10-12 בדצמבר 2018 – אוצרות חבויים באדמה

השדה שלנו כבר כמעט חורפי לגמרי. סיבוב בין הערוגות מגלה שבחודש האחרון נפרדנו גם מרוב ערוגות הקיץ. המראה המתייבש של ערוגות בסוף ימיהן פינה את מקומו לאדמה שוקולדית תחוחה ולשורות שורות של נבטים קטנים או שתילים צעירים שמתחילים את דרכם בשדה. אבל בשולי השדה שלנו ניצבת לה עדיין חלקה ג'ונגלית מעט, צמחים גבוהים ומסובכים, שהירוק בהם דהה, הפרחים הצהובים שלהם התייבשו וגם רוב העלים כבר מתארכים ומקבלים גוון חום. אבל מתחת לפני הקרקע רוחשים חיים, התעבויות, התמלאויות, הבשלה…

בשבועות האחרונים הן מתחילות להציץ אצלכם בארגזים, לפחות אצל חלק מכם בכל שבוע – פקעות החמנית, הידועות יותר בכינויים האחרים שלהן: בטטה קסביה (תפוח אדמה של הקנה) או הכינוי הנוסף והמבלבל שלהן: הארטישוק הירושלמי. קודם כל נתחיל בהבהרה: זה אמנם נראה כמו ג'ינג'ר, אבל זה בהחלט לא ג'ינג'ר!למעלה מחצי שנה המתנו להן, עד שהשיחים התייבשו וקמלו, ורק אז קצצנו אותם והתחלנו להוציא מן האדמה את הסודות החבויים בה – פקעות משביעות וטעימות, שמשדרגות כל מרק, פשטידה, אנטי פסטי או סלט, ולא צריך הרבה מהן, הן יכולות לשמש ממש כמו תבלין. אצלנו בח'ביזה הן מהגידולים הצעירים – לפני ארבע שנים ניסינו לגדל אותן בפעם הראשונה וראינו כי טוב, ואפילו טוב מאוד. מאז הן אורחות קבועות בסתו.

(התמונה המרהיבה הזו היא של גל מהבלוג "פתיתים"):

קודם כל, בעברית היא לא אדון, אלא גברת: שמה העברי הוא חמנית הפקעות והוא מתאר אותה במדויק: היא למעשה זן של חמנית, המפתח פקעת שורש אכילה. מקורה של הפקעת הטעימה הוא בצפון אמריקה, בחוף המזרחי, מג'ורג'יה עד נובה סקוטיה, שם  היא גדלה בר ובגינות הירק של ילידי המקום האינדיאנים שנים רבות. היא נהנתה מהשמש האמריקאית הקייצית ומאדמה עשירה ופוריה והניבה ללקטים או לחקלאים שורשים משביעים, עתירי אנרגיה ומתוקים.

האירופאיים שהגיעו לביקור וכיבוש טעמו ממנה ונשבו בקסמה. הראשון שתיאר אותה היה הצרפתי סמואל דה שמפלה (Samuel de Champlain) שראה אותה בגינת ירק בקייפ קוד ב1602. הוא שלח מהם לצרפת ומשם הם הגיעו במאה ה17 גם לגרמניה, לאנגליה ולאיטליה. האיטלקים כינו אותה Girasole – שמה האיטלקי של החמנית, ואיכשהוא השם הזה שובש לJerusalem ונדבק בפקעת האמריקאית. חלקו השני של שמה העממי מגיע מטעמה הדומה משהו לארטישוק.

כמו שאר החמניות, היא חובבת את החמה וגדלה בקיץ. עבורנו בח'ביזה זהו הקיץ השלישי בו אנחנו מלווים את גידולה. אני אומרת מלווים, כי למעשה משעת טמינת הפקעות בקרקע ועד לנעיצת הקלשון הראשונה כדי להוציא את הפקעות, לא עשינו הרבה עבורה (מלבד כמובן השקיה וקצת עישוב ראשוני), אלא צפינו בהשתאות בכוח הצמיחה היפיפה שלה, ביכולת שלה להתג'נגל ולהתפרע לכל הכיוונים, להראות לעשבי הבר שאין מה לנסות אפילו להפריע לה ולהתנחל בערוגה שלה. בשדה שלנו היא נקייה ממזיקים (כשיש בעית חולדים או חפרפרות זה עלול להיות מתסכל מאוד) ולכן במשך הגידול פשוט זזנו הצידה והמתנו בסבלנות.

הנה היא מתפרעת, פורחת, צומחת – חמנית הפקעות אצלנו בערוגות השדה:

  

והיתה דרושה הרבה סבלנות. שבעה חודשים לפחות היא לקחה את הזמן, צמחה, פרחה, נבלה ולאט לאט התפיחה בסתר את השורשים החביבים. רק במחצית אוקטובר, לאחר שהעלווה התייבשה, נעצנו קלשון והתחלנו לבדוק מה המצב. התשובה היתה: נא להמתין בסבלנות. המתנו. (מדי פעם הוצאנו מטר או שניים וזללנו קצת פקעות לארוחת הצהרים). ועכשיו, מקץ חודש נוסף, אנחנו מתחילים להוציא את הפקעות המיוחדות והכל כך טעימות האלה. ברוכות הבאות!

למרות שהיא גדלה מתחת לקרקע, בדומה לתפוח אדמה (אם כי היא עקשנית וסרבנית ממנו), ויש בה כמות קלוריות דומה, היא דלת פחמימות. במקום עמילן היא מכילה אינולין, פחמימת סוכר פירות מסיסה במים (זהו האמצעי של הצמח לאחסן את האנרגיה שלו בפקעת השורש). האינולין מסייע להפחתת רמות הסוכר בדם, ולכן הוא מומלץ לסוכרתיים (בניגוד מוחלט לתפוח האדמה). האינולין מזין את החיידקים הידידותיים במעי ומועיל להפחתת הסיכון למגוון מחלות (מצד שני הוא עלול לגרום לגזים, אז אם אתם לא רגילים לאכול ארטישוק ירושלמי, כדאי להתחיל עם כמויות קטנות, כדי שהגוף יתרגל). הפקעות החביבות הן גם מקור מצוין לברזל תיאמין (B1),ניאצין, ויטמין B3, ואשלגן. הרפואה הסינית מסווגת את חמנית הפקעות כירק מחמם ומחזק את מערכת העיכול – ירק חורפי נהדר.

בניגוד לתפוח אדמה, את הארטישוק הירושלמי יש לשמור בקירור, ורצוי בתוך שקית סגורה או קופסת פלסטיק אטומה, אחרת יתרכך. מי שמעוניין יכול לקלף אותו, ולמי שמקטר על הקילוף המייגע של הפקעות המסוקסות. הנה כמה טיפים מאת פיליס גלזר: הארטישוק הירושלמי המקולף משחיר בקלות, לכן כדאי להכניס אותו לקערה עם מים ושתי כפות מיץ לימון, או ישר להחליק אותו לתוך חלב ולבשל. השרייה במים גורמת להפחתת או איבוד ויטמיני ה-B שנמסים בהם. הפיתרון: מנסים לקלף ולהשרות אותם במהירות, או לטבול אותם מדי פעם בתמיסת מים ומיץ לימון, תוך כדי קילוף. אפשר לקרצף אותם היטב ולבשל בתוך הקליפה (ארטישוק ירושלמי צעיר אפשר לאכול עם הקליפה) ואז להשתמש במי ההשרייה למרק או תבשיל. אם קשה לקלף את הארטישוקים בגלל ה"ג'ולות" שבהם אפשר לאדות אותם במשך דקות ואז הקליפה יורדת בקלות.

מתכונים רבים תוכלו למצוא באגף המתכונים שלנו. אבל אתם מוזמנים לשלב אותו גם במתכונים מוכרים ואהובים בדרכים יצירתיות משלכם, הוא משדרג את הטעם כמעט בכל תבשיל – בתאבון!

שבוע טוב, בריאות לכולם,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וכל צוות ח'ביזה

_________________

מה השבוע בסל?

יום שני: שומר/לפת/סלק, חסה/חסה סלנובה, בטטה, קולרבי, מלפפון, עגבניה, גזר, ברוקולי/כרוב, תרד/טאטסוי/קייל, כוסברה/פטרוזיליה, מנגולד.

בארגז הגדול גם: לוביה תאילנדית/ארטישוק ירושלמי, סלרי שורש/כרישה, צנון/דייקון.

בארגז הפירות: קיווי, בננה, תפוח, תפוז

יום רביעי: קלרבי/שומר, לפת/סלק, עגבניה, ברוקולי/ארטישוק ירושלמי, גזר, חסה/חסה סלונובה, מנגולד, תרד/קייל/טאטסוי, כוסברה/פטרוזיליה, מלפפון, כרוב/כרובית.

בארגז הגדול גם: בטטה, סלרי שורש/סלרי, צנון/דייקון.

בארגז הפירות: קיווי, בננה, תפוח, תפוז

3-5 בדצמבר 2018 – חנוכה שמח ומאיר

חידושים משמחים לקראת החג:

אנחנו שמחים לפתוח את חודש דצמבר עם התמרים המצויינים של סמר שהגיעו אלינו – חדשים מגדיד הסתו. למי שכבר מכור – והתגעגע וחיכה ושאל והשתוקק – הם כאן! ולמי שעדיין לא מכיר – קיבוץ סמר בחבל אילות מגדל מטעי תמרים אורגנים משובחים ביותר. אפשר להוסיף לארגז הירקות תמרים משלושה זנים שונים: ברהי – עגול, רך ומתוק מאוד. הוא מוכר יותר בצורתו הטריה – כתמר צהוב. בסמר עשו נסיון לייבש אותו על העץ, כמו את שאר הזנים וגילו שכפרי מיובש טעמו ומרקמו מיוחדים במינם. הם מכנים אותו: "טופי של תמר", והוא תמר מסוכן, רבים כבר התמכרו…! הגיעו גם תמרי דקל נור, מאורכים, כהים ויבשים יותר. הם פחות מתוקים, ומי שרגיל לתמרים תימניים או עירקיים, ישטף בגל נוסטלגיה מול אחד מאלה. והאחרון והחביב הוא הזהידי – גם הוא תמר קטן ועגול, פחות מתוק מהברהי, ועשיר מאוד בסיבים תזונתיים. מי שמתיקות יתר לא חביבה עליו, יהנה מאוד מאחד משני האחרונים. הם גם מצויינים לאפיה ובישול.

את התמרים של סמר ניתן לרכוש בארגז של 5 קילו או באריזה של 500 גרם. הוסיפו אותם לארגז דרך מערכת ההזמנות שלנו.

____________________________

לנבחרת התבלינים המצויינים של אסף מצטרפים שניים נוספים: תבלין גריל לעוף ואבקת מרק טבעית. גם הם עשויים מחומרי גלם טריים, משובחים ונקיים מתוספות ונטחנים בטחינת אבן ריחיים. תבליני "ריח שדה" נטחנים במפעל קטן ואיכותי בנתיבות ונארזים בקופסאות פלסטיק. כשרים למהדרין בהשגחת הרבנות נתיבות.

ניתן להוסיף אותם להזמנה דרך מערכת ההזמנות שלנו.

______________________________________________

קצת על חנוכה, הסטוריה וגיאוגרפיה של גידול ירקות

חֲנֻכִּיָּה יְפֵהפִיָּה
נוֹתֶנֶת לָנוּ אוֹר.
מְסַפֶּרֶת לִי, מְשׁוֹרֶרֶת לִי
עַל חֹפֶשׁ וְעַל דְּרוֹר.

(לוין קיפניס)

עוד שלושה שבועות החורף מגיע, השמיים מתכהים ומחשיכים כבר בשעות אחר הצהרים, הערב יורד מוקדם ושעות החשיכה ארוכות. אנחנו נכנסים הביתה ומדליקים את החשמל, אבל בימים נושנים יותר, החשיכה היתה דרמטית יותר. אור נרות או מדורות היה היחידי שהפר את השחור, ובשעות הארוכות של החושך ארבו סכנות. החששות והפחדים גברו, והתכנסות קהילתית ומאירה היתה פתרון נהדר להפגת הקושי. זאת אולי הסיבה לכך שבתרבויות רבות חוגגים חגי אור בעונת החורף – חנוכה שלנו, חג המולד הנוצרי, הדיוואלי ההודי, חגיגות לוי קארטונג בתאילנד ופסטיבלי אורות נוספים נחגגים דווקא בימים אלו בהם האור הולך ופוחת (כמו הקלאוסיאגן בלוצרן ופסטיבל האורות בליון).

חנוכה, חג האור שלנו, חוגג את נצחונו של האור הקטן על החושך הגדול – שהתבטא בתקופת הכיבוש היווני בכפיית התרבות היוונית הכובשת על התושבים היהודים בארץ. כדי לשבור את רוחם, נשללה מהם חירותם הדתית והתרבותית, בית המקדש, שהיה עבורם סמל לביטוי רוחני ומקום לפולחן מעשי, חולל והושבת. הפסל היווני שהוצב בו וגזירות השמד שאסרו על היהודים לקיים את מנהגיהם הדתיים, נועדו להמחיש את עליונות התרבות היוונית ואת תבוסתה של התרבות המקומית. אנטיוכוס היווני ראה את תרבותו ההליניסטית כנעלה על התרבות היהודית המקומית, הברברית לטעמו, והוא רצה ליצור אחידות בקרב העמים שכבש, ומה יוצר אחדות יותר מתרבות אחת, חזקה, יפה ואיתנה, מוכתבת מגבוה, שבבוא העת תיצור הזדהות, נאמנות ואחדות?

מסתבר שזה לא ממש עבד… הפגיעה בתרבות ובדת הביאה למרד סוער, לכיבוש ירושלים על ידי המקבים, לטיהור בית המקדש והחזרת הפולחן היהודי הדתי. ולכשמונים שנה של ממלכה חשמונאית אוטונומית ביהודה. כשהייתי ילדה סופר לי הסיפור בעיקר כסיפור של נצחון הלאומיות והדת. ואולי מבחינה הסטורית יש בכך אמת, אך כיום כשאני חוזרת לסיפור אני רואה בו את העוצמה של השאיפה לחופש וליכולת ביטוי עצמי מקומי ייחודי. האחדה תרבותית לא מצליחה לשרוד לאורך זמן. כל אחד זקוק לזהות שלו ולביטוי הקהילתי שלו, וכשמצליחים ליצור רבגוניות של זהויות ותרבויות, נוצר באמת אור גדול.

וגם בצלחת שלנו – בלי רבגוניות ושוני שכאלה, סלט הירקות שלנו, וכל הארוחה בעצם, היו דלים ואחידים מאוד. במקומות שונים בעולם פותחו וטופחו סוגים רבים של מאכלים

וגידולים, והחיבור ביניהם, בלי לבטל אחד את השני, יצר את העושר המופלא של סל הירקות שלנו. אז לכבוד חנוכה, אני רוצה לפרגן לחופש לגדל ירקות מקומיים, מגוונים, מעניינים, ולספר סיפור קצר על התרבות החקלאית מסביב לגלובוס ולארצות השונות.

בראשית היו בני האדם ציידים ולקטים נודדים. הם לא גידרו עצמם בגדרות, לא בנו בתים, לא הכינו שדה לעיבוד חקלאי. אלא נעו ממקום למקום, כשהם אוספים מה שהם מוצאים: עשבים, גרגירים, דגנים, עלים, שורשים ופירות. בכל עונה היו בנמצא גידולים אחרים, והאנשים נעו לפי מזג האויר, כמו הציפורים הנודדות, כשהם חורפים במקומות נעימים יותר בחורף ונמלטים מהחום הגדול למקומות קרירים בקיץ. זרעי דגנים ופירות ושורשים קשים שיכולים להישמר לאורך זמן נאגרו לפעמים ונשמרו לחורפים הקשים.

עם הזמן החלו האנשים להשתקע ולביית צמחים ובעלי חיים – הם הביאו איתם לקרבת הבתים שבנו את הצמחים שהיו טובים להם – לא מרים מדי ולא רעילים כדי לגדלם. בסביבת הבית נוצרה קרקע עשירה בחנקן, כתוצאה מהפרשות של בעלי חיים ובני אדם ולכן היתה האדמה מוצלחת במיוחד לגידול חקלאי. עם הזמן גילו האנשים את סוד רבית הצמחים: אם שומרים את הזרעים שמניב הצמח אפשר לזרוע אותם באדמה ולהצמיח מהם צמח חדש. מעונה לעונה נשמרו הזרעים מן הצמחים המוצלחים יותר גם לפי מטרת השימוש– אלו שהיו להם עלים גדולים במיוחד, שורש גדול או פרי גדול, אלו שהיו טעימים יותר מאחרים – יותר מתוקים, יותר חזקים בטעמם, ואלו שהוכיחו חוזק ועמידות בפני מזיקים ובפני מזג אויר. כך פיתח האדם זנים מוצלחים יותר ויותר לצרכיו ושימושיו, בצורה טבעית, תוך התערבות מסויימת שלו.

באזור ארץ ישראל העתיקה התפתחה חקלאות ירקות משני סוגים: חקלאות בעל – חקלאות ללא השקיה, תוך ניצול מי הגשמים בלבד, וחקלאות שלחין – חקלאות בעזרת השקיה בתעלות, בערוגות מרובעות קטנות, ולפעמים בתוך מטעי עצים, כגידול בין שורות העצים (דבר מועיל מאוד למשל לחסות, שאוהבות את צל העצים וקרירותם). בין הערוגות נחפרה מערכת תעלות צרות, ומי המעין הקרוב היו מתועלים בהן להשקיה. סמרטוט בד או ערימת עפר היתה הברז שפתח או סגר את אספקת המים לתעלה. השיטה הזו מתאימה מאוד לתנאים טופוגרפיים של איזור הררי, בו אפשר להשתמש בכוח הכבידה להזרמת המים.
החקלאים העתיקים והחכמים הללו גידלו בעזרת ידיהם המגויידות וערוגותיהם הקטנות מגוון גדול של גידולים, שתרם להעשרת הקרקע והגדיל את פוריותה, וכן השתמשו בזבל העיזים והכבשים שנוצר מהעדרים שרעו באיזור, מה שאיפשר גידול אינטנסיבי ושימוש חוזר בקרקע מעונה לעונה ומשנה לשנה.
בשמורת הסטף בהרי ירושלים (פניה שמאלה במעגל התנועה בראש העליה מעין כרם למבשרת) יש הדגמה יפה של ערוגות שלחין בשיטת חקלאות עתיקה כזו.

במקומות שונים בעולם התפתחו סוגים שונים של ירקות, מהם נצבר מגוון הירקות העצום שיש לנו היום:
באיזור הים התיכון התפתח גידול ירקות עשיר במינים: ירקות שורש כמו צנון, לפת, שום, סלרי, כרישה, ובצל, ירקות עלים כמו כרוב, סלק עלים, וכן פול, אספרגוס, ארטישוק ושומר.
החקלאות באיזור זה העבירה חלק נכבד מהידע והזנים לחקלאות הרומית ומשם לאירופה כולה, כשבצפון אירופה התאקלמו בעיקר זנים שמסתדרים טוב עם החורף: הסלק, הגזר ושורשים אחרים, העלים השונים, ומשפחת הכרוביים הזכורה לטובה.
בסין באזור עמקי הנהרות התפתחה חקלאות מדהימה, שבמקרים מסויימים מצליחה לשמור עד היום על יחודיותה בשמירה על פוריות קרקע גבוהה ביותר, שמאפשרת לגדל גידולים מהירים ובעלי תנובה גבוהה, וזאת תוך מיחזור מקסימלי של כל פסולת אורגנית. הסינים תרמו לסל הירקות מינים נוספים של עלים, כגון: הכרוב הסיני, עלי החרדל, הבקצ'וי, הטטסוי, המיזונה (ועוד המון סוגי עלים שונים) צנון ענק, וכמובן את הסויה והאורז. הם אלו שפיתחו גם את תרבות הנבטת הנבטים, גידול שתוך מספר ימים מניב יבול עשיר בויטמינים ובאנזימים.

איזור שלישי חשוב הוא האיזור של התרבות הילידית האמריקאית – בעיקר איזורי מרכז ודרום אמריקה החמים והגשומים. משם הגיעו אלינו ירקות חובבי חום- משפחת הסולניים: תפוחי אדמה, עגבניות, חציל, פלפל. ממשפחת הדלועים: סוגי הדלעת והקישואים השונים, וכן הבטטה, התירס, והשעועית למיניה.

מאפריקה הגיעו מלונים, במיה, אבטיח, והמון פירות, מהאיזור ההודי הגיעו המלפפון, הלוביה, וכן תבלינים רבים: פלפל שחור, ריחן, וניל ועוד.

ואחרון חביב הוא תות השדה, שנכנס לגידול חקלאי רק במאה ה-16 מיערות אירופה.

ומקיבוץ הגלויות הזה אנחנו יכולים להנות היום ממגוון של עשרות סוגים שונים של ירקות, שמתפצלים לאלפי זנים ותתי זנים שונים. שיר הלל של ממש לחופש ולדרור ליצור, לטפח, לגדל ולטעום. שיהיה לנו חג מלא אורות צבעוניים ומאירים, ושיהיה בתיאבון!!

העובדים שלנו מתאילנד חוגגים השבוע את יום המלך ב5 בדצמבר – חגים שמחים לכולנו!

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: כרוב/שומר/לפת, צנון/צנונית/דייקון, בטטה/פלפל ירוק, קלרבי, מלפפון, עגבניה, גזר, ברוקולי, תרד/טאטסוי/קייל, שמיר/פטרוזיליה, מנגולד. מתנה – מיזונה/רוקט.

בארגז הגדול גם: ארטישוק ירושלמי/סלק, סלרי עלים/שורש, חסה.

בארגז הפירות: בננה, תפוח, תפוז, אבוקדו ופומלית.

יום רביעי: קלרבי, צנון/צנונית/דייקון, עגבניה, בטטה כתומה או סגולה/תפו"א, גזר, חסה/רוקט/מיזונה, מנגולד/טאטסוי, תרד/קייל, שמיר/פטרוזיליה, מלפפון, ברוקולי/כרוב.

בארגז הגדול גם: לוביה תאילנדית/ארטישוק ירושלמי, לפת/שומר, סלרי שורש/סלק.

בארגז הפירות: בננה, תפוח, תפוז, אבוקדו ופומלית.

26-28 בנובמבר 2018 – יער הברוקולי הקסום

חוביזה פברואר 095

תאכל ברוקולי ותהיה לי בריא

מאבקים בין אמהות וילדיהן על שאלת האוכל הם מיתולוגיה עתיקה ומקובלת, ותמיד מעניין להיווכח כי שגם אבות (אפילו פעם) הסתכלו לילדים בצלחת… השמועה מספרת על בנו של הקיסר טיבריוס, דרוסיוס שמו, שאהב ברוקולי כל כך, עד כי אכל רק ברוקולי במשך חודש. לאחר שהשתן שלו הפך ירקרק, נזף בו אביו קשות, והוא נאלץ לקח פסק זמן מהברוקולי האהוב…

הרומאים הם בין צרכני הברוקולי העתיקים והנאמנים ביותר. שמו של הירק מגיע מהמילה הלטינית brachium שפירושה ענף או זרוע, והיא מתאימה אכן לתיאור התכונה המתפצלת של ראשי הברוקולי. הברוקולי נמצא באיטליה כבר מאז המאה השמינית לפני הספירה, כלומר כמעט שלושת אלפים שנה, אך מקורו כנראה מאיזור תורכיה ומזרח הים התיכון. באיזור אסיה הקטנה גידלו את משפחת הכרוביים האטרוסקים (עם קדום שהגיע מאיזור אסיה הקטנה והתיישב באיטליה), עליהם אין מידע כתוב, לכן נשארו תרבותם ואמונתם מסתוריות למדי, למעט כמה עובדות בודדות, כמו אהבתם למשפחת הכרוביים… את אהבתם הזו הם הורישו לכל עמי האיזור איתם סחרו: היוונים, הפיניקים, הסיציליאנים, הקורסיקאים והסרדינים, וכמובן הרומאים, שמיד אימצו את הברוקולי לליבם, והמשיכו לפתח את המשפחה. במטבחי רומא היה הברוקולי למאכל גורמה נחשק והוא כונה גם "חמשת האצבעות הירוקות של יופיטר", אם כי בתחילה היו זני הברוקולי דקים יותר, ויצרו ראש פחות ברור, הם גם היו סגולים והפכו ירוקים רק תוך כדי הבישול. עם הזמן פותח הזן calabrese שיצר ראש גדול יותר, והוא פופולרי ומגודל באופן נרחב עד היום.

ביבשת אירופה התעכבה תפוצת הברוקולי מעט. רק במהלך המאה ה-16 החתים הברוקולי את דרכונו במכס הצרפתי כחבר בפמליה הנכבדת של קטרינה דה-מדיצ'י אשר נדדה לצרפת במטרה נאצלת – נישואין להוד רוממותו הנרי השני. הצרפתים, כך מסתבר, לא חיבבו את המהגר הירוק. בצרפת כמו בצרפת – השפים הנחשבים בוודאי עיוו את פניהם ותוך הרמת אף מופגנת סיננו [יש לקרוא במבטא צרפתי]: "איך הוא לא מתבייש, הלבנטיני הזה, להסתובב לו ככה בלי שום שיק עם כל התלתלים הירוקים האלה שלו".

הברוקולי הוא בעצם צמח שהגיע להתחלת פריחה, ואנחנו למעשה אוכלים את ניצני הפרחים הצפופים שנוצרים בראש הגבעול. אם משאירים את הברוקולי בשדה ולא קוטפים אותו, הוא יפרח ממש, ראשו יפתח ופרחים צהובים/לבנים יופיעו מתוך הניצנים הירוקים והצפופים שאנחנו אוכלים. טעמם של הפרחים הללו הוא שילוב של מתוק וחריף, אך הגבעולים שלהם כבר סיביים מאוד ולא מתאימים כמעט לבישול ואכילה. הנה למשל ברוקולי שעבר קצת את הרגע הצפוף והוא בדרך להיפתח (תודה לחנה על כל התמונות בעלון):

חוביזה פברואר 044  חוביזה פברואר 045

לא רק ראשי הברוקולי טובים למאכל. אצלנו פה במזרח התיכון זה לא דבר שגרתי לאכול עלי ברוקולי, אבל מעבר לים, למשל באיטליה או במזרח הרחוק ישנם זני ברוקולי המגודלים לשם שימוש דווקא בעליהם, כמו הברוקולי ראב או הברוקולי הסיני. בדרך כלל אלו זנים שאינם מגדלים קרקפת צפופה כשל ראש ברוקולי אלא פורחים מיד בפריחה עדינה, ועליהם נקטפים כשהם צעירים ועדינים. הם מקובלים מאוד כתוספת לפסטה או לתבשילים מוקפצים. בעלי הברוקולי בוגרים משתמשים כמו בקייל. ערכם התזונתי גבוה מאוד, הם עשירים בויטמינים (A, B-complex, C) ובמינרלים (ברזל וסידן). השבוע נקטוף גם עלי ברוקולי כחלופה לקייל, למנגולד או לתרד.

ונחזור לשאלת הפתיחה: האם באמת כל כך חשוב שדני יאכל את הברוקולי? מסתבר ש(גם) הפעם אמא צודקת ובגדול. הברוקולי עשיר מאוד בויטמין A, כלומר בטא קרוטן, המתבטא בצבעו הירוק העז, בחומצה פולית, בסידן (כוס ברוקולי מבושל מקבילה לחצי כוס חלב), ברזל (שוב, בכוס יש 10% מהצריכה היומית המומלצת), שנספג היטב בגוף בעזרת ויטמין C (בכוס ברוקולי כמות המקבילה לתפוז). כמו כן יש בו ויטמין B1, B2, B3, B6, מגנזיום, אבץ ואשלגן.

אך מלבד הערך התזונתי, בשנים האחרונות מתברר כי לברוקולי יש חשיבות בריאותית משמעותית אף יותר. תחום אחד הוא הורדת רמות כולסטרול בדם. בברוקולי (וכן בבצל, גזר וכרוב) ישנם סיבי פקטין שקושרים חומצות בגוף, וכך משאירים יותר כולסטרול בכבד ומאפשרים לפחות כולסטרול להשתחרר למחזור הדם. החוקרים מצאו כי היעילות מקבילה לחלק מהתרופות להורדת כולסטרול. הברוקולי עשיר גם במינרל ששמו כרומיום (chromium) שמשפר את תפקוד האינסולין אצל אנשים בעלי נטיה לסוכרת מבוגרים.

ועוד – הגלוקוסינולטים – חומרים המצויים במשפחת המצליבים, ואחראים לטעם המריר של חלק מבני המשפחה, יכולים לסייע במניעת סרטן. במחקרים נמצא כי כאשר לועסים את הצמח, מתפרקים הגלוקוסינולטים לפיטוכימיקלים חשובים. שניים מהם נחקרו במיוחד: indole ו- sulforaphane. שתי תרכובות אלו, המופיעות כשחותכים, לועסים או מפרקים את הירק, נמצאו מעכבות צמיחת תאי גזע של סרטן. אופן פעולתן דומה לחומרים אנטי-סרטנים אחרים הנמצאים כבר בשימוש קליני: הן מפריעות לפעולת חלוקת התא. בנבטי ברוקולי מצויים סולפורפן ואינדול בכמות גדולה אף יותר. (מזכירים לכם כי ניתן להזמין נבטי ברוקולי ונבטים משובחים אחרים של אודי מאחיטוב דרך מערכת ההזמנות שלנו).

המרירות (והחריפות) שאופיינית לברוקולי וקרובי משפחתו מגיעה גם היא מה גלוקוסינוליטים, וביתר דיוק – משמן החרדל המצוי בו. את התכונה הזו פיתחה המשפחה כנראה להגנה עצמית: כשבעל חיים או מזיק מנסה לפגוע בצמח – לחתוך, ללעוס, או לפצוע אותו – הוא יקבל מנה יפה של הטעם החזק ואולי ירתע מהמשך הפגיעה. דוגמה מצחיקה לתגובה שכזאת מצד המזיק הקרוי "גור אדם מצוי" תוכלו לראות בסרטון המשעשע הזה. למזלנו, כשאנחנו גדלים, מפתחות בלוטות הטעם שלנו יכולת להתמודד עם מרירות ואף לחבב אותה (קפה, בירה, ברוקולי…). וטוב שכך, כי הברוקולי ובני משפחתו חשובים, טעימים ובריאים לנו.

כדי לא לפגוע בחומרים הטובים בברוקולי כדאי לא לבשל אותו בישול יתר, אבל לבישול קל יש יתרונות כי הוא הופך חלק מהחומרים לזמינים יותר – כדאי לצרוך את הברוקולי חי, מאודה או מבושל קלות 3-5 דקות. מתכונים לסלטי ברוקולי משובחים תמצאו באגף המתכונים באתר שלנו.

טיפטיפה:
 ברוקולי מתאחסן היטב בקירור. שמרו אותו בשקית ניילון במקרר, וכך תגנו על מרכיביו התזונתיים, במיוחד ויטמין C שבו. אפשרות נוספת, אם כי פחות מקובלת, של קירור, היא להטביל (עמוק במים) את הגבעולים של צרורות הברוקולי במי קרח (כמו זר פרחים) לכסות את התפרחת בשקית ניילון רפויה, ולהחליף את המים מדי יום.
 אל תשטפו את הברוקולי לפני האחסון במקרר. הלחות תגרום לו להתקלקל.
 כשמבשלים / מאדים / מטגנים ברוקולי על כל חלקיו: קודם כל הכניסו את הגבעולים, הם קשים יותר וזקוקים לבישול ארוך יותר, ורק אחר-כך את הפרחים ועלים. (עלי הברוקולי משובחים ושוים טעימה!)
 כדאי לבשל בישול קצר בלבד, כך הברוקולי נשאר מוצק, וטעמו חזק יותר, ועדיף לאדות ברוקולי ולא לבשל אותו.

חוביזה פברואר 162

שיהיה שבוע טוב, משובץ בבשורות טובות ובשמחות,
תהנו מהשמש החורפית מאירת הפנים, ובסוף השבוע אנחנו מחכים לעוד ממטרים! אינשאללה!
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

__________________________________

מה מלווה השבוע את הברוקולי בארגז?

יום שני: בטטה/תפו"א, חסה, קלרבי/סלק/לפת, מלפפון, עגבניה, גזר, ברוקולי, תרד/טאטסוי, רוקט/פטרוזיליה/כוסברה, מנגולד/קייל. בארגזים קטנים בלבד: ארטישוק ירושלמי/לוביה תאילנדית. ולכולם מתנה – מיזונה.

בארגז הגדול גם: דייקון/צנון, סלרי עלים, כרוב/שומר, פלפל ירוק/חצילים.

ובסל הפירות: בננה, אבוקדו, תפוח עץ, תפוז, קלמנטינה.

יום רביעי: קלרבי/לפת/סלק, צנון/צנונית/דייקון, עגבניה/עגבניית מגי, גזר, חסה, מנגולד/קייל, תרד/טאטסוי, כוסברה/שמיר/פטרוזיליה, מלפפון, ברוקולי. ארגזים קטנים בלבד: לוביה תאילנדית/ארטישוק ירושלמי. ולכולם – מתנה: רוקט/מיזונה

בארגז הגדול גם: פלפל ירוק/חצילים, שומר/כרוב, סלרי עלים/שורש, בטטה/תפו"א.

ובסל הפירות: בננה/פומלית, תפוח עץ, קיווי, קלמנטינה.

19-21 בנובמבר 2018 – שיקויי קסם וכשפים בשדה

לפעמים הציפיה שלנו לגשם, והחרדה מכך שלא יגיע, ושוב יהיה לנו חורף רק ב"כאילו", גורמים לי לרצות לפנות לאגף הכישופים. הלוואי שהיה לנו ספר לחשי קסם, והיינו יכולים לדפדף בו במצב שכזה, לרקוח כמה רגבים צמאים, שבלולים מיובשים, שערות לבנות (מדאגה), ירקות קיץ (שרוצים כבר להזדכות על הציוד וללכת לנום את שנת החורף שלהם) – לערבב הכל היטב, לומר כמה מילים סודיות – ואברא קדברא – יגיע חורף גשום, קר, מרווה ואמיתי.

אז בינתיים אנחנו נהנים מכל מטר שמגיע לשדה, ומפרגנים לירידת הטמפרטורה, ומקווים ומתפללים ומייחלים לחורף גשום וברוך. ירקות החורף גם הם מצטרפים אלינו לתקוה ולציפיה, וביניהם משפחה מכובדת מאוד – משפחת החרדליים. ענף אחד באילו היוחסין שלה היא משפחת הכרוביים – הברוקולי, הקולרבי והכרוב שכבר ביקרו אתכם, והכרובית שתצטרף בקרוב, ובענף הסמוך באילן המיוחס – השורשים החזקים הטמונים דווקא מתחת לפני השטח, ואם יש ירקות שיכולים לעשות קסמים – אלו הם. אז לכבוד שובם של השורשים ממשפחת החרדל, אני מביאה בפניכם שוב עלון מכשף, שורשי ומחורדל במיוחד.

"אוהו אוהו, אוהו אוהא – צנון ולפת, רגלי קרפדה"

הציטוט החיובי הזה לקוח מתוך ספר ילדים חביב על חמש מכשפות שהבנות שלי ממש ממש אוהבות (כתבה רונית חכם, והוא הולחן ושובץ גם בדיסק המקסים של ארקדי דוכין "החברים של ארקשה"). צנון ולפת, מתברר, משמשים גם להכנת שיקויים מכשפים וכלחש קסמים מצויין, ולא רק אצל מכשפות. גם אצלנו יכולים שיקויים שונים העשויים צנון ולפת (וצנונית ודייקון) להקל מאוד על הצטננות, ליחה, צרידות, שיעול, דלקות ושאר תחלואי חורף, העונה בה גדלים בקלות בני המשפחה הזו, משפחת המצליבים. הם אמנם בני דודים ולא אחים, הצנונים שייכים לסוג "צנון" (Raphanus sativus)  והלפת שייכת לסוג "כרוב" (Brassica rapa), אבל היום נכניס את כולם לאותו הסנדביץ' או לאותה קדירת הכישוף ונספר כמה מילים על כולם יחד, על המשותף להם.

נתחיל בזה שכולם אכן שייכים למצליבים (שמה המדעי כיום הוא Brassicaceae, אך בעבר היה Cruciferae, מהמילה cross, צלב, וממנו נגזר השם העברי). המשפחה המכובדת הזו (אליה שייכים גם הברוקולי, הכרובית, הכרוב והקולורבי, עלי החרדל, הטאטסוי ועוד ועוד) קיבלה את שמה מצורת הפרחים של הצמח, שארבעת עלי הכותרת שלהם מסודרים בהצלבה, הנה כמה דוגמאות:

חרדל השדה

שלח

כרמלית נאה

צנון מצוי

משפחת המצליבים היא משפחת ירקות חורף מרשימה, ואנחנו אוכלים חלקים מגוונים של הצמחים בה: לעתים את התפרחות הצעירות (ברוקולי וכרובית), לעתים את הגבעול (המעובה – קולרבי), את העלים (חרדל, כרוב, טאטסוי, רוקט ועוד), וגם את השורשים, להם אנחנו מקדישים היום את העלון – הצנון, הצנונית, הדייקון והלפת.

למען האמת, להתייחס אליהם כשורשים זו ראיה צרה למדי, הטוב בצנונים ובלפת נמצא לא רק חבוי מתחת לפני השטח, וניתן וכדאי לאכול גם חלקים אחרים. למשל, עלי הלפת משובחים ביותר וישנם זני לפת המגודלים במיוחד לשם העלים ולא השורש. עלי הצנון הגדול מחוספסים ומרירים, אבל בעלי הצנונית אפשר בהחלט להשתמש. בצרפת מוסיפים עלי צנונית למרק תפוחי אדמה ומתבלים בהם סלט של עלי תרד מאודים, הם מוסיפים חריפות עדינה. זנים אחרים של לפת וצנון פותחו כדי להפיק שמן מזרעיהם. השמנים האלה היו בשימוש נפוץ בעבר, והרמב"ם מזכיר אותם כשמנים שמותר להדליק בהם נרות שבת (משנה תורה, הלכות שבת פרק ה' הלכה י"א).

הם אוהבים אקלים חורפי וקריר, המאט את נשימת הצמח ומעלה את כמות מאגר הפחמימות, תהליך המשפר את טעמם. תנאים משתנים ולא יציבים יפיקו שורשים מעוצים וטעם חזק, הם יהפכו מרירים אם מזג האויר חם או יבש מדי. זו גם הסיבה שבארץ הם מבשרים את בואו של חורף של ממש. הצמחים מפתחים שורשים מעובים, ושושנת עלים מפוארים בראשם.

ועכשיו מילה על כל אחד מהם בנפרד:

הלפת היא גידול תרבותי עתיק, שגדל כנראה כבר מזמן בגינות בסין, יוון, רומא, מצרים וגם כאן. בכל המטבחים האלה היא היתה ירק בסיסי ונפוץ. בספר "מוצא המילים" כותב אברהם שטאל כי המילה "לפת" היתה כנראה השם הכולל לירקות בכלל ולא רק לירק שאנחנו מכירים היום. הירקות נאכלו יחד עם הלחם כדי לתבל אותו ולתת לו טעם טוב יותר, ומכאן הביטוי: "ללפת את הפת". גם המילה "לפתן" באה מכך שהוא תבשיל של פירות וירקות טעימים.

אסף הרופא שיבח דוקא את העלים והזרעים של הלפת: "יועילו העלים לכל מצוקות הנפש ולקדחת, וזרע שלו יועיל למכאוב ולכל מיני סם המות שימות בו האדם". אולם גם המיץ המופק מהשורש עצמו ידוע ברפואה העממית לטיפול בצרידות, בשיעול, בליחה, ביובש בפה ובאף. ברפואה הטבעונית משתמשים במיץ הלפת לעידוד מצב רוח ולטיפול באבנים בכליות. כדי להפיק מיץ יש לסחוט את השורש. מחצי קילו שורשים מתקבלת כוס מיץ. סחיטת חצי קילו עלים תפיק חצי כוס מיץ.

אנחנו מגדלים בשנים האחרונות את הזן המוכר, בעל כתם סגלגל למעלה, וכן זן מיוחד – לפת לבנה ועגולה, ומתוקה-מתוקה. גם מי שחשב שהוא לא אוהב לפת – מוזמן לנסות!

גם הצנון עתיק למדי ונפוץ כלפת. הוא נחשב כמעורר את התיאבון, כמסייע לעיכול ובשל טעמו המרענן השתמשו בסלט צנון טרי כדי לחצוץ בין מנות שונות בארוחה, לנקות את הפה מן הטעם הקודם לקראת הטעם הבא. סגולות המרפא שלו דומות לאלו של בת דודתו הלפת כטיפול בבעיות של מערכת הנשימה והכליות. נוסף על כך הוא ידידותי לנשים הרות: שכן הוא ידוע כמגביר את תנועות העובר ברחם (ולא משמין כמו שוקולד…) וכמפיג גזים. וטבילת רגליים נפוחות באמבט מרתח צנון תביא איתה הקלה.

לצנון זנים רבים ושונים זה מזה בגודל, בצורה ובצבע וכן בדרגת החריפות. אנחנו מגדלים בשדה צנון, צנונית וגם דייקון, שהוא צנון יפני, ארוך ולבן. הנה עוד כמה תמונות יפות של צנונים מסוגים שונים:

צנוניות בצבעים שונים

צנון שחור

צנון דייקון

צנון אדום

הוראות אחסון:
– לפת וצנון הם שורשים, המטרה שלהם בצמח היא לאגור חומרי מזון ומים מן הקרקע בה הם שתולים, כדי לספק אותם לצמח כשיזדקק להם. כשאנחנו קוטפים אותם, אנחנו מנתקים את הצמח מן האספקה השוטפת שלו, והשורשים מיד ממהרים להעביר את החומרים שאגרו לעלי הצמח כדי שימשיך לחיות ולצמוח. השורש עצמו יהפוך עם הזמן מדולדל. לכן, כשאתם מקבלים צנון או לפת, דייקון או צנוניות (וגם סלק או גזר כמובן) עם עלים, צריך לחתוך את העלים המחוברים אליהם כדי לשמר את השורש מלא בכל הטוב, טרי וקשה לאורך זמן.

– כדאי גם לשמור אותם בתוך קופסא אטומה כדי לבודד אותם משאר המתרחש במקרר, מהחומרים המופרשים משאר הירקות והתבשילים.

לפת וצנון מצויינים טריים בסלט או כריך, אבל אל תוותרו על שילובם בבישולים. כן, כן, אפשר לאפות, או להקפיץ במחבת גם צנון וצנונית, ודאי דייקון וכמובן לפת. אצלנו בבית עונת הדייקון מבשרת על פתיחת עונת מרקי המיסו. הם יְלַפְתוּ את פִּתְכֶם, יצננו את חודש אוקטובר הלוהט וישמחו את לבבכם.

מחכים לגשם, שהלוואי יופיע שוב לקראת סוף השבוע, אנא החזיקו אצבעות יחד איתנו!
(אפילו הדייקון הזה כאן מימין מחזיק לגשם אצבעות יחד איתנו…)

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה.

_____________________________________________

מה השבוע בסל?

העונה הזאת משופעת בעלים ירוקים – לכן השבוע שמנו לכם ירק נוסף בארגז – מתנה חורפית מאיתנו.

יום שני: חצילים/תפו"א, פלפל ירוק/אדום, חסה, דייקון/צנון/צנונית, מלפפון, עגבניה, גזר, ברוקולי/כרוב, תרד/טאטסוי, כוסברה/שמיר/פטרוזיליה, מנגולד/קייל. מתנה – רוקט/מיזונה.

בארגז הגדול גם: לפת/סלק, ארטישוק ירושלמי/לוביה תאילנדית, סלרי עלים.

בארגז הפירות: תפוח עץ, בננה, אבוקדו, קלמטינה, תפוז.

יום רביעי: בטטה/תפו"א, צנון/צנונית/דייקון, עגבניה, פלפל ירוק/אדום, גזר, חסה/מיזונה, מנגולד/קייל, תרד/טאטסוי, כוסברה/שמיר/רוקט, מלפפון, ברוקולי.

ובארגז הגדול גם:  לוביה תאילנדית/ארטישוק ירושלמי, סלק/לפת/כרוב, סלרי עלים.

בארגז הפירות: תפוח עץ, בננה, אבוקדו, קלמטינה, תפוז.

12-14 בנובמבר 2018 – מי רוצה לשמוע מעשה בגזר?

הסתו לגמרי כאן, מגוון הפירות האורגנים מצטמצם לבננות, אבוקדו ושפע פרי הדר, ומה שמשמח – מחירי פירות החורף נמוכים בהרבה מאלו של הקיץ, ומאפשרים לנו לארוז לכם ארגז פירות מרשים בעלות נמוכה יותר.
לכן, החל מהשבוע – מחיר ארגזי הפירות יהיה אחיד – 70 שקלים, ולא תהיה חלוקה לארגז גדול או קטן, ובד בבד נוכל להכין ארגזים גדושים עסיס.

סתו שמח ומתוק
__________________________________

אין כמוהו – גזר

"את שואלת מהם החיים? הרי זה כאילו שאלת: מהו גזר? גזר הוא גזר, והשאר לא ידוע".
(אנטון צ'כוב במכתב לאולגה קנייפר, אשתו האהובה, אפריל 1904)

מאז שנת 1904 עברו כבר למעלה מ110 שנים, ולמען האמת כיום כבר אי אפשר לומר ש"גזר הוא גזר, והשאר אינו ידוע". מאות מחקרים שבחנו את הירק הבסיסי, המוכר והאהוב הזה מצאו מידע רב על החומרים החשובים המצויים בו ועל הדרכים בהן הוא מסייע לנו לשמור על בריאותנו וגם להרפא, אך צ'כוב תפס משהו מן המסתורין הטמון בשורש הזה, שרק שערו הפרוע וקצה פדחתו מציצים מן הערוגה כשאנחנו עוברים לידה, אך אם נשלוף אותו מן הרגבים, נגלה אושר (ועושר) כתום שהסתתרו מתחת לפני השטח.

החורף הוא הזמן שלו. הגזר לא חובב ימים חמים מדי, ומאוד נהנה מהקרירות. אפילו מתחת מעטה שלג הוא צומח בבטחה. עכשיו, כשכבר קריר ונעים, הוא מתחיל להיות אורח קבוע בשדה ובארגזים – אנחנו זורעים כמה ערוגות גזר כל מספר שבועות, ולאחר כמה חודשים, שולפים החוצה, ערוגה אחר ערוגה, שבוע אחר שבוע, שורשים שיפודיים כתומים ועסיסיים.

הגזר (DAUCUS CAROTA) שייך למשפחת הסוככים (UMBELLIFERAE) הכוללת ירקות ותבלינים, ביניהם סלרי, שומר, פטרוזיליה, שמיר וכוסברה. מיני גזר בר שונים גדלים באזורים רבים בעולם, בעיקר באזור הים תיכוני, בדרום אסיה וכן באפריקה אוסטרליה וביבשת אמריקה, הוא תורבת לראשונה כנראה באפגניסטן ובתורכיה. הערבים העבירו את הגזר לספרד ומשם הוא הופץ למדינות אירופה. מיני התרבות הראשונים היו בצבעים שונים: אדום, סגול וצהוב-ירוק. מאוחר יותר התפתח גזר בצבעי צהוב ולבן. במאה ה-18 החלו לגדל בהולנד גזר בצבע כתום – ואלו הזנים הנפוצים ביותר כיום. בארץ גידלו את הגזר הכתום מראשית ההתיישבות היהודית. הערבים נהגו לגדל גזר סגול כהה, אותו ניתן למצוא עד היום בקנה מידה קטן.

גזר הבר ידוע בארצות הברית בשם: Queen Anne's Lace (התחרה של המלכה אן) מקור השם באגדה על הדרך בה קיבל פרח גזר הבר את מראהו הייחודי – מעין רקמת תחרה לבנה שבמרכזה נקודה אדומה-סגולה. המלכה אן, אשתו של ג'יימס הראשון, מלכת דנמרק במאה השש עשרה-שבע עשרה היתה רוקמת תחרה מנוסה. יום אחד דקרה את אצבעה במהלך מלאכתה וטיפת דם התגלגלה למרכז רקמת התחרה… וכך נוצר הפרח המיוחד הזה. האגדה אמנם הופיעה בכתובים רק 200 שנה לאחר מותה של אן, אך יתכן שמקורה בא ממנהג הגברות במאה השבע עשרה לקשט את כובעיהן בפרחי גזר-הבר.

הצמח הוא בדרך כלל דו-שנתי. בעונת הגידול הראשונה הוא מפתח עלים ושורש. כאשר השורש מפותח דיו והצמח מקבל בחורף מנת קור, מתפתח בעונה השנייה הגבעול, שצומח לגובה ניכר. כאשר הגבעול מסתעף הוא מוציא ענפים צדדיים. הענפים מסתיימים בתפרחת דמוית סוכך. הזרעים נשארים בפרי היבש, המכיל זרע אחד בכל פרי. הזרעים מכילים שמן אתרי, המעניק להם את ריחם הייחודי. כשמגדלים גזר למאכל אנחנו מעוניינים בשורש, ולכן נשלוף אותו לפני שיגיע לפריחה ולהוצאת זרעים, שכן אז השורש מבוגר מדי והופך עצי.
השורש מתפתח בשלושה שלבים: מיד לאחר הנביטה, צומח שורש שיפודי מאורך ודק. בשלב שני השורש מתעבה ומתארך. בשלב זה מקבל השורש את צבעו הכתום. בשלב השלישי נפסקת ההתארכות והשורש ממשיך רק להתעבות.carrot cut

השורש בנוי מגליל מרכזי, ליבה ומערכת צינורות העצה. הליבה מוקפת ברקמה, היוצרת את העצה כלפי פנים ואת רקמת השיפה כלפי חוץ. רקמה זו עשירה בחומרי צבע ובסוכרים. הגזר נחשב לאיכותי יותר ככל שהגליל המרכזי דק יותר יחסית לרקמת השיפה. בתנאי גידול קשים או עם הזדקנות הצמח הגליל המרכזי הופך עצי והגזר אינו מתאים יותר למאכל.

את הגזר שמבקר אצלכם כעת בארגזים זרענו לפני כשלושה וחצי – ארבעה חודשים. הוא נבט לו לאיטו – הוא אינו מן הממהרים. בהתחלה בצבצו שתי אוזניים ארוכות מן האדמה, הפסיגים, העלים הראשונים, אחר כך הוא הצמיח גם "עלים אמיתיים" כאלו שאנחנו רגילים לזהות כעלי גזר, המשמחים לב כל בעל ארנבות:

carrots sprouting carrot-sprouts1

הגזר זקוק מאוד למרחב נשימה וצמיחה, גם בעומק וגם מהצדדים, רצוי ארבעה כיווני אוויר, אבל זרעיו קטנטנים ביותר וקשה מאוד לזרוע אותם בדייקנות במרווחים מספקים, ולכן מיד כשהוא מתחיל לצמוח אנחנו פוצחים במלאכת הדילול ומוציאים הרבי נבטי גזר קטנטנים כדי לאפשר לנשארים להצמיח שורש מעובה ומכובד.

carrot thinning

הכתום של הגזר ידוע כבר מאוד כחותם הבריאות של השורש השיפודי הזה, הוא זכה להלל ולשבח במחקרים רבים מאוד כלוחם דגול בסרטן, ובמחלות לב, כשומר על בריאות העין, כמטפח המערכת החיסונית, מגן על בריאות העור ומסייע בכלליות לצמיחה וחיוניות. כוחו המיוחד בא לו הרבה מקבוצת הפיגמנטים הקרטנואידים הצהובים-כתומים: האלפא-קרוטן, הבטא-קריפטוקסנטין והבטא-קרוטן.

בטא קרוטן, הפיגמנט הנפוץ והנחקר ביניהם, שייך לקבוצת קרטנואידים המשתנים בגוף והופכים לוויטמין A (ולכן מכונים פרו-ויטמין A). ויטמין A (הידוע גם כ"רטינול", בשל חשיבותו לתפקוד הרטינה – רשתית העין) הוא ויטמין חיוני לראייה תקינה. מחסור בו עלול לגרום לכשלים בתפקוד הפוטו-פיגמנטים ברשתית ובקרנית ולגרום לעיוורון או לעיוורון לילה. הוא על שלמות העור ותאי האפיתל, ובהריון יש לו חלק חיוני בהתפתחות תקינה של העובר. לאחרונה מתברר כי הוא חשוב ביותר גם לתהליכי למידה וזיכרון, כנראה בעזרת סיוע לתפקוד תקין של האזור במוח האחראי ליצירת זיכרון.

לויטמין A תפקיד חשוב בשמירה על תפקוד תקין של המערכת החיסונית. מחסור בויטמין A מגביר את הסכנה להידבקות מזיהומים ויראליים. במצב של מחלה זיהומית, מחסור בויטמין A עלול להחמיר את המחלה ולהגביר את הסיכון לתמותה. ברפואה הסינית הוא ידוע כמחזק את הטחול ואת הדם ומסייע במצבי אנמיה, גם המחקר המדעי תומך בכך על ידי ההבנה כי ויטמין A  מסייע לספיגת ברזל ולשיפור תופעות של אנמיה.

צריכה נאותה של ויטמין A בתזונה נמצאה קשורה להפחתת הסיכון לסוגי סרטן רבים, ביניהם סרטן הראייה, השד, המעי הגס, הערמונית, העור והכבד.

הגזר מכיל גם חומר בשם פלקרינול (Falcarinol). הוא מיוצר בגזר כנראה כהגנה מפני פטריות העלולות לפגוע בצמח, על ידי כך שהוא מעכב יצור חומרים המסייעים לפטריות לצמוח. התברר שבאופן דומה הוא מפריע לייצור חומרים הדרושים לצמיחת גידולים סרטניים, וכך מעכב את התפתחותם.

הגזר עשיר גם במרכיבי תזונה "מסורתיים" מצויינים: הגזר מכיל אשלגן, ויטמיני B, ובתוכם חומצה פולית, ויטמין C, ויטמין K, ויטמין E וסיבים תזונתיים – בקיצור – הוא מלא כל טוב, שמרו לו מקום של כבוד בצלחת שלכם!

אך למרות הבטא קרוטן הכתום, גזרים, באים בהחלט לא רק בכתום, הנה הם לפניכם שתוכלו לשטוף את העיניים, צבעי הקשת של הגזר:

צריכה מוגברת מאוד של גזר יכולה לגרום לקרוטנמיה – הצהבה זמנית של העור, הנובעת מעודף בטה-קרוטין בשל צריכת גזר חי. התופעה אינה מסוכנת, אלא רק מוזרה אסטטית, והיא דועכת ונעלמת מספר שבועות לאחר הפסקת צריכת הבטא קרוטין.

טיפ טיפה:

* אם קיבלתם מאיתנו גזר בצרור, על עליו – כדי לאחסן גזר יש להוריד את העלים הירוקים, שאם לא כן הם ישאבו מהשורש את המים והוא ידלדל.
* כדאי לשמור גזר במקום הקר ביותר במקרר, ובקופסא אטומה – במגירת הירקות או בשקית ניילון.
* עדיף לא לקלף כמעט – אפשר לגרד מעט את הקליפה, או לא בכלל. הקליפה מכילה טעם וחומרים מזינים.
* כמו בעגבניה – גזר מבושל מזין  ובריא יותר מגזר חי! בבישול, וגם בריסוק דק, גדלה כמות הויטמין A כי הם מפרקים את דפנות התאים. עדיף לבשל במעט מים או באידוי, כדי שהויטמינים לא יופרשו למי הבישול ויתבזבזו.
בדקו את אגף המתכונים שלנו – תמצאו שם רעיונות נחמדים לבישול גזר בדרכים מגוונות.
בישול או תיבול בשמן יגבירו את ספיגת האנטי-אוקסידנטים.
* כדאי לשלב אותו עם מוצרים המכילים ויטמין E כמו בוטנים, דלעת, ירקות עלים ודגנים מלאים.

שיהיה לכם שבוע כתום – לבריאות, לשמחה, לחיים טובים!
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

____________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: חצילים/תפו"א, בטטה, חסה, דייקון/צנון/צנונית/לפת/קלרבי, מלפפון, עגבניה, גזר/ארטישוק ירושלמי, לוביה תאילנדית/פלפל אדום, תרד/מנגולד, כוסברה/שמיר, רוקט/מיזונה.

ובסל הגדול גם: סלרי עלים, קייל/טאטסוי, ברוקולי/כרוב/סלק.

בארגז הפירות: בננה, אבוקדו, פומלית, תפוז, קלמנטינה.

יום רביעי: בטטה, צנון/צנונית, עגבניה, גזר, חסה, רוקט/מיזונה, תרד/מנגולד, כוסברה/שמיר/פטרוזיליה, מלפפון, ברוקולי/קלרבי/כרוב, בארגזים קטנים: סלרי עלים.

ובסל הגדול גם: ארטישוק ירושלמי/תפו"א, טאטסוי/קייל, לוביה תאילנדית/פלפל אדום, סלק/לפת.

בארגז הפירות: בננה, אבוקדו, תפוח, קלמנטינה.