25-27 ביוני 2018 – הכדור הוא עגול (וירוק מבחוץ ואדום מבפנים)

השבוע חוזרים אלינו ידידים ותיקים – דידי ושירה עמוסי, ממשק "טנא ירוק", שחוזרים עם שמן הזית המעולה שלהם. ביקשתי מהם לכתוב לכם כמה מילים, הנה הן לפניכם:

אצלנו במשק "טנא ירוק" (משק אורגני שנמצא בצפון בקעת הירדן) מגדלים זיתים ממבחר זנים: פישולן, פיקואל, לצ'ינו, ברנע, קורטינה, קורנייקי וסורי. כל זן – טעמו ואופיו.

מי מכם שזוכר אותנו משנים עברו, בוודאי שאל את עצמו לאן נעלמנו?!
אז זהו, שלא נעלמנו… או נכון יותר, כמעט נעלמנו..
לפני שלוש שנים, בשנת השמיטה, חשבנו לנסות לאמץ את הרעיון היהודי היפה של הפקרת היבול ולאפשר לנזקקים, ולכל מי שרוצה להגיע, להנות מהברכה ולמסוק מהזיתים כרצונו. ובנוסף, לאפשר לאדמה ולעצים לנוח מטיפולים ועיבודים. כך שבחרנו, שלא להתפרנס מהזיתים בשנת השמיטה.
כידוע, הזית הוא עץ סירוגי: בשנה אחת נותן הרבה יבול, ובשנה שלאחר מכן – מעט. כיוון שבשנת השמיטה העצים היו עמוסי פרי, בשנה העוקבת כמעט ולא היה פרי. מלבד זאת, בשמיטה הרבה פרי לא נמסק, נשאר והצטמק על העצים, דבר שגורם פגיעה בפריון העץ. כך שאת "מחיר" השמיטה גררנו על פני שלוש שנים, ונאלצנו להיעדר ממשק שמן הזית בתקופה זו.

לשמחתנו הרבה, השנה היתה ברכה גדולה בעצים, היבול היה יפה וטוב. הזיתים נמסקו בזמן, השמן יצא מבית הבד טרי, רענן ובעל איכויות גבוהות.
הוא נשלח לתחרות ארצית, ואנחנו התרגשנו לזכות במקום הראשון כשמן הזית האורגני המשובח בישראל. לאחר מכן השתתף השמן גם בתחרות בינלאומית באיטליה וזכה ב"מדליית זהב כפול" – הציון הגבוה ביותר שקיבל אי פעם שמן ישראלי בתחרות זו!

השמן משווק בשלוש רמות (המחיר בהתאמה):
בלנד – תערובת זנים משובחת המתאימה לחיך הממוצע.
זני (פיקואל, לאצ'ינו, סורי) – שמן מאחד הזנים שאנו מגדלים, לבחירה לפי הטעם.
זהב – שמן מזן פישולין שזכה כשמן הטוב בישראל מזן זה. צריך לטעום כדי להבין.

תהנו,
דידי ושירה עמוסי, משק טנא ירוק

_____________________________________

אישה באבטיח

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא,
היו לה שני שרפרפים וכסא ומנורה.
היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון,
ותלתה שם תמונה והכניסה ארון.
וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה,
ופתאום – הסתיימה העונה…

(מילים: נורית זרחי, לחן: שלמה גרוניך, ביצוע: חוה אלברשטיין, איור: יוסי אבולעפיה)

 

יש לי חשד הגברת עליה שרה חוה אלברשטיין התגוררה באבטיח בשדה שלנו… אמנם קשה לי לדמיין איך היא דוחקת לתוך האבטיחים הקטנים שלנו את כל מטלטליה, אבל מצד שני, מוכרת לנו מאוד התחושה של "פתאם – הסתיימה העונה!". עונת האבטיח בח'ביזה היא קצרונת, כחודש בערך, ולפני שתסתיים, רצינו לספר לכם כמה דברים עליו – אז הנה השבוע – עלון בירוק ואדום:

ביום חמישי שעבר הגיע הקיץ באופן רשמי, וימי חום כבד כבר מבקרים אותנו באופן די תכוף. אנחנו שבים לקטר, כמדי קיץ, אבל האבטיחים לא מתרגשים – האבטיח זקוק לחום רב, אותו הוא מכיר ממקום מוצאו, בדרום יבשת אפריקה, במדבר קלהארי. במדבר הלוהט היה האבטיח, שלמעלה מ-90% ממנו הוא מים, מקור חשוב וחיוני לנוזלים לאדם ולחיות הבר. הקושי בבחירת אבטיח מוצלח הוא עתיק יומין: גם זני הבר המתוקים זהים מבחוץ לזני הבר המרים, ולכן היו מנקבים עוברי האורח הצמאים חור בקליפת האבטיח ובודקים האם מר הוא או מתוק.

מדרום אפריקה הוא התפשט צפונה לכל אפריקה, וגודל במצרים כבר לפני 4000 שנה. המצרים קישטו בציורי אבטיחים קירות של חדרי קברים ומערות, והיו משאירים אבטיח ליד המתים כדי להזין אותם במסע לעולם הבא. גם העברים הכירו אותו כבר ממצרים "זכרנו את הדגה… את הקישואים ואת האבטיחים". מצפון אפריקה הגיע האבטיח למזרח התיכון, הוא גודל בארץ ונזכר במשנה בסוגיות שונות. לסין הוא הגיע במאה ה-10, וכיום סין היא המגדלת הגדולה ביותר של אבטיחים, (ואחריה תורכיה ואיראן). במאה ה-13 הביאו אותו המורים לאירופה, יחד עם צמחים נוספים שהכירו באפריקה ואסיה, ולאמריקה הוא הגיע עם העבדים האפריקאים שהובאו לשם, ועם המתיישבים שהגיעו מאירופה.

הרומן של ח'ביזה עם אבטיחים התחיל בתמימות, שאפתנות ו… כשלון… בשנה האחרונה שלי בקליפורניה, לפני שהקמתי את ח'ביזה, גידלתי אבטיחים שבתוכם הם אדומים או כתומים או צהובים (בחווה של ג'ו פרי, החקלאי המנטור שלי). היתה לנו הצלחה נחמדה ואני הייתי תחת הרושם שדי פשוט לגדל אבטיחים, ולכן כשהכנתי רשימת גידולים נכנסו אלו אחר כבוד באות א'. אלא שבשנה הראשונה פשוט לא הלך לנו, ומערוגות האבטיח המפוארות שלנו קטפנו רק תריסרים מעטים. למזלנו גם מספר הלקוחות שלנו אז, ב2004, היה כשני תריסרים והם נהנו מקומץ האבטיחים (שהיו למען האמת גם לא ממש מתוקים…). אחת הסיבות המרכזיות לכשלון היתה התזמון – אני זרעתי אבטיחים כמו בקליפורניה – בסוף האביב, עונה שאצלנו בישראל היא מרובת וירוסים ומחלות, במיוחד בקרב משפחת הדלועים, אליה משתייך ידידנו.

לאחר פאוזה של כמה שנים, ורכישת נסיון בתחום הדלועים והימנעות מהוירוסים החביבים שלהם, החלטנו לנסות שוב, והפעם בתזמון נכון, שיקדים את הוירוסים, ולפני כשש שנים עשינו נסיון נוסף, מוקדם יותר ומוצלח יותר. כעבור שנה השתפרנו אף יותר, ולפני חמש שנים העזנו לראשונה לשתול שתילי אבטיח "ללא גרעינים". גידול אבטיח כזה הוא מורכב יותר מגידול אבטיח "של פעם" עם גרעינים, זאת משום שאנחנו מנסים בעצם לפעול כנגד הטבע. כל פרי וירק מנסה לגדול לשם מטרה אחת ויחידה – להעמיד צאצאים (כלומר – גרעינים), מנגד עומד לו האדם ומנסה להיפטר מהגרעינים הללו, ולא ביריקה. בני האנוש מאסו בפירות מגורענים ולכן ניסו ומנסים לפתח פירות ללא גרעינים ש"מפריעים" לאכילה. אבטיח ללא גרעינים מכיל בכל זאת מעט זרעים קטנים, אלא שרובם שקופים ומעטים, ואינם פוריים. תודו שזה מוזר. לנסות לפתח פרי שבעצם לא מפיק זרעים ולכן לא יכול להעמיד צאצאים ולהפיק פירות נוספים. מצד אחד מוקדש מאמץ מדעי כביר לשכלל ולשפר את הפוריות האנושית – מפותחת הפריה חוץ גופית, הקפאת עוברים ותאי זרע, פונדקאות וכו', ומאידך אצל הפירות אנחנו מטפחים עקרות…

אז איך בעצם נוצרים כל שנה עוד ועוד אבטיחים "חסרי גרעינים"? זרעים של אבטיחים רגילים הם זרעים "דיפלואידים" = בעלי 2 סטים של כרומוזומים (2X). הזרעים אותם זורעים כדי להפיק אבטיחים ללא גרעינים הם זרעים "טטראפלואידים" = בעלי 4 סטים של כרומוזומים (4X). זרעי אבטיחים "ללא גרעינים" הינם בעלי קליפה קשה מהרגיל, וקשה להנביט אותם, יותר מאשר זרעי אבטיחים רגילים, ולכן בדרך כלל שותלים אותם משתילים שהונבטו וגודלו במשתלה בתנאים מבוקרים ומשופרים. הזרעים נובטים ומתפתחים לצמחים שיוציאו עלים ופרחים, אך לא יפיקו פרי אם לא יואבקו ע"י פרחי אבטיח רגיל, ולכן מוכרחים לשתול שורת אבטיח רגיל על כל שלוש שורות אבטיח "ללא גרעינים". במהלך ההאבקה תורם כל זרע חצי מכמות הכרומוזומים שלו: 1+2 ומתקבל פרי שזרעיו "טריפלואידים" = בעלי 3 סטים של כרומוזומים. המספר האי זוגי הזה פוגם ביכולת הזרע להתרבות ולמעשה מעקר אותו. מתקבל אמנם פרי, שהוא למעשה עסיסי ומוצק יותר מפרי "בעל גרעינים", אך זהו פרי שהתפתח מ"רביית בתולין" – מתא בלתי מופרה והוא נקרא "פרי פרתנוקרפי", זהו בעצם ה"פרד" של עולם הצומח.

האבטיחים אהובים לא רק עלינו, הולכי על שתיים, אלא גם על חיות בר וכמובן… ציפורים ובפרט עורבים בעלי תעוזה, מקור חזק וחיבה למתוק. אנחנו מתעקשים להגן על הפירות שלנו, אחרת נמצא אותם כך:

ולכן אנחנו מכסים אותם ברשת ציפורים ומונעים מן העורבים לנקר בהם.

האבטיח הוא פרי מרפא. המים הרבים שבו מנקים את הגוף ומיץ אבטיח מומלץ לסובלים מבעיות בשלפוחית השתן ובתפקודי כבד וגם לניקוי הכליות. עוד סגולה של אבטיח היא ניקוי הגוף עשן הסיגריות הנכנס אליו, מומלץ למעשנים אקטיבים וגם לפאסיביים. גרעיני האבטיח משמשים (מרפואות תימן) לניקוי כתמים וריח רע מהפה והשיניים. יש להשרות במים זרעי אבטיח כתושים היטב, לסנן ולשטוף את הפה. ברפואת עירק משתמשים בקליפת האבטיח לטיפול בעור נגוע בפטרת. גם יהודי לוב משפשפים את עורם בקליפת אבטיח במקרים של כתמי עור. האבטיח מכיל ויטמין A בצורת קארוטין, ויטמין C וויטמינים מקבוצת B (B1, B2) הוא דל בנתרן ועשיר באשלגן. עוד מידע מקיף ומפורט על סגולות ההזנה והמרפא של ידידנו העגול והאדום תוכלו למצוא כאן.

אז איך איך קוטפים אבטיח בשל ומתוק?
– אנחנו קוטפים את האבטיח כשהקנוקנת ליד עוקץ הפרי מתייבשת. בדוכן האבטיחים תוכלו לנסות ולודא שהעוקץ יבש ומכווץ קצת, כך שהפרי לא נקטף ירוק.
– החלק שבא במגע עם הקרקע מחליף את צבעו לצהוב, כך שאתם צריכים לחפש כתם צהוב על אחד מצידי האבטיח.
– והסימן המסתורי מכולם – צליל עמום נשמע בתגובה להקשה על הפרי.

הנה ההסבר בסרטון

איך לאחסן אבטיח? 
הטמפרטורה המושלמת לאחסון אבטיח היא כ- 12 מעלות, אולם גם בטמפרטורת החדר (בערך 23 מעלות) אפשר לשמור אבטיח שלם בין שבוע ל- 10 ימים. אחסון ממושך מדי יגרום לאבטיח לאבד מטעמו ולשנות את מרקמו.
לא מומלץ להקפיא אבטיח או לאחסן אותו במדפים הקרים ביותר במקרר. חשיפה לקור מוגזם תגרום לאבטיח כוויות קור, תפגע במתיקות ובטעם שלו, ותביא לכך שהליבה המוצקה של האבטיח תעשה קמחית ורכה.
אם תרצו לאחסן אותו שוב לאחר שחתכתם אותו, מומלץ לאחסן את האבטיח עטוף בניילון נצמד בטמפרטורה של 3- 4 מעלות צלזיוס.

ולסיום – אחרי שבחרתם אבטיח מצוין, חתכתם, הוספתם נענע וגבינה בולגרית, זה הזמן להתרווח ולנשנש אבטיח תוך עיון באוסף עובדות מפתיעות, מעניינות וגם סתם מצחיקות על אבטיח.

באגף המתכונים באתר שלנו תמצאו דברים מעניינים שאפשר לעשות עם אבטיח, מלבד פשוט לנגוס…

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וצוות ח'ביזה

_______________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: מלון/אבטיח, דלעת נאפולי/דלורית, תרד ניוזילנדי/מנגולד, מלפפון/פקוס, עגבניות צ'רי, עגבניה, תפו"א, תירס, חצילים/קישואים, בצל/כרישה/שום, פטרוזיליה.

בסל הגדול תוספת של: לוביה תאילנדית, דלעת אמורו/דלעת ערמונים, חסה.

יום רביעי: הרשימה מתפרסמת עם סיום אריזת הארגזים.

בסל הגדול תוספת של:

18-20 ביוני 2018 – ריח מלונים

 

אליעזר ורוז מ"שורשי ציון" הכינו אריזות יפות לטבלאות השוקולדים המעולות שלהם.

גודל החפיסה קטן קצת, ואיתו ירד גם המחיר. טבלאות השוקולד שלהם עשויות מ75% קקאו נא אורגני מומס בטמפרטורה נמוכה, שהוא מקור מעולה למגנזיום, ומומתקות בסוכר קנים לא מעובד. טעים ובריא. דרך מערכת ההזמנות שלנו תוכלו לבחור בין שישה טעמים מיוחדים: טבעי, ג'ינג'ר וכורכום, קפה, צ'ילי מקסיקני, תפוז ופטל.

 

וגם – חיכיתם חיכיתם, והוא בא:

חומץ התפוחים המהולל של תומר וחמוטל חזר! חיכינו לו בסבלנות מרובה (טוב, קצת גם בחוסר סבלנות כבר), לקח לו זמן לתסוס ולהחמיץ – והנה הוא שב אלינו.

מי שמכיר מן הסתם ימהר להזמין, ומי שלא – זה הזמן להכיר את החומץ המעולה והטבעי הזה שמכינים תומר וחמוטל מתפוחים עודפים מהמטע של קיבוץ צובה.

דרך מערכת ההזמנות שלנו

_____________________________________________________________

מי יתנני במדבר מלון… עסיסי ומתוק (הנביא ירמיהו בעיבוד ח'ביזאי)

ביום רביעי שעבר, בשעת האריזה, ירד אצלנו בשדה גשם שוטף. שאון הטיפות על גג הפח שלנו היה מחריש אזנים ולכחצי שעה הרגשנו כאילו החורף חזר. כמובן ששעה אחר כך התבהרו השמיים, ויומיים אחר כך השרב הגיע במלוא עוזו והזכיר לנו שאמצע יוני, אבל לרגע שוב התהפך מזג האויר ובלבל אותנו כהוגן. ובכל זאת – רוב רובם של הירקות בשדה וגם בארגז שלכם מדברים כבר "קייצית": קישואים, פקוס, דלעות שונות, מלונים, חצילים, שום, עגבניות צ'רי, תירס שקפץ לביקור ראשון בשבוע שעבר, והשבוע גם אבטיח ולוביה תאילנדית שעושים גיחה ראשונה לארגז.

בינתיים אנחנו בח'ביזה דבקים בזהותנו כפלאחים, עובדי אדמה, מגדלי ירקות. היה לנו רגע או שניים שחשבנו לטעת מטע קטן של עצי פרי, אבל בינתיים החלטנו לדבוק בקרוב לקרקע, ולהרכיב ארגז פירות מתוצרת בוסתני הפירות האורגנים שמגדלים חקלאים אחרים בארץ. ובכל זאת אנחנו לא מוותרים על זוג פירות שהפכו כבר אורחי קבע בארגזי הקיץ שלנו, וזאת משום שהם גדלים בהשתרעות נינוחה בשדה הפתוח, לא על עץ ולא על שיח – הלא הם המלון והאבטיח. משניהם מקדים המלון את אחיו הקשוח, ועליו נספר היום.

נזכיר שהם שייכים למשפחת הדלועים, חמולת קיץ מפוארת, דודנים לשאר בני המשפחה המשתרעים שלהם – הדלעת והקישואים, המלפפון והפקוס. זה האחרון, למרות שהוא מתנהג כתחליף מלפפון, הוא בעצם מלון שנקטף לפני הבשלתו (ולכל מי שעדיין חושב שאנחנו שולחים לו שתי שקיות קישואים לאחרונה, אני ממליצה להעיף מבט בעלון לפני כמה שבועות שהוקדש לו). וטוב שכך, כי הפקוס, בניגוד לאחיו, לא יצבור מתיקות ככל שיתבגר, אבל המלונים דווקא כן. לקראת הבשלתם עולה רמת הסוכר בפירות, והם הופכים נחשקים, לא רק לנו, לצערנו, אלא גם לציפורים ולעכברים והחולדים שיודעים לאתר מצויין מלון בשל ועסיסי ומתעקשים לחלוק איתנו מדי פעם…

אנחנו משתדלים להכניס את המלונים לשדה מלונים מוקדם ככל האפשר. חלק מהם נזרעים ואחרים נשתלים כדי להרויח עוד קצת זמן ופחות עישוב. עוד בחודש מרץ, קצת אחרי קרוביהם המלפפונים, הפקוסים, הדלעות והדלעת, ויחד עם הדלעות הקטנות, אנחנו זורעים ושותלים סבב ראשון של מלונים. אחריו יבואו סבבים נוספים, כמובן, כדי שנוכל לקטוף לאורך זמן מן המתוק המתוק הזה.

בתחילת הגידול המלון מכוסה בבד לבן ודק, המכונה אגריל, שמאפשר לצמח לגדול בשלוה בלי להידבק בוירוסים ומחלות המגיעים מחרקים שונים. בשלה שהצמח מגיע לפריחה אנחנו צריכים, כמובן, להסיר את ההינומה הלבנה ולאפשר לכלה הנאוה להתמודד עם העולם שבחוץ – כי עם כל הסכנות האורבות ממחלות ווירוסים, ישנו גם המפגש הצפוי עם חרקים מאביקים, שבלעדיו לא יהיו האבקה והפריה ולא יהיו פירות מתוקים.

קצת פחות מחודשיים לוקח למלונים הראשונים לקרוץ לנו בעגלגלות ירוקה מן הערוגה, ומקץ כמה שבועות, חודשיים ומשהו אחרי השתילה והזריעה הם כבר משנים את צבעם, מתרככים מעט מבפנים, מתמלאים עסיס מתוק וניתקים בקלות מן הצמח. מלונים, מתחילים להבשיל כ30 יום לאחר הפריחה, כשרמת הסוכר והpH עולות. הסוכרים המרכיבים את מוצקי הפרי הם פרוקטוז, גלוקוז וסוכרוז, ואליהם מתלווים כ90% מים. אנחנו רוצים לקטוף אותם, כמובן, בשיא בשלותם, לאחר שכמות הסוכר בהם הגיעה למקסימום, והם מתוקים ועסיסיים. מלונים שנקטפים בוסר יהפכו עם הזמן לעסיסיים ורכים יותר, אך לא יוכלו להיות טעימים ומתוקים. למלונים אין מאגר פחמימות, בעצם רוב רובן של הפחמימות בהם הוא סוכרים, ולא עמילן, ולכן אין להם מה להמיר לסוכר אם נקטפו. מה שקוטפים הוא מה שיש. וכך במהלך השנים התפתחו שיטות שונות ומשונות לקביעת בשלות הפרי. בין השיטות המדעיות יותר נמצאים הרפרקטומטר, מכשיר למדידת רמות סוכר, וNMRI (Nuclear Magnetic Resonance Imaging). אבל אנחנו, הפלאחים הפשוטים, פשוט מריחים (מממ… זה מריח כמו פרי בשל), מסתכלים (וגם הצבע כבר התחלך מירוק לצהוב), ממששים (לוחצים על בסיס הפרי, במקום שבו היה הפרח), ומנסים לקטוף (מתלש בקלות, מצויין. אם לא – כנראה דרוש לו עוד זמן). אנחנו מגלגלים אותם בזהירות לערימות ארוכות לצידה של הערוגה ועוברים עם מריצה כדי לאסוף את החבורה לקצה הערוגה, שם נסדר אותם בארגזים נמוכים (הם לא אוהבים לשבת בקומות) וניקח אותם להדיף ריחות משכרים בבית האריזה.

השנה אנחנו מגדלים שני זני מלון, מטיפוס אננס: מלון ארוך, אליפטי ועסיסי, שאילן היוחסין שלו ארוך וותיק ומקומי: הוא פותח מזן המלון הבלאדי שגדל כאן בארץ שנים רבות. החקלאים המקומיים כינו אותו פשוט "שמאם" (מלון) או לפעמים על שם דודנו – בטיחי אספר (אבטיח צהוב). כאמור, אנחנו מגדלים שני זנים: ריימונד – שבשרו קרמי ובהיר, והדסון – שתוכו כתום עז. האחד מבכיר, כלומר, מתאים לתחילת העונה, והשני מאפיל, כלומר, מתאים גם להמשך ולסוף העונה. הזריזים, המבכירים כבר נקטפו ונשלחו אליכם לפני כמה שבועות. מהמאוחרים יותר יש שנזרעו ונשתלו אפילו במאי, ואלו מתחילים להבשיל עכשיו.

 

ההיסטוריה של המלונים מתחילה באפריקה, שם עדיין מוצאים זנים רבים של מלוני בר. לא ידוע מתי, היכן ואיך בויתו המלונים, אך כנראה בחרו ושמרו הלקטים של אותה תקופה את זרעי המלונים המתוקים ביותר. הם כבר היו בשפע במצרים לפני למעלה מ4000 שנה, ומילניום מאוחר יותר הגיעו, בנתיבי מסחר, לטורקיה, איראן, אפגניסטן, הודו, דרום מרכז רוסיה, סין ויפאן. הם מתוארים בתמונות (ציור קבורה מצרי מלפני 2400 שנה) ובכתובים, למשל ב"מסעות גילגמש", לפני 2000 שנה, שם אוכל גילגמש מלונים ארומאטיים. לאירופה הם הגיעו כנראה בסביבות התקופות היוונית והרומית. המורים הביאו אותם מצפון אפריקה לספרד בתקופת שלטונם שם. בארץ הוא ידוע מתקופת המשנה, הוא מוזכר בה בשם "מלפפון"… המלונים הללו היו קטנים מאוד יחסית לאלו שאנחנו אוכלים היום, גודלם היה כשל תפוז.

קצת על ההסטוריה של המלונים בארץ, על זנים שונים וגם מתכונים מפתיעים למלון תוכלו למצוא בכתבה הנחמדה הזאת של הבשלנית והכותבת עופרי זוטא.

מלונים נאכלים בצורות שונות בתרבויות שונות: במזרח הרחוק מבשלים מלונים ואוכלים אותם כמו ירקות אחרים, אבל אלו זנים אחרים מהמלונים המתוקים המוכרים לנו. אחד הזנים האוריינטליים הוא מלון צ'אקיאינג שגדל מתאילנד עד דרום סין. זן זה של מלון מוחמץ ונשמר כך למשך מספר חודשים. במזרח התיכון, במרכז ודרום אמריקה ובסין אוכלים כחטיף גרעיני מלונים מיובשים. במקסיקו עושים מהמלון מיץ מרענן ועדין בטעמו agua fresca, כלומר – מים טריים. ביפן מכינים ממלון משקה אחר, "מידורי": ליקר מלון כבד ומתוק בטעמו, המופק ע"י השריית מלונים באלכוהול למשך כחודש(!). גם באכילת המלון חי, בצורה המוכרת לנו, מגוונים אנשים בתיבול לפי טעמם: מלח ופלפל, אבקת ג'ינג'ר או מיץ לימון.

אלכימאים בימי הביניים טענו שהמלון מעודד זרימת דם ומתאים למזגים איטיים ורגזניים. נאמר עליו כי הוא מקל כאבי אבנים בכליות ומנקה את העור. ברפואה הסינית נחשב המלון כמזון קר המשפיע על הלב והקיבה, מעודד בהשתנה, מקל על עצירות, משפיע על מחלת כבד, מסייע להקלת שיעול, מוריד חום ומפחית צמא. מומלץ לאכול אותו בנפרד, כארוחה בפני עצמה.

מבחינה תזונתית המלון עשיר בוויטמין C (בחצי מלון 117 מ"ג, כמעט כפול מהתצרוכת היומית המומלצת) ובוויטמין A=בטא קרוטן, שניהם נוגדי חמצון שעוזרים להגן על התאים מהנזק של הרדיקלים החופשיים. בנוסף, בחצי מלון 853 מ"ג של אשלגן (כמעט כפול מאשר בבננה), שעוזר להורדת לחץ דם ולכאבי שרירים.

איך לאחסן מלון?
· מלון בשל יישמר במקרר שבועיים.
· מלונים רגישים לגז אתילן, המופרש מפירות בשלים, ויכולים להתקלקל מהגז המופרש מחבריהם או מפירות אחרים. אם יש לכם מספר מלונים שברצונכם לאכול לאורך זמן, שימו אותם במקום פתוח ואחסנו רק את אלה שרכים מספיק. אל תאחסנו אותם ליד תפוחים.

מאחלים לכולנו שבוע מתוק ומלא טוב, מרווה, מרענן ומלא עסיס,

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וצוות ח'ביזה

______________________________

מה מלווה את המלון השבוע בסל?

יום שני: מלון/אבטיח, דלעת ערמונים/דלורית/אמורו, חסה, מלפפון+פקוס, סלק, עגבניה, תפו"א, תרד ניוזילנדי/מנגולד, קישואים, פטרוזיליה/כוסברה. בארגזים קטנים בלבד: שום/כרישה.

בארגז הגדול גם: בצל יבש/חציל, דלעת נאפולי, עגבניות צ'רי/לוביה תאילנדית, תירס.

בארגז הפירות: בננה, נקטרינה, אבוקדו, תפוח עץ.

יום רביעי: שום/כרישה, חסה, עגבניה, דלעת נאפולי/דלורית, עגבניות צ'רי/לוביה תאילנדית, פטרוזיליה/כוסברה, מלפפון, קישואים, תירס, תפו"א, מלון/אבטיח.

בארגז הגדול גם:  חצילים/בצל יבש/פקוס, תרד ניוזילנדי/מנגולד, דלעת אמורו/דלעת ערמונים.

בארגז הפירות: בננה, מנגו, ענבים, תפוח עץ.

11-13 ביוני 2018 – מניחות את הד(ל)עת

השבוע תמצאו בארגזים ערכת היכרות עם בית המאפה הנפלא שאנחנו עובדים איתו – "איש של לחם". האיש הוא עדו, יד ימינו היא קרול, ויחד הם מכינים לחמי שאור משובחים, עוגיות וגרנולה. הם הכינו לכם שקית מכובדת של טעימות מסוגי היצירות השונות שלהם. אתם מוזמנים לטעום ולהתפעל. יש להם גם אתר חדש ויפיפה. אתם מוזמנים להציץ ולהתפעם.

הזמנות של לחם, עוגיות וגרנולה שיצטרפו לארגז שלכם ניתן לעשות דרך מערכת ההזמנות שלנו. עדו גם מכין ארוחות קייטרינג, אם תרצו לשאול אותו על כך, צרו קשר באימייל: ishelehem@gmail.com או חפשו בפייסבוק: ishelehem.

______________________________________________

חודש יוני מביא איתו מדי שנה ירקות חדשים לארגז, וביניהן, את העושר המקסים של ריבוי הדלעות שלנו – בפאראפרזה על הביטוי הידוע, כשם שד(ל)עותיהן שונות, כך גם פרצופיהן שונים – ירוקות, צהובות, כתומות או בז'יות, מפוספסות ומנוקדות, חלקות ומחוספסות, עגולות, אליפסות, אגסיות, איצטרובליות, מחודדות, פחוסות, שטוחות, קטנות, גדולות, גדולות מאוד מאוד… מצעד ססגוני של קורקורביטות חביבות (curcurbita הוא שמה הלטיני של משפחת הדלועים כולה), יפות וטעימות.

השנה גידלנו 5 זני דלעת – מהעצומה ביותר, הטריפולטיאית הענקית, שיכולה בקלות לשמש כלי תחבורה לנסיכה חסרת נעל, דרך דלעת נפולי הבינונית, הדלורית החמוקה, דלעות אמורו הכתומה ועד לדלעת הערמונים הירוקה הקטנה, שניתן לחפון ביד בחיבה. המגוון הזה שונה גם מבחוץ אך גם מבפנים – בצבעים שנעים מצהוב לסלמון ולכתום כהה, בטעמים: נייטרלי עדין, אגוזי, מתוק, ומרקמים: רטוב ועסיסי, יבש ועמילני, או ספגטיני ארוך ודק…

התקופה הקרובה היא תקופה של הרבה דלעות קטנות. תקבלו מהן כמעט מדי שבוע. למי שהכמות רבה לו, אנחנו מזכירים שלא צריך להשתמש בהן מיד. אנחנו מעדיפים לשלוח את הדלעות אליכם, כי אצלנו בצפיפות של מאות, הן מתקשות לנשום, אבל אצלכם  – על הדלפק במטבח או על בסלסלה נאה על השולחם בסלון, הן יישמרו מצויין, ובינתיים יקשטו את הבית ביופיין. שמרו אותן מאווררות ויבשות, ותוכלו להשתמש בהן גם בעוד חודש, ואפילו חודשיים. אם הן מתחילות לפתח רשת קורים דקיקה עליהן, נגבו אותן במגבת יבשה, הקורים הללו עלולים לגרום לריקבון.

הן החלו לטפטף לארגזים כבר בשבועות האחרונים, דלוריות, חריץ חתוך של דלעת נפולי, זוג דלעות ערמונים ירוקות, ובקרוב תגיע גם דלעת האמורו הכתומה לביקור. בהמשך תגיע גם הביג מאמא – דלעת טריפולי הגדולה, שתלווה אותנו עד בוא החורף.

הדלעות הגדולות, הדלעות הקטנות (המכונות גם קישואי חורף – winter squash) והקישואים הקייציים (ובתוכם הזוקיני) שייכים מבחינה בוטאנית לאותו הסוג ואפילו לאותם המינים. החלוקה בין קישואים ודלעות, היא מלאכותית ואנושית – היא קשורה לשלב בו הם נקטפים ולצורה בה אנחנו, בני האדם, משתמשים בהם. כולן נזרעות (בשדה פתוח, בעונתם הטבעית) מסוף החורף-תחילת האביב, וכולם גדלים מהאביב ועד סוף הקיץ.

את הקישואים הקייציים קוטפים מוקדם, לפני הבשלה מלאה, כשקליפתם דקה וגרעיניהם אינם מפותחים, לפעמים רק 40 יום ממועד זריעתם. מכיוון שקוטפים מן הצמח את פירותיו לפני שהספיק לייצר זרעים פוריים, הוא ממשיך ומנסה, ומוציא עוד ועוד פירות (ובתוכם זרעים) כדי לעשות מה שמנסים כל הצמחים (ובעלי החיים): להפיץ את הגנים שלו. ואנחנו זוכים לתקופת קטיף ארוכה מצמח שמניב עוד ועוד ועוד. הקישואים הללו אינם נשמרים לאורך זמן ולכן בעבר נאכלו רק בעונתם הטבעית – בסביבות הקיץ. כיום מגדלים קישואים בחממות גם בחורף ולכן עונתם די היטשטשה.

לעומתם, הדלעות (הגדולות והקטנות), נקטפות בבגרותן-בשלותן, כשקליפתן עבה וקשה וגרעיניהן גדולים וקשים (ומתאימים לפיצוח). מכיוון שאנחנו ממתינים להן עד שיגיעו לסיום ההבשלה הן נקטפות כ-3-5 חודשים מיום הזריעה, הדלעת הטריפוליטאית הענקית דורשת מאיתנו להמתין בסבלנות לפעמים גם חצי שנה. בשל הקליפה הקשה של הדלעות הללו הן נשמרות יפה לפעמים גם חודשים ארוכים, ולכן נאכלות גם בחורף, מעלה זו היתה משמעותית במיוחד בצפון אמריקה, מולדתן, באיזורים בהם קר מדי לגדל מזון בחורף. הדלעות היו נשמרות בקלות באסמי אחסון ומוסיפות מתיקות וטעם של קיץ גם לימות החורף הקרים (ומכאן שמן של הדלעות הקטנות: winter squash).

הנה כמה מהן  שכבר פגשתם:

מקורה של דלעת הערמונים (Acorn) הוא במקסיקו וארה"ב, שם בייתו האינדיאנים את הזנים המוקדמים. הזן הירוק הכהה מהסוג שאנחנו מגדלים, הוצג ב-1913 והתקבל בהתלהבות בשל טעמו המצוין אך גם בשל גודלו הקטן והקליפה הרכה שלו, הקלה גדולה למי שניסתה להתמודד עד אז עם דלעות ענק קשוחות. בארה"ב, בה ארוחת הערב נאכלת לפעמים ביחידות, הוא התאים למנה ליחיד וכן לממולאים.

בשרה של דלעת הערמונים יבש והיא מתוקה ואגוזית משהו, מה שהקנה לה את שמה העברי הפיוטי "דלעת ערמונים". בגלל המתיקות הנעימה היא הולכת מעולה גם עם מלוח – שמן זית, מלח, פלפל ועשבי תיבול, וגם בכיוון המתוק – במשיחה עדינה של דבש או סילאן. בגלל החריצים המעטרים אותה קשה לקלף אותה, אבל גם לא צריך. היא נאכלת מצויין בקליפתה. אם בכל זאת אתם רוצים אותה בלי קליפה – הסירו את הקליפה רק אחרי הבישול או האפיה, חבל על המאמץ לפני, ואחרי זה בקלי קלות.

דלעת הערמונים מכילה יותר ויטמין C וסידן מדלעות אחרות ופחות ויטמין A. אם תהיו חביבים אליה היא תחזיק מעמד כמה חודשים, מקשטת את השולחן אצלכם בעודה בקליפתה, אבל טעמה יתעמעם. כך שגם קישוט לכמה שבועות מספיק בהחלט ואחריו – לתנור ולצלחת!

דלוריתהדלורית (Butternut).פותחה כנראה על ידי גנן חובב (לא חקלאי ולא מדען), שעשה נסיונות טיפוח זנים בדונם אחד זעיר ליד ביתו בסטואו, עיירונת לא רחוק מבוסטון. שמו היה צ'ארלס לגט. את פרי נסיונותיו הוא הביא למו"פ בוולטאם הסמוכה, שם התלהבו מהתוצאה והוא העניק שם לפרי טיפוחיו, butternut, כי היה, לדעתו, חלק כמו חמאה וטעים כאגוז.. לישראל היא הגיעה בשנות השמונים, ולאחר נסיונות בכמה שמות (דילעית, דלעת קטנה) זכתה לכינוי הנחמד והקליט: "דלורית".

. היא אוהבת בדרך כלל אקלים טרופי: לח וחם, ויותר מכל אחיותיה ממש לא מסתדרת עם קור. אולי לכן היא הזן המקובל בארץ. הזנים הראשונים מן המין הזה היו בעלי גוף שמנמן (בו נמצא חלל הזרעים) וצוואר ארוך מאוד ולפעמים מעוקל, עם השנים פותחו זנים שצווארם שמנמן וקצר, וחלל הזרעים בתוכם קטן, כדי לספק פרי אחיד ועב בשר המתאים לדרישות השוק. הן יכולות להיקטף גם בשלב מוקדם, כמו קישוא ולמעשה טעימות מאוד (יש הטוענים שיותר מהקישואים הרגילים…) גם בצורתן הצעירה. כיף לגדל אותן בגינה, לקטוף כמה מהן בתור קישואי קיץ ולתת לחלק להבשיל במלואן עד שיהפכו לדלוריות המוכרות.

בשל הקליפה החלקה של הדלורית היא קלה לקילוף, אפילו בקולפן ירקות פשוט. טעמה מתוק, ובשרה הופך חלק לאחר הבישול, אם כי יש הטוענים כי אפיה מיטיבה איתה. היא עשירה מאוד בויטמין A, ובתנאים טובים יכולה להישמר עד חצי שנה (השאלה היא אם אתם יכולים להתאפק…).

amoroדלעת האמורו (מי שהעניק לה את שמה היה, כמובן, מאוהב) היא דלעת כתומה עגולה ופחוסה, ויש לה מעין טוסיק קטן למטה. היא שייכת לקבוצה מכובדת שאנחנו כבר מכירים – חמולת הקבוצ'ה, או הדלעות היפניות (ויש שקוראים לטיפוס הזה האיקידו). את כולן מאפיינת קליפה עבה ממש  וגבשושית משהו, שממש קשה לקלף, ובשר יבש יחסית.

קבוצ'ה היא המילה היפנית לדלעת. מקורו של השם נעוץ במסעה של הדלעת ממסו-אמריקה ליפאן. לאחר שהספרדים והפורטוגזים הגיעו לאמריקה וגילו את הירקות והפירות החדשים, הם החלו להפיץ אותם למקומות הבאים אליהם הפליגו. הדלעת הגיעה ליפאן כנראה באמצע המאה ה16 על ידי מלחים פורטוגזים שהביאו אותה מקמבודיה וכינו אותה Cambodia abóbora, שם שקוצר ועוות והפך לקבוצ'ה, ביפאן – כך מכונה דלעת, וזהו גם שמה של קבוצת הדלעות המסויימת הזאת.

צבעה הכתום מעיד על כך שהיא עשירה בבטא-קרוטן (ויטמין A), וכמו כן היא מספקת כמות נדיבה של ברזל, ויטמין C ואשלגן. היא מזכירה בטעמה את דלעת הערמונים. היא קשה מאוד לחיתוך ולכן כדאי לרכך אותה קודם כל באידוי או אפיה קלה ( תחילה יש לנקב בה חורים כדי לאפשר לאדים לצאת החוצה) ואז ניתן לחתוך אותה, להוציא את הגרעינים ולהמשיך בדרך המועדפת עליכם.

ירוקה מבחוץ, כתומה מבפנים, גלילית וארוכה מאוד, ויש לה גרעינים של דלעת… זאת דלעת נאפולי. אנחנו מגדלים אותה אצלנו כבר כמה שנים, היא טעימה ומתוקה, וניתן לחתוך אותה לרוחב לפרוסות פרוסות עבות, קצת כמו כיכר לחם…

זהו זן מורשת ישן וטוב, שלמרות שעוברות השנים, לא נס ליחו והוא מגודל בצורה נרחבת באירופה וגם בישראל. הוא איטלקי במוצאו, כפי שבוודאי כבר ניחשתם, ויכול לשמש נבוט גנגסטרי מאיים לעת מצוא…

היא עתיקת יומין ומופיעה כבר בספר המאוייר "גינת הירק" של וילמורין משנת 1856, שמתאר את ירקות הגן המקובלים לתקופה. היא אהובה מאוד בדרום איטליה ושם מבשלים אותה יחד עם פלפל חריף, חציל, עגבניה, אגסים ושזיפים במרק עונתי הקרוי ג'ימבוטה, או מטגנים אותה ומגישים בתיבולים שונים. גם את הגרעינים שלה מנשנשים קלויים ומומלחים.

צורתה של הדלעת דומה לדלורית ענקית – יש לה ישבן רחב וצוואר בקבוק מעט צר יותר, אבל לעתים מגיע אורכה עד למטר. משקלה נע בין 7-15 ק"ג. גם המרקם שלה דומה לשל דלורית – חלק ודחוס יותר מדלעת רגילה ומתוק עדין. הפנים שלה גם הוא דומה לדלורית – יש לה בבטנה סבך של סיבים וגרעינים, אם זכיתם בגרעינים – אתם מוזמנים להשתמש גם בהם, אך אם קיבלתם פרוסה מהצוואר – זכיתם בנתח דלעת נקי מגרעינים. נחמד ממש.

מאחלים לכם הרחבת הד(ל)עת, ובון אפטיטו – בתאבון!
אלון, בת-עמי, יוחאי ודרור וכל צוות ח'ביזה.

_____________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פקוס, דלעת ערמונים/דלורית, חסה/מנגולד, מלפפון, סלק, עגבניה, תפו"א, תרד ניו זילנדי, קישואים, שום/כרישה/בצל יבש, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר.

בסל הגדול גם: תירס, דלעת נאפולי, עגבניות צ'רי.

בסל הפירות: בננה, שזיף, נקטרינה, אבוקדו

יום רביעי: שום/כרישה, חסה, עגבניה, דלעת ערמונים/דלורית, סלק, פטרוזיליה/כוסברה, מלפפון, קישואים, תרד ניוזילנדי/מנגולד, תפו"א, תירס/חצילים.

בסל הגדול גם: פקוס, עגבניות צ'רי, דלעת נאפולי.

בסל הפירות: בננה, מלון, ענבים, תפוח עץ.

4-6 ביוני 2018 – דון קישוא דה לה ח'ביזה

מזכירים לכם כי בשל אתגרים לוגיסטיים, החל מהשבוע נסגרת הזמנת מוצרי חלב העזים של מחלבת "עיזה פזיזה" מוקדם יותר מסגירת ההזמנות הרגילות (לאנשי יום רביעי).

הזמנת מוצרי חלב עזים אפשרית מעתה רק עד יום ראשון ב22:00 בלילה.
לא ניתן לרשום, לבטל או לשנות הזמנה לאחר מועד זה.
מי מכם שמעוניין במוצרי חלב באופן קבוע – אנחנו ממליצים להוסיפם להזמנה הקבועה, וכך לא תהיו מוגבלים במועד הסגירה השונה.
הנה מחירון המוצרים הנוספים לארגז (ובתוכם גם מוצרי החלב)
תודה על שיתוף הפעולה
____________________________________

אחד הירקות הראשונים להתחדש עלינו עם בוא האביב ונדנדת מזג האויר שלו, הוא הקישוא. כבר פגשתם אותו בארגזים ובוודאי עוד תפגשו למשך התקופה הקרובה: קישואים גליליים בהירים, זוקיני ירוק כהה, זוקיני צהוב וזוקיני מפוספס. בתור נחשון שכזה אנחנו שמחים להקדיש לו במיוחד עלון אביבי זה.

הקישואים שייכים למשפחה מפוארת – משפחת הדלועים. זו משפחה ענפה למדי ומגוונת מאוד שחבריה מגודלים למאכל אך גם לשימושים מעניינים נוספים. בחלוקה פנימית של צמחי התרבות מתפצל עץ המשפחה לחמישה ענפים מרכזיים: ענף אחד אליו שייכים המלפפון, הפקוס והמלון, ענף שני של האבטיח, ענף שלישי הכולל זנים רבים ומגוונים של דלעות וקישואים, ענף דלעות הנוי, שאינן ראויות למאכל ומשמשות לנוי ולהכנת כלי אוכל כלי נגינה שונים, וענף דלעות הלופה, שבשרן משמש להכנת ספוג טבעי.

כאמור, הדלעות והקישואים הם דודנים קרובים אלא שהדלעות נקטפות בבגרותן, לאחר תקופת גידול ארוכה של כשלושה עד חמישה חודשיים, כשקליפתן קשה והגרעינים בתוכן קשיחים ומלאים. הקישואים, לעומתן, נקטפים בצעירותם, לאחר כחודש-חודשיים של צמיחה, הקליפה שלהם עדיין רכה, ולכן נפצעת ומשתפשפת ביתר קלות, גרעיניהם דקים ובלתי מורגשים, ולכן אין צורך להוציא אותם לפני השימוש, הם נאכלים כחלק בלתי נפרד מהירק.

הקישואים והדלעות הם ילידי מרכז אמריקה, וקולומבוס הוא זה שהכיר אותם לאירופאים, שגידלו אותם תחילה רק בגנים בוטאניים, והתרשמו מהפריחה היפה שלהם. בני ישראל שהתגעגעו לקישואים ממצרים ("זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים") לא ערגו לקישואים אלא, כנראה, לפקוס, דודנם שכבר גודל באפריקה ובמזרח התיכון באותה תקופה. את שמו העברי קיבל הקישוא משמו הערבי, כוסא, ובאופן רשמי קוראים לו "דלעת הקישוא". משמו נגזר הכינוי לחלקת הגידול של צמחים ממשפחת הדלועים: מקשה (של אבטיחים, דלעות, מלונים, קישואים).

גם בקרב משפחתו הגרעינית של הקישוא יש אחים רבים ושונים זה מזה. הקישוא המזרח תיכוני הוא שמנמן וצבעו ירוק בהיר, אחיו הזוקינים זכו לשמם מהמילה האיטלקית לקישוא, שמשמעו דלעת קטנה (מהמילה zucca, דלעת באיטלקית), והם דקים יותר וארוכים, אנחנו מגדלים זוקיני ירוק כהה, צהוב ומפוספס. וישנם גם קישואים עגולים, המשמשים למילוי, וקישואים חביבים במיוחד בצורת פרח…

עונת הקישואים אצלנו מתחילה בסוף החורף. אנחנו זורעים את הקישואים בתחילת פברואר, כשעדיין קרררר. כדי להגן על הקישואים החביבים אנחנו פורשים על האדמה חיפוי קרקע עשוי פלסטיק, ומעל הזרעים פורשים יריעת פלסטיק נוספת כהגנה מפני הקור. התוצאה היא מעין מנהרה שמתחממת מקרני השמש ומבודדת מהקור העז ומהסופות שעדיין מבקרות אצלנו בחודשי סוף החורף. בדרך כלל אנחנו שמים באדמה בסבבים הראשונים גם שתילים וגם זרעים. מניסיוננו, היו שנים בהן סבלו נביטות הקישוא הראשונות שלנו מהיעלמות מסתורית עקב אכילות רבות של הנבטים הרכים, כנראה על ידי צרצרים, או שוכני קרקע אחרים. וזו סיבה נוספת לבחור בשתילים בתקופה הזו, כדי לנסות ולהתחכם להם.

אחרי שקצת מתחמם ומתחת לפלסטיק כבר חם מדי, אך הצמחים עדיין בתחילת דרכם, אנחנו מכסים את צמחי הקישוא בבד אגריל – כיסוי העשוי מבד לא ארוג, ממנו עשויים גם מגבונים לחים. אלו יריעות דקיקות אך מבודדות, הן אינן אטומות ומאפשרות לקרני השמש להכנס, ומצד שני הן חזקות יחסית. ב חורף אנחנו משתמשים בו כדי להגן על הירוקים העדינים מהברד, ובאביב אנחנו משתמשים בו על הקישואים ולפעמים גם בני משפחה אחרים בתקופת הצמיחה הראשונית שלהם, כמגן מפני חרקים.

למה צריך להגן עליהם מחרקים? דווקא לא מדובר בחרקים צמחוניים שחפצים לנשנש עלי קישוא, אלא בסתם זבובים, יתושים ושאר מעופפים שרוצים רק לנחות ולהניח יד ורגל על הקישוא, אלא שהם לא ממש מקפידים לרחוץ ידיים לפני כן, וכך הם מעבירים וירוסים ומחלות שפוגעים בצמחי הקישוא הקטנים. הוירוסים ומחלות העלים הם הבעיות החמורות בצמחים ממשפחת הדלועים, ובעיקר רגישים להם הקישואים, הפקוס, המלונים והדלעות הקטנות לסוגיהן. ולכן את אלה אנחנו מכסים בתחילת דרכם בבד, ממש כמו שבבית אנחנו שמים רשת על החלונות למנוע מהמעופפים את הכניסה לסלון. כשמתחילה הפריחה אנחנו מסירים את הבד מהצמחים, כי אז מתחיל ניגון אחר בו אנחנו דווקא זקוקים לזמזומים של חרקים מעופפים…

אז איך בעצם מגיע קישוא מצמח ירוק ומרשים להנבת פרי ולהבשלה? בדרך יש כמובן פרחים צהובים, גדולים ויפים מאוד, המושכים את עיני הבריות ובעיקר את עיני החרקים, החובבים את הצבע הצהוב. על צמח הקישוא ישנם פרחים משני סוגים: פרחים זכריים ופרחים נקביים (וכל האמור כאן לגבי קישואים תופס גם לגבי דלעות, מלפפונים, מלונים, אבטיחים, פקוסים ושאר בני המשפחה). שני סוגי הפרחים האלה דומים מרחוק, אבל כשמתקרבים ההבדל ברור.

הנה כך נראה הפרח הזכרי:  squash-male-far   וממש מקרוב: male-squash-blossom

והמקבילה הנקבית שלו: squash-female-far  ושוב, בתמונת תקריב: female-squash-blossom

החרקים הנפעמים מהצבע העז מיפי הפרחים נכנסים אל הפרח הזכרי, משתעשעים, משחקים, אוספים קצת צוף ועל הדרך גם אבקה, שנראית כך:

pollen-on-male-squash

אחר כך הם עוברים למגרש המשחקים השכן, הפרח הנקבי, ומפזרים שם בכל מקום את האבקה הזכרית. הפרח הנקבי המופרה נסגר ומתכווץ, ובסוף התהליך נראה כך:

pollinated-zucchini

תוכלו להבחין שבקצהו כבר הולך ותופח, הולך וצומח לו קישוא טרי ורענן – רק כמה ימים דרושים לו והוא מוכן לקטיף זהיר ורגיש, כדי שלא לשרוט אותו ולא לפגוע בקליפתו המבריקה והעדינה. הקישואים גדלים מהר מהר ולכן אנחנו קוטפים אותם ממש מדי יום. קישואים שנשכחים בטעות על השיח, נגלה אחרי כמה ימים בגודל מפלצתי למדי…

הקישוא דל מאוד בקלוריות, ומנגד עשיר בסיבים תזונתיים. הוא מכיל מגנזיום, אשלגן וחומצה פולית, ויטמין C, ויטמין A ונוגדי חימצון אחרים. יש לו טעם ניטרלי ורענן, יש שיגידו שהוא תפל וסתמי, אבל אל חשש, אין צורך לעשות לו יחסי ציבור. אולי דווקא בשל טעמו הנייטרלי אין כמעט ארץ שלא אימצה בחום את הקישואים אל מטבחה: בצרפת מכינים מהם רטטוי וקישים, באיטליה הם חלק מקפונטה, פריטטה, אנטיפסטי ופסטה פרימוורה, ויש לאיטלקים גם חיבה מיוחדת לפרחי קישוא מוקפצים. רומניה ובולגריה מבשלים אותם בגיבץ', בטורקיה מלבבים מהם לביבות, במזרח התיכון ממלאים אותם באורז ובשר טחון, בתבשילי קובה עיראקי הם מרכיב חשוב ברוטב או במרק. במזרח הרחוק הזוקיני והקישוא מוקפצים בווק, בארצות הברית אופים מהם לחם או רוקחים מהם ריבת קישואים מעולה.

אבל קישואים אפשר לאכול גם ללא בישול, טיגון או אפיה כלל – אפשר לסחוט מהם מיץ קישואים, המשמש לניקוי רעלים מהגוף, ואפשר לאכול אותם לגמרי טריים בסלט, כמו מלפפונים. בתקופות בהם חסרו מלפפונים אצלנו בח'ביזה היינו חותכים קישואים כתחליף בסלט הירקות של ארוחת הצהרים וזוללים בהנאה.

שיהיה שבוע טוב ורגוע,
מכולנו כאן בח'ביזה

______________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פקוס, דלורית, חסה, מלפפון, סלק, עגבניה, תפו"א, תרד ניוזילנדי, קישואים, תירס, פטרוזיליה.

ובסל הגדול גם: מנגולד/קייל, מלון/בצל יבש, חציל/כרישה/שום.

בארגז הפירות: אפרסק, שזיף, נקטרינה. בקטנים: בננה. בגדולים: תפוח עץ.

 

יום רביעי: שום/כרישה, מנגולד/חסה, עגבניה, דלעת ערמונים, סלק, פטרוזיליה, מלפפון, קישואים, תרד ניוזילנדי, תפו"א, פקוס.

ובסל הגדול גם: תירס, חציל/שעועית/בצל יבש, דלורית/דלעת נאפולי

בארגז הפירות: נקטרינה, אפרסק, בננה. תפוח לקטנים, דובדבן לגדולים

28-30 במאי 2018 – צרות אביביות

בשל אתגרים לוגיסטיים של מחלבת "עיזה פזיזה", החל מהשבוע הבא תיסגר הזמנת מוצרי חלב העזים של המחלבה מוקדם יותר מסגירת ההזמנות הרגילות (לאנשי יום רביעי).
הזמנת מוצרי חלב עזים תתאפשר מעתה רק עד יום ראשון ב22:00 בלילה.
לא ניתן יהיה לרשום, לבטל או לשנות הזמנה לאחר מועד זה.
(השבוע עוד כרגיל).
מי מכם שמעוניין במוצרי חלב באופן קבוע – אנחנו ממליצים להוסיפם להזמנה הקבועה, וכך לא תהיו מוגבלים במועד הסגירה השונה.
הנה מחירון המוצרים הנוספים לארגז (ובתוכם גם מוצרי החלב)
תודה על שיתוף הפעולה
___________________________________
נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות
בכל שנה האביב הוא עונה של נדנדה קרקסית במזג האויר, אבל נראה שהשנה הזו היתה קיצונית מהרגיל: גשמים עזים, ולחילופין, חמסינים לוהטים, לפעמים בהפרש של כמה שעות בלבד. בתוך כל השינויים האלה מנסה השדה, כדרכו, לשמור על איזון והירקות שלנו משתדלים לשרוד, לגדול וללבלב. ימים ספורים לפני חג השבועות, כששרב רציני בפתח, התלבטנו, אלון ואני, מה עושים עם השתילים שמגיעים ממש למחרת. האם נכון לשתול אותם ולצפות מהם להתאקלמות ראשונה בשדה לפני החג, ממש לתוך ימים לוהטים ויבשים, או לחילופין, להשאיר אותם במגשי המשתלה, כשהם עדיין במקום מוכר, ולשתול בשדה רק אחרי ירידת הטמפרטורות לאחר החג.
החלטנו להקדים ולשתול אותם, מתוך המחשבה שבמגשי השתילה, כשברשותם ריבועי אדמה קטנטן, הם חשופים להתייבשות מהירה יותר מאשר בשדה, כשההשקיה האוטומטית מרטיבה שטח גדול יותר, השתילים מוגנים מפני הרוחות המייבשות בתוך מנהרה מוצלת. וכך, הצטיידנו בתקוה, וליתר בטחון גם פרשנו רשת צל שניה על מנהרת הגידול, שתלנו את העגבניות, הצ'רי, המלונים והתרד, ויצאנו לחופשת חג.
הרוחות של יום שישי היו מייבשות וחזקות, והשמש קפחה על השדה בשישי-שבת וראשון, חג השבועות, ובכל זאת כששבנו אחרי החג מצאנו שתילים קטנים וחזקים, שנקלטו יפה וחייכו אלינו בירוק רענן, שורות שורות, מהערוגות. אך מכיוון אחר, שלא צפינו (אם כי במבט לאחור, יש לנו כמובן הסברים…) – מי שסבל ונחרך בשרב של החג, היו דווקא הצמחים הבוגרים בשדה: העגבניות הותיקות המטפסות במנהרות הצמיחה, וערוגות התירס הראשונות שכבר פורחות בדרך להפריה. דווקא הם, הגבוהים, היו הראשונים שחטפו את הקרינה העזה ובעיקר את הרוחות המייבשות. בצמחי התירס ממש נחרך העלה הגבוה, ליד הפריחה, ובשיחי העגבניות הזקופים התייבשו ונצרבו קודקודי הצמיחה.
תירס בוגר צרוב מול עגבניה ותרד צעירים ומחייכים:
                        
ההסבר לכך הוא שדווקא הצמחים הבוגרים והגדולים יותר זקוקים ליותר אנרגיה ויותר מים לקיומם היומיומי, בדומה לאנשים בוגרים וגדולי מימדים, מול תינוקות או ילדים קטנים שזקוקים לפחות קלוריות ביום, ולכן דווקא הם היו בעקה רבה יותר. גם גובהם השפיע – יותר שטח פנים היה חשוף להתעללות של השמש והרוח, ולכן דווקא הם, ולא השתילים הצעירים והנמוכים, נפגעו. הצד השני והמעודד הוא שלצמחים הבוגרים יש גם כוחות רבים: עלה צרוב אחד אינו מחסל צמח תירס שלם, העגבניות הן שיח חזק ביותר ואנחנו מצפים שיפצו על קודקודי הצמיחה הכמושים ויפרצו בצמיחה מחודשת. אולי המשבר הזה יגרום לעיכוב קל, אבל הצמיחה תימשך.
השרב והגשם המתחלפים גרמו גם להתפתחות מחלות עלים ופטריות בערוגות המלונים והפקוס. המשפחה הדלועית הזאת רגישה במיוחד למצבי חום ולחות יחד, שגורמים למחלות להתפתח בקלות. המלונים שלנו סבלו גל ראשון והתאוששו, גל שני וקצת פחות ובגל השלישי ויתרו חלק מהערוגות – השיחים התייבשו לפני שהמלונים הספיקו להבשיל, וכשבדקנו את הפירות הם היו חסרי טעם – המתיקות לא הספיקה להתפתח בהם. בצער תיחחנו את הערוגה כשבתוכה פירות יפים, אך לא מתוקים…
הצד השני של החום הוא זירוז ההבשלה, וגם היא דרמטית במיוחד במשפחת הדלועים: ערוגות דלעת הערמונים והדלוריות הבשילו השנה במהירות גדולה מכרגיל וכבר לפני כשבועיים התחלנו בקטיפי הדלעות הקטנות החביבות האלה. גם סבב המלונים הבא הקדים והבשיל, ולכן למרות הצער על המלונים שפספסנו, מלונים חביבים היו בשבוע שעבר ויהיו גם השבוע בסלים, לפחות אצל חלקכם.
השבוע אנחנו ממשיכים בשתילות: למלונים, העגבניות והתרד שנשתלו לפני החג יצטרפו גם חסות, מלפפונים ופלפלים. וכבר נזרעו עוד תירס, קישואים, לוביה תאילנדית ארוכה ואדממה-סויה ירוקה. כך שהשדה, ובעקבותיו גם הארגז, כבר כמעט לחלוטין קייצי. בשבועות האחרונים נפרדנו מהכרוב, שורש הפטרוזיליה, והסלרי, נותרו אמנם עוד ערוגות בודדות של גזר וסלק, אבל הם נציגי החורף האחרונים בהחלט. ובמקומם – נצבע הארגז בצבעי קיץ: מלונים, קישואים, דלעות ערמונים ודלוריות, פקוס, שעועית ירוקה, וממש בקרוב גם אבטיחים!
למרות שגם השבוע חוזים לנו החזאים כמה ממטרים קלים (אולי) – נדנדת האביב הקרקסית של השנה כבר מאטה את הקצב ולאט לאט פוחתות תנועות הקיצון שלה מצד לצד. אולי עוד נתגעגע לטירוף הזה כשיגיע מזג האויר היציב הקייצי של שמיים תכולים בהירים ושמש עזה יום אחר יום, אבל לעת עתה אנחנו מברכים על הרגיעה, ומאחלים רוגע וקצת שלווה ושקט גם מחוץ לשדה.
שיהיה לכולנו שבוע טוב ורגוע, ורמדאן כרים,
מכולנו כאן בח'ביזה – אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל הצוות.
______________________________
מה השבוע בסל הקייצי?
יום שני: דלורית/דלעת ערמונים, חסה, מלפפון, סלק, עגבניה, תפו"א, תרד ניוזילנדי/מנגולד/קייל, קישואים, שום/בצל יבש, פטרוזיליה, מלון/גזר.
בסל הגדול גם: שעועית ירוקה, פקוס, כוסברה/שמיר.
ובסל הפירות: בננה, שזיף נקטרינה, מלון. ולגדולים גם: דובדבן.
יום רביעי: שום/בצל, דלורית, עגבניה, חסה, סלק, פטרוזיליה, מלפפון, קישואים, תרד ניוזילנדי/מנגולד/קייל, תפו"א, פקוס.

ובסל הגדול גם: מלון/גזר, חציל/פלפל, כוסברה/שמיר.

ובסל הפירות: משמש, נקטרינה, מלון. לקטנים: בננה, לגדולים: דובדבן.