבותית, וכך הוא כתב ביומנו: “היסוסי התעוררו בעיקר למראה ההתפתחות הנאה של השיבולים והגרגירים. לא תיארתי לי כלל את אבטיפוס החיטה דומה כל כך לחיטים התרבותיות שלנו ומניב גרגירים העשויים להשביע את רצונו של חקלאי מודרני. ולאמיתו של דבר הרי אלמלא כן, לא היה האדם הפרהיסטורי מבחין בה, בחיטה זו, ומכל מקום לא היה מקדים כל כך לייחס לה חשיבות כה מרובה”.
הנה תמונה של שתיהן, חיטת הבר מימין, התרבותית משמאל, שפטו בעצמכם:
אבל אם חיטת הבר כה משביעת רצון למה צריך לביית אותה? למה לא ללקט אותה בר בשדה? חיטת הבר דומה מאוד במראה לחיטה התרבותית, אבל עדיין יש ביניהן הבדלים קריטיים: לחיטה הגדלה בטבע יש תכונות שהן יתרונות לצמח הבר, אבל תכונות אלה הן חיסרון לאדם ולחקלאי: לאחר שהגרגירים של חיטת הבר מתמלאים ומבשילים, ציר השיבולת (הגבעול שבמרכזה) נשבר, והיא מתפרקת ליחידות קטנות. לצמח הבר זוהי מעלה: היחידות הקטנות מתפזרות בשטח, נופלות בין רגבי הקרקע, ולפחות חלק מהן שורדות במשך הקיץ ויכולות לנבוט בעונת הגשמים הבאה. אבל דמיינו את תסכולו של הלקט או הלקטת הקדמונים (או האמא המשקיענית של היום…) שקטפו שיבולים של חיטת הבר, ולקחו אותם הביתה. עד שהגיעו אל המשפחה, השיבולים נשברו והתפרקו, ובידיהם נשאר רק גבעול יבש וחסר גרגירים… תכונה שניה המבדילה את חיטת הבר מן החיטה התרבותית היא שגרגיריה עטופים בקליפה נוקשה ובעטיפות נוספות שצמודות אליהם, וקשה מאוד לקלף אותם ולהפרידם. כך הגרגירים מוגנים יותר מחום ומיובש, וכן מפגיעות ומאכילה על-ידי בעלי-חיים. אך הלקטת שאספה את הגרגירים והביאה אותם אל מגוריה, נאלצה לעמול שעות ארוכות על הפרדת הגרעינים מן המוץ (הקליפות הלא אכילות), או לטחון אותם יחד, וכך גם לאכול אותם.
האדם ביקש לפתח חיטה שתתאים לצרכיו, ולכן הוא בחר וזרע רק זרעים מן השיבולים, שזרעיהם נשארו צמודים אל מקומם זמן ארוך. במשך שנים רבות של בחירה ושל זריעה, קיבל החקלאי זנים חדשים, שלהם גרעינים המופרדים מהצמח רק באמצעות נענוע, הכאה וחבטה, כלומר, באמצעות הפעולה שאנו מכנים: “דיש”, בשעת הדיש גם נפרדים הגרגרים בקלות מהמוץ. השם המדעי של החיטה הוא Triticum מהמלה Tritum שפירושה ברומית – נדושה. כך הפך האדם את עשב הבר לחיטה תרבותית.
לחיטה התרבותית ישנם יתרונות חקלאיים נוספים, שבזכותם הפכה לגידול החשוב ביותר לתזונת האדם: חיטת הבר מצוייה באיזורים מצומצמים במזרח הקרוב, ולמזלנו גם בארץ ישראל, ואילו את החיטה התרבותית הצליח האדם לגדל על פני שטחים נרחבים של כל היבשות: אירופה, אסיה, אמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית ואוסטרליה. יש גם הבדל גדול מאוד בין רמת היבול של חיטה תרבותית וחיטת הבר: חיטה תרבותית נותנת יבול גדול מאוד, כי בכל שיבולת יש גרגירים רבים והם גדולים מאוד. אילו חיטת הלחם התרבותית הייתה גדלה בטבע, כצמח בר, היא לא הייתה שורדת: השיבולים היו נופלות על האדמה בלי להתפרק, והזרעים לא היו מתפזרים ונחבאים בין הרגבים. במצב כזה, הסיכויים גדולים שבעלי-חיים (עכברים, נמלים ומזיקים אחרים של החיטה) ימצאו בקלות את השיבולים, ויאכלו את כל הגרגירים. חיטת התרבות מצליחה להתקיים רק בזכות העובדה שהאדם מגדל אותה בשדות מעובדים, משקה ומדשן את הקרקע, מרחיק את המזיקים וקוצר ודש אותה.
ביות החיטה היה צעד ראשון, בשבוע הבא אמשיך ואספר על “המהפכה הירוקה” והמשך הרפתקאות החיטה מחיטת הבר לחיטה שאנחנו מכירים היום, ובינתיים נסיים בתקוה וברכה ליבול טוב, לשפע ולשלוה:
במאמר מלא פנינים וחכמה כרגיל כותב ניסים קריספיל על החיטה: “הקמה הזהובה הנעה ברוח, שלאדם בן ימינו היא סמל השקט והשלווה, נחשבה בימי הביניים כמחביאה בחובה פחדים ורוחות רעות. קציר החיטה ביטא מלחמה באותה רוח רעה. האלומה שנקצרה אחרונה שימשה נושא לפולחנים רבים בתרבויות שונות. בכמה מכפרי הפלחים בארץ נוהגים לארוג את שיבולי האלומה האחרונה בחוטי צמר צבעוניים ולכנותה ברכת-אל-חסידה (ברכת הקציר). נוהגים גם לתלות אותה על ממגורות החיטה, או על קירות הבית, כסגולה לברכה ונגד עין הרע”.
בתקוה לשבוע שקט וטוב, וחג קציר נעים,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח’ביזה
_________________________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: תרד ניוזילנדי, מלון, חסה, מלפפון/פקוס, סלק, עגבניה, תפו”א, מנגולד/קייל, קישואים, כרוב/בצל יבש, כוסברה/פטרוזיליה.
ובסל הגדול גם: כרישה/שום, פטרוזיליה שורש, דלעת ערמונים.
יום רביעי: פטרוזיליה שורש/שום/כרוב, מנגולד, עגבניה, חסה, סלק, פטרוזיליה/כוסברה, מלפפון/פקוס, קישואים, בצל יבש, תפו”א, תרד ניוזילנדי/קייל.
ובסל הגדול גם: גזר, מלון, דלעת ערמונים.