מתוק, מתוק – הוא טעם החיים
אם רק יודעים כיצד לטעום, אם רק יודעים.
כדי לסייע לכם להתגבר על החום הגדול העומד בפתחנו, אנחנו פוצחים במבצע מעולה על תמר הזהידי האורגני של קיבוץ סמר: 7.5 שקלים לאריזה של חצי קילו, 70 שקלים לארגז [של 5 קילו]. מוזמנים להוסיף מהמתוק הזה דרך מערכת ההזמנות שלנו.
_____________________________________
שינויים בשל חג השבועות:
בשבוע הבא – משלוחי יום שני כרגיל.
משלוחי יום רביעי יתקיימו ביום חמישי 1/6.
מערכת ההזמנות תיסגר לשינויים ביום שני 29/5 בשעה 21:00 בערב.
מזכירים לכם שהיום הפתוח שלנו יתקיים השנה באיסרו חג שבועות – יום חמישי 1 ביוני, בין השעות 15:00-19:00 אצלנו בשדה בכפר בן נון.
תהיה פעילות יצירה ופינת בישולים וסיורים בשדה, לגדולים ולקטנים. וגם שוק קניות קטן בבית האריזה שלנו. נעדכן לו”ז מדוייק יותר בשבוע הבא.
נשמח מאוד שתבואו לבקר אותנו!
______________________________________________________
השבוע אנחנו נותנים במה לסמדר, לקוחה ותיקה שלנו, כדי לספר לכן על אלטרנטיבה בריאה ורב-פעמית לטמפונים:
עצמי רגע את העיניים, ודמייני שאת באפריקה. לא בקייפטאון או ביוהנסבורג – אלא בכפר נידח, מקום שישבו יותר אדמה מכביש, יותר אוויר מאינטרנט. לי אישית זה עושה געגוע וכמיהה… לסוג אחר של חיים והוויה.
עכשיו תחשבי שיש לך ווסת. ואין, פשוט אין – לא טמפונים, לא תחבושות, לא מכונת כביסה ומייבש בשביל תחבושות בד. כלום.
מה את עושה?
נערות ונשים בכל העולם מתמודדות עם שאלה הזו כל חודש.
הפתרונות? לא מוצלחים, ובדרך כלל, המשמעות לנערה היא להשאר בבית: להפסיד שבוע לימודים כל חודש, לצבור פיגורים בחומר ואולי לנשור.
וכאן נכנסת “רוביקאפ” – חבורת נשים דניות, עם נסיון של שנים בעבודת שטח באפריקה. הן הבינו שהווסת היא מפתח לחינוך איכותי לנערות באפריקה, שיאפשר להן לפרוץ את מעגל העוני, להתפתח, לבחור עם מי להתחתן וכמה ילדים להביא לעולם.
והן יצרו קסם. קסם של גביעונית – רכה בדיוק במידה, קשיחה בדיוק במידה. עם סיליקון נעים וללא ניסויים בבעלי חיים.
על כל גביעונית שנמכרת, הן תורמות גביעונית אחת לנערה באפריקה. ובנוסף, סדנאות בנושא בריאות, מיניות והגיינה.
עכשיו אפשר לקנות אותה גם בארץ – להנות מגביעונית מעולה ולתת לנערה את האפשרות להגיע הכי רחוק שאפשר. בחודש מאי, את תורמת אפילו יותר! על כל גביעונית שנמכרת – את תורמת שתי גביעוניות. משנה את החיים לשתי נערות. לא שווה?
__________________________________________
עלי ח’ביזה #620 – ניחוח חציר
בשבועות האחרונים החלו לקצור את שדות החיטה שסביבנו. קציר מוקדם בטרם חג השבועות הוא סימן לאכזבה בגידול הדגן הזהוב. בשנה גשומה, בה מתמלאים השיבולים בגרעינים שמנמנים, נקצרת החיטה בעזרת קומביין – שקוצר את השיבולים ומפריד את הגרעינים מהקש – שנארז מאוחר יותר בחבילות לשימושים שונים. אבל בשנים פחות טובות, כמו השנה, הגרעינים לא מגיעים להתמלאות שמצדיקה את מאמץ ההפרדה, והשדה נקצר כולו ונארז בחבילות חציר (שבו יש גם קש וגם גרעינים). מהחלבון המשובח שבגרעינים הרזים שנשארו בשיבולים יהנו בעלי חיים שהחציר נועד להאכלתם. החבילות המלבניות נראות עדיין פסטורליות ומשמשות תפאורה נאה לחג השבועות הקרב, אבל הלב קצת נחמץ בפנים.
במקביל, בשדה שלנו גדל (או מדויק יותר לומר – גדלה) חציר מסוג אחר… יש ניחושים?
בני ישראל היוצאים ממצרים זכרו אותה לטובה וציינו אותה כשהתלוננו בגעגועים: “זָכַרְנוּ אֶת… הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים”. מכיוון שהחציר ברשימה מוזכר לצד ירקות אחרים שאכלו בני ישראל במצרים, הבינו הפרשנים שלא מדובר בחציר כמאכל בהמה, וזיהו אותו כירק מוכר ואהוב: אונקלוס מכנה אותו כרתי, יונתן בן עוזיאל – קפלוטיא, רש״י מזהה אותו כפורילש, והרמב״ם קורא לו: כַּרַאת. מתרגם או פרשן בן זמננו היה קורא לה: כרישה.
היא אחותם הנאוה של הבצל והשום, דומה להם מאוד אך שונה מהם. הבצל והשום הם הפופולריים והמוכרים במשפחה, והיא, כדרכן של בנות אצולה, קצת סנובית, ומבקרת פחות במטבח, אך אצלנו בח’ביזה היא בת בית בשדה כבר מן השנה הראשונה. הכרישה, או בשמותיה האחרים: לוף, פראסה (משמה המדעי Allium ampeloprasum), פירו, כרתי או “שום הכָּרָש” (שמה התקני והרשמי), היא ירק קל לגידול, היא לא רגישה מדי לקור ואפילו לא לחום. היא אמנם מתמודדת עם עשבים ועם מספר מחלות, אך בדרך כלל בגבורה. אלא שכדי ליהנות ממנה מוכרחים להתאזר בסבלנות רבה – מיום כניסת השתילים הרכים לאדמה ועד למועד הקטיף יעברו לפחות חמישה-שישה חודשים, אבל שווה לחכות.
לעומת אחיה החריפים הבצל, השום והבצל הירוק היא מעודנת הרבה יותר, פחות מסריחה ולא תגרום לכם להזיל דמעות כשתחתכו אותה. בניגוד לאחיה, הכרישה גם לא נאכלת בדרך כלל בצורתה הטריה, אלא רק מבושלת, ויש דרכים רבות לבשלה (אידוי, בישול במים, צליה, אפיה, טיגון) ומטעמים רבים להכין ממנה (ראו באגף המתכונים). חלק מהם צריכים להתפרסם בצירוף אזהרה כי הם עלולים להביא את הטועם להתמכרות…
היא אורחת רצויה בשולחן ראש השנה ומלווה את הברכה “שיכרתו שונאינו”, במשחק לשון על שמה הארמי: “כרתי”. וגם חצי שנה לאחר מכן, עם בוא חג הפסח, היא חלק מהחגיגה – קציצות כרישה (עם קמח מצה או שברי מצות) הם מתאבן אהוב ומשביע בימי חג המצות. היא יכולה לככב כך בשני חגים שונים כי היא גדלה כל השנה – למרות הקור החורפי (באירופה הן גדלות גם תחת השלג) ואפילו בעיצומו של הקיץ – היא מצליחה לשרוד ולצמוח – רק תנו לה זמן.
היא מגודלת באיזורנו כבר למעלה מאלפיים שנה, וכבר אז נהנתה מפופולריות. בחפירות במצרים גילו שרידי כרישות וציורי קיר שלהן. גם היוונים והרומאים סברו כי היא מצלילה את הקול, ונירון קיסר, שנתן קולו בשיר ובנגינה, דאג לאכול בכל יום מרק כרישה כדי לשמור על צלילות קולו, וזכה לכינוי “זולל הכרישה”.
הרומאים הביאו אותה לכל מקום שכבשו, וביניהם גם לאנגליה, שם זכתה הכרישה למעמד של כבוד בקרב בני העם הוולשי. היא מזוהה עם פטרונה של ווילס, סנט דואי (Dewi Sant), שהיה צמחוני אדוק, והתקיים על לחם, מים, עשבים וכרישות. בקרב בין הוולשים לבין הסקסונים ב-1 במרץ 1620 נתקלו הוולשים בבעיה: שני הצבאות לבשו מדים זהים! כדי לזהות זה את זה ענדו הוולשים גבעולי כרישה אביבית על קסדותיהם, וכמובן, ניצחו בקרב. עד היום, ב-1 במרץ, יום סנט דואי, עונדים חיילים וולשים עלי כרישה על קסדותיהם ואזרחים מקשטים את דש הבגד בעליה. מאז חלפו מים רבים בנהר התמזה, אבל הצבעים הלאומיים של נסיכות וולש נותרו הירוק והלבן של הכרישה, ועל מטבעות של פאונד אחד, המטבע המייצג את האומה הוולשית בבריטניה, מוטבע איור של כרישה, עדות למעמדה המיוחד בקרב הוולשים.
גידול כרישה מתחיל בנעיצת שתילים דקיקים, כשהכלל הוא “כמה שיותר עמוק – יותר טוב”. החלק העיקרי הנאכל בכרישה הוא החלק הלבן בתחתית הגבעול, זה שהיה נסתר תחת מעטה האדמה ולכן לא נשזף בשמש ולא הוריק מכלורופיל. שתילה עמוקה של הכרישות תיצור חלק לבן ארוך יותר. כדי להאריך את האיזור הלבן יש מי שמתלל עוד אדמה על הכרישה ככל שהיא צומחת וגובהת. אנחנו בח’ביזה לא עושים כך, מפאת חוסר זמן וריבוי כרישות, ומסתפקים באורך הטבעי של הלבן, אבל אם אתם מגדלים כרישה אצלכם בחצר – פנקו אותה וכסו את הגבעול באדמה, כך “תלבינו” חלק ארוך יותר בגבעול.
אחרי השתילה צריך לדאוג שהיא תקבל די מים, שמש ולנקות מעשבים, אבל הכרישה תעשה את השאר. לאט. כאן מגיע המבחן האמיתי – צריך פשוט לתת לה זמן, הרבה זמן, בו היא תגדל לאט לאט, בקצב שלה, ולאחר חמישה-שישה חודשים תגיע לגודל מתאים לקטיף. בשנים הראשונות היינו חסרי נסיון וחסרי סבלנות, ו”משום מה” הכרישות שלנו נשארו תמיד קטנות. שיחה עם איריס בן צבי, מגדלת כרישות אורגנית ותיקה הבהירה לנו את הטעות. לפני שעוברים חמישה חודשים, היא אמרה, אני אפילו לא בודקת מה המצב. רק מקץ חמישה חודשים אני עושה סיבוב ראשון לבדוק האם מתקרב זמן הקטיף. שיעור באורך רוח.
למרות שהלבן הוא החלק הנחשק בה, גם צבעם הירוק של העלים שלה מוזכר במיוחד במשנה בברכות: “מאימתי קורין את שמע בשחרית… רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי”. ההסבר: ממתי מותר לומר את תפילת “שמע” בבקר? מהרגע בו יש די אור שמאפשר להבחין בין תכלת לירוק, “כרתי” הכוונה לצבע הירוק המאפיין את הכרישה. ובאמת, סימנה של כרישה אביבית טריה וטובה הוא הירוק של עליה והלבן הבוהק של גבעולה. כי הכרישה יכולה לגדול, כאמור, כל השנה, אבל באביב היא משהו מיוחד – קרירות החורף וגשמיו מרפדים אותה בפינוק, ואולי גם משהו בקצב הכללי של החורף הזו מתאים גם למנגינה הרגועה והאיטית של הכרישה. היא עוברת עונת גידול נקיה מהתמודדויות קשות (כמו טמפרטורות גבוהות) ומתמלאת בעסיסיות, ובאביב היא נותנת ספרינט של התמלאות והיא מוכנה ומזומנה לקטיף. את הרעננות האביבית שלה תפגשו בארגזים בשבועות הקרובים.
ומה שטוב לנירון קיסר, לסנט דואי ולבני ישראל טוב גם לנו. אפשר להכין ממנה מרק, קציצות, ממולאים, סלטים, לצרף לפסטה, או לכל תבשיל כתחליף לבצל. הנה כמה טיפים לאחסון ושימוש בליידי ליק:
- כמו שהיא עמידה בשדה, כך גם באחסון – היא תחזיק מעמד שבועיים במקרר בלי בעיה (אפשר לעטוף בשקית ניילון או לשמור במגירת הירקות).
- כדי לשמור כרישה לזמן ארוך יותר אפשר לחלוט אותה במשך כ-3 דקות במים רותחים, לסנן ולהכניס לכלי אטום למקפיא.
- זכרו שהיא גדלה בחלקה (הלבן) מתחת לקרקע – לפני השימוש כדאי לשטוף אותה היטב משאריות אדמה.
- כרישה צעירה (לא כזו שאתם מקבלים מאיתנו) אפשר לשים טריה בסלט.
- בדרך כלל ההנחיה היא לא להשתמש בחלק הירוק של הכרישה, וחבל – העלים הירוקים הם תבלין טוב וחומר גלם משובח למרקים ולרטבים.