15-17 ביולי 2019 – אדום עולה – חלק א'

התקופה הקרובה היא תקופת השפע של הדלעות. לא צריך להשתמש בהן מיד.

אצלנו, בצפיפות של מאות, הן מתקשות לנשום, אבל אצלכם, על הדלפק במטבח או על בסלסלה בסלון, הן יישמרו מצויין, ובינתיים יקשטו את הבית ביופיין.

שמרו אותן מאווררות ויבשות, ותוכלו להשתמש בהן גם בעוד חודש, ואפילו חודשיים. אם מתחילה להתפתח עליהן רשת קורים דקיקה, נגבו אותן במגבת יבשה.

_______________________________________________________

עגבניהההה
מבושלת או טריה, תמיד מבריאה,
עוזרת בספיגת ברזל בדם – עגבניה
יש בי ויטמין C, הצטננת – קח אותי!

זוכרים את 'תשדיר השירות' של מועצת הפירות והירקות משנות השמונים על העגבניה?

העגבניה נמצאת אצלנו בסל כל השנה, אבל בקיץ היא במלוא טעמה והדרה. לפעמים, בשל היומיומיות שלה, מקבלים אותה כמובן מאליו, וכבר זמן רב שלא עסקנו בה, אז לפרי האהבה הזה אנחנו מקדישים את העלונים בשבועיים הקרובים.

בשנה הראשונה גידלנו עגבניות בגדלים וצבעים שונים. לצד העגבניה העגולה המוכרת והרגילה ניסינו גם זני מורשת כמו brandywine – עגבניה ענקית ופחוסה, רכה למגע ומתוקה מאוד, בצבעי אדום וצהוב. זאת עגבניה מיוחדת במינה, שהכרתי מקליפורניה, אבל לאחר עונת גידול אחת נוכחנו לדעת שכאן בישראל ובסל השבועי היא ממש ממש לא פרקטית. על השיחים גדלו עגבניות ענקיות ונחמדות, אבל הסיכוי של העגבניה הרכה לשרוד בארגז ירקות עד למטבח שלכם, בלי להיפגע מטלטולים ושאר הרפתקאות הדרך, היה קלוש…

הרומנטיקה נשארה בצד והבנו שאנחנו צריכים לבחור עגבניה שתהיה הגיונית יותר… מגוון הזנים נשמר, ועם השנים גידלנו עגבניות תמר ארוכות, עגבניות גדולות ופחוסות ועגבניות אשכול עגולות. עגבניות שיח ועגבניות הדליה, עגבניות גדולות ועגבניות צ'רי קטנות, אבל הקפדנו לבחור בזנים שיוכלו להיות מוצלחים מהצמח ועד הסלט.

רוב שנותינו בח'ביזה גידלנו רק בשדה הפתוח, והעגבניות גדלו גם הן תחת כיפת השמיים. השנים הראשונות היו עוד סבירות איכשהו, אבל משנה לשנה התרבו הפגעים, ואנחנו יכולים להיזכר לאחור בכאב בשנים בהן גידלנו ערוגות רבות של שיחי עגבניות, כדי להפיק מהן את הכמות הנדרשת לארגזים, באחוזי תנובה נמוכים ביותר. העגבניות בשדה הפתוח סבלו ממחלות עלים וצרות שונות ובעיקר מצהבון האמיר – וירוס קטלני שמביאה איתה כנימת עש הטבק, ומחסל צמחי עגבניה באופן סדרתי. גידול בשטח הפתוח היה אפשרי, כמובן, רק בקיץ, כך שבאופן קבוע, ברוב חודשי השנה היינו קונים עגבניות ממגדלי חממות אורגנים ומוסיפים אותם לארגז כתוספת חיצונית.

ואז, לפני כשבע שנים, שמנו עינינו על חממה נטושה שהיתה בסמוך לשטחים שלנו, ולאחר בדיקה וגישוש החלטנו לעשות מעשה ולשפץ אותה כדי לנסות ולגדל גם בתוך בית צמיחה. השיקום והשיפוץ היו נרחבים, נדרשה עבודה רבה וקשה להפוך את החממה לבית רשת גידול קרקע אורגני, אבל לאחר חודשים מאומצים של עבודה, עמד בית הרשת מוכן ונכון לאתגר, ואנחנו, בלב הולם, שתלנו בו שתילי עגבניות ראשונים. בגלל הקושי הרב לגדל עגבניה (ומלפפון) בשדה הפתוח, ובשל הנחיצות הרבה שלהם בארגז, היה ברור שהם יהיו הגידולים הראשונים שננסה לספק להם הגנה תחת כנפותיו צפופות הרשת של בית הצמיחה. וכך היה.

גידול בתוך בית צמיחה הוא שונה מאוד מגידול בשדה הפתוח. בחוץ אנחנו חשופים, אמנם, לפגעים, אבל גם סומכים על האיזונים הטבעיים שנוצרים במרחב. ברגע שהכנסנו את הצמחים לתוך מבנה מחופה רשת ומנותק מהסביבה, אנחנו אחראים להביא את האיזון, לשמר אותו, להחזיר אותו כשהוא משתבש. עלינו גם לספק שירותי האבקה, אויבים טבעיים, הזנה ודישון ספציפיים ומדוייקים יותר וכו'. האתגר היה משמעותי וחדש, וגם כיום, לאחר מספר שנים, עדיין אנחנו לומדים עוד ועוד על גידול בצורה הזאת. מצד שני, רשת המש הצפופה, המכסה את בתי הצמיחה, אכן מספקת הגנה חשובה והכרחית לעגבניות ולמלפפונים (ולפלפלים שהצטרפו אליהם מאוחר יותר).

עדיין, כמעט כל שנה, אנחנו מנסים גם מספר ערוגות מחוץ לבתי הצמיחה, בעונת השתילה המוקדמת. לפעמים זה הולך יותר, ולפעמים, פחות. השנה ניסינו לגדל עגבניות צ'רי עגולות מזן בושמת מחוץ לבית הרשת. צמחי הצ'רי הם חזקים יותר מצמחי העגבניות הרגילות, ואנחנו אכן מצליחים לקטוף תנובה נאה, אבל, עדיין, עגבניות צ'רי רבות רבות לא עומדות באיכות, ונשארות לצד השיחים תוך כדי הקטיף.

בחממות ובמנהרות הצמיחה (חממות נמוכות וצרות) אנחנו מגדלים השנה עגבניות גדולות מהזנים טורי וסימון, עגבניות אשכולות ששמותיהם אולימפיאקוס ואיקראם. כמו בכל שנה, גם הפעם החלטנו לעשות נסיונות – ולשתול בתוך בתי הצמיחה עגבניות מזנים המתאימים בדרך כלל לשטח פתוח, שמשך גידולן קצר יותר, וגם ההדליה שלהן נמוכה, כך שכמות ההשקעה בהן פחותה מעגבניות חממה רגילות. גידלנו זן ששמו 8656, אלו העגבניות הגדולות והפחוסות שחלק מכם קיבל בארגזים בשבועות האחרונים.

באגף עגבניות הצ'רי הקטנות והחמודות אנחנו מגדלים השנה בבתי הצמיחה את הבושמת (העגולות, שניסינו לגדל גם בשטח הפתוח) ולוסי פלוס (ארוכות מתוקות כמו סוכריות). גידול עגבניה גדולה ועגבניית צ'רי הוא זהה בעיקרו, ההבדל המשמעותי הוא ששיחי צ'רי הם צרים קצת יותר ולכן ניתן לשתול אותם במרווחים קטנים יותר.

העגבניה היא צמח חזק שדורש משאבים מהקרקע, ולכן היא זקוקה לאדמה פוריה, ואז היא מתפרצת ומצמיחה שיח ירוק ושמח. כדי להניב גם עגבניות שמחות ומוצקות, היא זקוקה לדי אשלגן בקרקע. חוסר באשלגן יגרום לעגבניה רכה וקמחית מדי. מכיוון שאשלגן אינו הצד החזק של האדמה שלנו, אנחנו מפזרים תוסף אשלגן לפני הגידול וממיסים אשלגן במערכת ההשקיה תוך כדי צמיחת השיחים. רוב שיחי העגבניה הגדלים בחממות הם מן הסוג ה"מטפס". אני שמה זאת במרכאות משום שהם אינם מטפסים בעצמם, כמו גפנים, מלפפונים או אפונה, אך הם שיחים ארוכים ארוכים וגבוהים שזקוקים להדליה – לתמיכה בגובהם כדי שלא ישתרעו על הקרקע. לשם כך אנחנו מדלים אותם בשיטה המכונה "הדליה הולנדית": קושרים להם "חבל טיפוס" מגג בית הצמיחה שסביבו מתלפף הצמח והוא מחזיק אותם זקופים וצומחים מעלה מעלה.

Tomato

כדי לשמור על הזקיפות ולמנוע משקל יתר והוצאת אנרגיה לכל הכיוונים, אנחנו גוזמים את העגבניות – כלומר, מורידים את הגבעולים הצדדיים שיוצאים מן הצמח, ומשאירים גבעול אחד מרכזי שמתעבה ומתחזק וממשיך לגדול מעלה מעלה, כשהצמח גבוה מכדי שנוכל להגיע אליו, משחררים עוד קצת מן החבל ווכמו בסנפלינג מנמיכים מעט את ראש השיח ומאפשרים לו עוד מקום צמיחה (החלק התחתון של הצמח, בו כבר אין פרי בשלב הזה, מתכופף מעט הצידה לנוח).

יוצאת דופן היא העגבניה השייכת לשטח הפתוח, שגידלנו בחממה, שאינה מהסוג המטפס, הצמחים מזנים אלו הם נמוכים יחסית. את הסיבוב הראשון הדלינו ב"הדליה ספרדית", שהיא נמוכה יחסית – בה קושרים חוטים משני צידי שורת הצמחים, ששומרים אותם זקופים:

את סבב העגבניות הבא מהסוג הזה לא הדלינו כלל, ולמען האמת במחשבה שניה זו היתה אולי טעות – כי כרגע השיחים מתפרעים להם לכל עבר… משיחים אלו עוד לא התחלנו לקטוף פירות, אבל הקטיף הנמוך, ללא הדליה, צפוי להיות מאתגר יותר. בסוף הנסיון נסיק מסקנות ונראה איך מתארגנים לקראת השנה הבאה.

השיחים מטופלים כתינוקות מפונקים: בחורף פורשים להם ניילון על גג ודפנות בתי הצמיחה כדי להגן עליהם מן הקור, ובקיץ הפלסטיק מוחלף ברשת מש, שמונעת התחממות יתר אף שומרת עליהם מוגנים מחרקים מזיקים (ככל האפשר). מעל ראשיהן נפרשת רשת צל כדי להוריד את הטמפרטורה ולמנוע מכת שמש… ומכיוון שסגרנו אותן כנסיכות בתוך הארמון, צריך להביא את המחזרים אליהן… או במקרה שלנו, המחזרות – כוורות כוורות של דבורים שמוכנסות אחר כבוד לבתי הצמיחה ומאביקות בעליזות את הצמחים, כדי שיופרו וילעיטו אותנו מן האדום האדום הזה.

ובכל זאת, גם לארמון מצליחים להסתנן פרחחים מזיקים. אמנם כנימות עש הטבק האמורות נשארות בחוץ, אבל עש הטוטה אבסולוטה, כשמו כן הוא – אבסולוטי וחצוף, ומצליח למרות הכל להכנס למנהרות הצמיחה. פגיעתו ניכרת בעלים (הוא חופר/זולל מנהרות בתוך העלה ומשאיר רק את האפידרמיס כוילון שקוף, מה שכמובן מחליש מאוד את הצמח, שעליו הם קולטני הפוטוסינטזה שלו, הפה שדרכו הוא לוגם אנרגית שמש. בנוסף, עשי התותה עוקצים את הפרי, ואנחנו מגלים בפירות האדומים נקודת כניסה שחורה פצפונת שהיא הפתח למנהרה אפלה בתוך העגבניה.

    

הפתרון שלנו הוא קודם כל לנסות ולשמור ככל האפשר על נקיון בית הצמיחה והסביבה. לפני גידול בעייתי חדש אנחנו משתדלים לגדל מחזור של צמחים ממשפחת הכרוביים שיש להם השפעה מחטאת מחד ומייצבת ומאזנת מאידך. כשאנחנו מתחילים לראות נגיעות אנחנו משתדלים לאסוף את העלים הנגועים ולהרחיקם מבית הצמיחה, ולנסות לתפוס את הזכרים בעזרת מלכודות פרומונים: צלחות ובהן פרומון ומים. הזכרים נמשכים לפרומון ונלכדים במים. המלכודות משמשות אותנו להפחתה מסויימת ובעיקר לניתור כמות העשים במנהרה. ההדברה האפשרית היא בעזרת ריסוס חומרי הדברה ביולוגית: חומרים המבוסס על רעלנים המופקים מחיידקים שונים (Bacillus thuringiensis Var. Kurstaki או Saccharopolyspora spinosa) שפועלים על מערכת העצבים של הזחלים.

אבל ההדברה הזאת מוגבלת ביעילותה, ובמקרים רבים, כשאנחנו רואים שהטוטה הגיעה לבקר בבית הצמיחה, אנחנו מחליטים להחזיר את האיזון על ידי חיבור מחדש לשטח הפתוח – פותחים את בית הצמיחה משני צדדיו, ונותנים לאויבים הטבעיים בחוץ לעשות את שלהם. אז, כמובן, צפויות צרות נוספות (כמו כנימת עש הטבר ובעיות אחרות, ואנחנו מנסים ללהטט בין השיקולים השונים ומצב העגבניות כדי להפיק עגבניות נקיות ואיכותיות. ועדיין – עגבניות רבות נשארות בשדה על הקרקע וכל לא מגיעות לבית האריזה, ואחרות ממויינות החוצה תוך כדי האריזה. כשיש לעגבניה "טוסיק" אך הוא צלקת חיצונית בלבד, אנחנו לא ממיינים אותה החוצה, אך כשאנחנו מזהים חלקים רכים, עקוצים או נגועים, אנחנו משאירים אותה בשדה להפוך לקומפוסט, כדי שתשוב לטייב את הקרקע בה צמחה.

האתגר כאן לא פשוט, ואנחנו יודעים שגם המיון הכפול והמשולש הזה עדיין לא מושלם, ולפעמים מגיעות אליכן עגבניות פחות טובות. אנא עדכנו אותנו כשזה קורה, כדי שנמשיך להשתפר.

הרבה עובר עליה, על הנחמדת החביבה האדמונית מהרגע בו היא נשתלת באדמה הפוריה הממתינה לה, ועד שהיא מגיעה לעגלגלות אדומה ומוכנה לקטיף: מגנים עליה מכל משמר, מטפחים אותה, קושרים אותה לגובה, מדשנים אותה, משקים אותה, מאכילים אותה בשמש מרום. היא מחוזרת על ידי דבורים מקסימות, מותקפת על ידי עשים חסרי מצפון ובתוך כל המהומה, ממשיכה לעשות את דרכה אל ההבשלה המתוקה הממתינה לכם בסלים.

מגיעות לה מחיאות כפיים סוערות, לא?
שיהיה שבוע רגוע ונעים, הרבה שמש, שתיה רבה ומשפחתיות טובה,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פלפל אדום/קישוא, דלעת אמורו, תירס, אבטיח/מלון, מלפפון/פקוס, עגבניה, במיה/לוביה תאילנדית/שום, נתח דלעת נאפולי/דלורית, חצילים, עגבניות צ'רי, כרישה/בצל.

ובסל הגדול גם: חסה/תרד ניוזילנדי, פטרוזיליה, דלעת ערמונים

סל פירות: מלון, מנגו, שזיף, אפרסק.

יום רביעי: תירס, קישואים/פלפל, עגבניה, דלעת אמורו, חצילים, דלעת נאפולי/דלורית, כרישה/בצל יבש/שום, עגבניות צ'רי, מלפפון/פקוס, חסה/תרד ניוזילנדי, אבטיח/מלון.

ובסל הגדול גם: לוביה תיאלנדית/במיה, פטרוזיליה/כוסברה, דלעת ערמונים.

סל פירות: מלון, מנגו, ענבים, שזיף.

8-10 ביולי 2019 – ריח מלונים

חדש!

אליעזר ורוז מ"שורשי ציון" מציעים לכם ממרחי אגוזים, שקדים ושוקולד טבעיים ויחודיים.
הממרחים טחונים באבן ריחיים מ100% אגוזים, שקדים וזרעים מונבטים, וממרח שוקולד מתוצרת הבית, ללא חומרים משמרים או תוספים למיניהם.
את הממרחים השונים מכינים במפעל בכמויות קטנות כדי להבטיח טריות ואיכות.
200 גרם באריזה.
הוסיפו לארגז דרך מערכת ההזמנות שלנו.

______________________________________________________

מי יתנני במדבר מלון… עסיסי ומתוק

(הנביא ירמיהו בעיבוד ח'ביזאי)

כבר כמה שבועות שפירות מתוקים ועגולים מתחילים להציץ בארגזים – אז השבוע עלון שכולו מתיקות וקיץ – על הפירות שבשבילם כמעט נסבל לעבור ימי קיץ חמים כמו אלו שעוברים עלינו, או לפחות אם בלתי נסבל, אפשר תמיד להתנחם בהם – המלונים…

בינתיים אנחנו בח'ביזה דבקים בזהותנו כפלאחים, עובדי אדמה, מגדלי ירקות. היה לנו רגע או שניים שחשבנו לטעת מטע קטן של עצי פרי, אבל בינתיים החלטנו לדבוק בקרוב לקרקע, ולהשאיר לחילף מ"מלוא הטנא" את אגף בוסתני הפירות. ובכל זאת אנחנו לא מוותרים על זוג פירות שהפכו כבר אורחי קבע בארגזי הקיץ שלנו, וזאת משום שהם גדלים בהשתרעות נינוחה בשדה הפתוח, לא על עץ ולא על שיח – הלא הם המלון והאבטיח. כבר סיפרנו על האבטיח, האח הקשוח, ועל המלון נספר היום.

נזכיר שהם שייכים למשפחת הדלועים, חמולת קיץ מפוארת, דודנים לשאר בני המשפחה המשתרעים שלהם – הדלעת והקישואים, המלפפון והפקוס (ולכל מי שעדיין חושב שאנחנו שולחים לו שתי שקיות קישואים לאחרונה, אני ממליצה להעיף מבט בעלון לפני כמה שבועות שהוקדש לו). הפקוס, למרות שהוא מתנהג כתחליף מלפפון, הוא בעצם מלון שנקטף צעיר, וטוב שכך, כי הפקוס לא יצבור מתיקות ככל שיתבגר, אבל המלונים דווקא כן. לקראת הבשלתם עולה רמת הסוכר בפירות, והם הופכים נחשקים, לא רק לנו, לצערנו, אלא גם לציפורים ולעכברים שיודעים לאתר מצויין מלון בשל ועסיסי ומתעקשים לחלוק איתנו מדי פעם…

אנחנו משתדלים להכניס את המלונים לאדמה מוקדם ככל האפשר. חלק מהם נזרעים ואחרים נשתלים כדי להרויח עוד קצת זמן ופחות עישוב. המלונים הראשונים נשתלו כבר בתחילת פברואר ושוב נשתלו ונזרעו בתחילת מרץ ובאפריל. מכיוון שבתחילה עוד היה חורף ממש, כיסינו אותם ביריעות פלסטיק מלמעלה, כדי שיהיה להם חמים ונעים, והם יצליחו לצמוח ולהתחזק בחממונת הקטנה שהיתה להם תחת הפלסטיק. המלונים הראשונים נקטפים ונשלחו אליכם לפני כמה שבועות. אחריהם באו סבבים נוספים, כמובן, כדי שנוכל לקטוף לאורך זמן מן המתוק המתוק הזה.

בתחילת הגידול המלון מכוסה בבד לבן ודק, המכונה אגריל, שמאפשר לצמח לגדול בשלוה בלי להידבק בוירוסים ומחלות המגיעים מחרקים שונים. בשלב שהצמח מגיע לפריחה אנחנו צריכים, כמובן, להסיר את ההינומה הלבנה ולאפשר לכלה הנאוה להתמודד עם העולם שבחוץ – כי עם כל הסכנות האורבות ממחלות ווירוסים, ישנו גם המפגש הצפוי עם חרקים מאביקים, שבלעדיו לא יהיו האבקה והפריה ולא יהיו פירות מתוקים.

קצת פחות מחודשיים לוקח למלונים הראשונים לקרוץ לנו בעגלגלות ירוקה מן הערוגה, ומקץ כמה שבועות, חודשיים ומשהו עד שלושה אחרי השתילה והזריעה הם כבר משנים את צבעם, מתרככים מעט מבפנים, מתמלאים עסיס מתוק וניתקים בקלות מן הצמח. מלונים, מתחילים להבשיל כ30 יום לאחר הפריחה, כשרמות הסוכר והpH עולות, ואל הסוכרים המרכיבים את מוצקי הפרי מתלווים כ90% מים. אנחנו רוצים לקטוף אותם, כמובן, בשיא בשלותם, לאחר שכמות הסוכר בהם הגיעה למקסימום, והם מתוקים ועסיסיים. מלונים שנקטפים בוסר יהפכו עם הזמן לעסיסיים ורכים יותר, אך לא יוכלו להיות טעימים ומתוקים. למלונים אין מאגר פחמימות, בעצם רוב רובן של הפחמימות בהם הוא סוכרים, ולא עמילן, ולכן אין להם מה להמיר לסוכר אם נקטפו. מה שקוטפים הוא מה שיש.

כך, במהלך השנים התפתחו שיטות שונות ומשונות לקביעת בשלות הפרי. בין השיטות המדעיות יותר נמצאים הרפרקטומטר, מכשיר למדידת רמות סוכר, וNMRI (Nuclear Magnetic Resonance Imaging). אבל אנחנו, הפלאחים הפשוטים, פשוט מריחים (מממ… זה מריח כמו פרי בשל), מסתכלים (וגם הצבע כבר התחלף מירוק לצהוב), ממששים (לוחצים על בסיס הפרי, במקום שבו היה הפרח), ומנסים לקטוף (נתלש בקלות, מצויין. אם לא – כנראה דרוש לו עוד זמן). אנחנו מגלגלים אותם בזהירות לערימות ארוכות לצידה של הערוגה ועוברים עם מריצה כדי לאסוף את החבורה לקצה הערוגה, שם נסדר אותם בארגזים נמוכים (הם לא אוהבים לשבת בקומות) וניקח אותם להדיף ריחות משכרים בבית האריזה.

לצערנו, לא רק אנחנו חושקים בעסיסיים האלה, ומדי שנה יש לנו מאבק עיקש בעורבים שמנסים את מזלם בניקור ונשנוש מן המלונים המתוקים שלנו. לכן עם ההבשלה אנחנו מכסים אותם ברשמת ציפורים שחורה שאמורה למנוע מהעופות הגרגרניים להגיע לפירות שלנו לפנינו. השנה נוסף לנו מתחרה (נכון יותר מתחרים רבים) מלמטה – עכברי השדה גילו את האוצר, כרסמו חורים בחלק מהמלונים שלנו וזללו בתאוה את תוכם המתוק. זו צרה חדשה מבחינתנו, עד כה לא היו לנו בעיות עם עכברים. יתכן שזה משום שעד כה הצליחו ציפורי הטרף לשמור על העכברים אצלנו בכמות נמוכה וסבירה, אך משהו השתבש והעופות הדורסים לא מצליחים השנה לאכול מספיק עכברים ולמנוע מהם להגיע למלונים שלנו.

למרבה המזל, לחקלאים רבים, בעיקר בשדות דגנים, יש בעיית עכברים מתמשכת ולכן גם נמצא פתרון אקולוגי מוצלח למדי – קוראים לתנשמות לתגבורת. התנשמת היא דורסת לילה שניזונה בעיקר ממכרסמים. היא מסוגלת לאכול בלילה אחד 10 מכרסמים, וזוג תנשמות יכול לאכול 2,000-6000 מכרסמים בשנה. הם חובבי צאצאים – זוג תנשמות מגדל עד 13 גוזלים, וביחד כל המשפחה העליזה והרעבה יכולה בהחלט לנקות את השטח מחולדות ומעכברים. כדי לקרוא לה להגיע אלינו צריך להציע לה פתרון למצוקת הדיור, ולבנות לה ארגז קינון מתאים, ו…זהו בעצם. העמדת תיבות הקינון תמשוך את הזוגות הצעירים לשדה, האוכל, כידוע, זמין ובשפע – ואנחנו מקוים שבשנה הבאה (ואולי אולי אפילו כבר השנה) לא תפגוש שוב בבעיית מכרסמים בשדה.

מי שמעוניין להעמיק בסיפור המעניין של התנשמת כמדבירה ביולוגית טבעית ושיתוף הפעולה שלה עם החקלאים בישראל, מוזמן לעיין כאן

השנה גידלנו חמישה זנים, רובם פרי פיתוחים מקומיים. שלושה מהם הם מטיפוס אננס: מלון ארוך, אליפטי ועסיסי, שאילן היוחסין שלו ארוך וותיק ומקומי: הוא פותח מזן המלון הבלאדי שגדל כאן בארץ שנים רבות. החקלאים המקומיים כינו אותו פשוט "שמאם" (מלון) או לפעמים על שם דודנו – בטיחי אספר (אבטיח צהוב). כאמור, אנחנו מגדלים שלושה זנים: ריימונד – שבשרו קרמי ובהיר, והדסון ויניב – שתוכם כתום עז. הדסון וריימונד נשתלים מוקדם – מבכירים, כלומר, מתאימים לתחילת העונה, ויניב מאפיל, כלומר, מתאים גם להמשך ולסוף העונה. הזריזים, המבכירים כבר נקטפו ונשלחו אליכם לפני כמה שבועות. מהמאוחרים יותר יש שנזרעו ונשתלו אפילו במאי, ואלו מתחילים להבשיל עכשיו.

בנוסף להם, זרענו השנה מלון גליה, גם הוא מלון ותיק, כדורי וירוק מבפנים:

 

והשנה אנחנו מנסים לראשונה זן חדש – פרלינה, שגם הוא עגול ובשרו כתום. אותו תתחילו לפגוש בארגזים בשבועות הקרובים:

ההיסטוריה של המלונים מתחילה באפריקה, שם עדיין מוצאים זנים רבים של מלוני בר. לא ידוע מתי, היכן ואיך בויתו המלונים, אך כנראה בחרו ושמרו הלקטים של אותה תקופה את זרעי המלונים המתוקים ביותר. הם כבר היו בשפע במצרים לפני למעלה מ4000 שנה, ומילניום מאוחר יותר הגיעו, בנתיבי מסחר, לטורקיה, איראן, אפגניסטן, הודו, דרום מרכז רוסיה, סין ויפאן. הם מתוארים בתמונות (ציור קבורה מצרי מלפני 2400 שנה) ובכתובים, למשל, ב"מסעות גילגמש", לפני 2000 שנה, שם אוכל גילגמש מלונים ארומאטיים. לאירופה הם הגיעו כנראה בסביבות התקופות היוונית והרומית. המורים הביאו אותם מצפון אפריקה לספרד בתקופת שלטונם שם. בארץ ידוע המלון מתקופת המשנה, הוא מוזכר בה בשם "מלפפון"… המלונים הללו היו קטנים מאוד יחסית לאלו שאנחנו אוכלים היום, גודלם היה כשל תפוז.

מלונים נאכלים בצורות שונות בתרבויות שונות: במזרח הרחוק מבשלים מלונים ואוכלים אותם כמו ירקות אחרים, אבל אלו זנים אחרים מהמלונים המתוקים המוכרים לנו. אחד הזנים האוריינטליים הוא מלון צ'אקיאינג שגדל מתאילנד עד דרום סין. זן זה של מלון מוחמץ ונשמר כך למשך מספר חודשים. במזרח התיכון, במרכז ודרום אמריקה ובסין אוכלים גרעיני מלונים מיובשים כחטיף. במקסיקו עושים מהמלון מיץ מרענן ועדין בטעמו agua fresca, כלומר – מים טריים. ביפן מכינים ממלון משקה אחר, "מידורי": ליקר מלון כבד ומתוק בטעמו, המופק ע"י השריית מלונים באלכוהול למשך כחודש(!). גם באכילת המלון חי, בצורה המוכרת לנו, מגוונים אנשים בתיבול לפי טעמם: מלח ופלפל, אבקת ג'ינג'ר או מיץ לימון.

אלכימאים בימי הביניים טענו שהמלון מעודד זרימת דם ומתאים למזגים איטיים ורגזניים. נאמר עליו כי הוא מקל כאבי אבנים בכליות ומנקה את העור. ברפואה הסינית נחשב המלון כמזון קר המשפיע על הלב והקיבה, מעודד השתנה, מקל על עצירות, משפיע על מחלת כבד, מסייע להקלת שיעול, מוריד חום ומפחית צמא. מומלץ לאכול אותו בנפרד, כארוחה בפני עצמה.

מבחינה תזונתית המלון עשיר בוויטמין C (בחצי מלון 117 מ"ג, כמעט כפול מהתצרוכת היומית המומלצת) ובוויטמין A=בטא קרוטן, שניהם נוגדי חמצון שעוזרים להגן על התאים מהנזק של הרדיקלים החופשיים. בנוסף, בחצי מלון 853 מ"ג של אשלגן (כמעט כפול מאשר בבננה), שעוזר להורדת לחץ דם ולכאבי שרירים.

מאחלים לכולנו שבוע מתוק ומלא טוב, מרווה, מרענן ומלא עסיס,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וצוות ח'ביזה

______________________________

מה מלווה את המלון השבוע בסל?

יום שני: תירס/פלפל אדום, דלעת אמורו/דלעת ערמונים, חסה, מלון/אבטיח, מלפפון/פקוס, עגבניה, שעועית ירוקה או צהובה/לוביה תאילנדית, דלורית/דלעת נאפולי, חצילים/בצל יבש, עגבניות צ'רי. בארגזים קטנים בלבד: קישוא.

בארגז הגדול גם: מנגולד/תרד ניוזילנדי, פטרוזיליה, כרישה/שום/בצל ירוק, תפו"א.

בארגז הפירות: אבטיח, מנגו, שזיף. בארגזים קטנים: בננה, בארגזים גדולים: דובדבן.

יום רביעי: תירס/פלפל אדום, שעועית ירוקה וצהובה/לוביה תאילנדית/במיה/דלעת ערמונים, עגבניה, דלעת אמורו, חצילים, דלעת נאפולי/דלורית, תפו"א/בצל יבש, מלון, עגבניות צ'רי, מלפפון/פקוס, תרד ניוזילנדי/חסה/מנגולד.

בארגז הגדול גם: קישואים, פטרוזיליה, כרישה/בצל ירוק/שום.

בארגז הפירות: מנגו, ענבים, אבטיח. בארגזים קטנים: בננה. בארגזים גדולים: אפרסק.

1-3 ביולי 2019 – הכדור הוא עגול (וירוק מבחוץ ואדום מבפנים)

חדש מאיש של לחם – שלושה סוגים של קרקרים מקמחים וזרעים מלאים ואורגנים. טעימים לנישנוש כמו שהם או עם הממרח האהוב עליכם.
כל קרקר והסגנון המיוחד שלו:
קרקר כוסמין מלא – עם שומשום וקצח
קרקר שיפון מלא – עם חמניות ופשתן
קרקר טף (לנמנעים מגלוטן) – עם שומשום וחמניות וגם טיפונת קארי
והם כולם מגיעים באריזות של 150 גר' שמעכשיו תוכלו להוסיף לארגז השבועי שלכם.

 

 

_____________________________________

אישה באבטיח

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא,
היו לה שני שרפרפים וכסא ומנורה.
היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון,
ותלתה שם תמונה והכניסה ארון.
וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה,
ופתאום – הסתיימה העונה…

(מילים: נורית זרחי, לחן: שלמה גרוניך, ביצוע: חוה אלברשטיין, איור: יוסי אבולעפיה)

 

יש לי חשד הגברת עליה שרה חוה אלברשטיין התגוררה באבטיח בשדה שלנו… אמנם קשה לי לדמיין איך היא דוחקת לתוך האבטיחים הקטנים שלנו את כל מטלטליה, אבל מצד שני, מוכרת לנו מאוד התחושה של "פתאם – הסתיימה העונה!". עונת האבטיח בח'ביזה היא קצרונת, כחודש בערך, ולפני שתסתיים, רצינו לספר לכם כמה דברים עליו – אז הנה השבוע – עלון בירוק ואדום:

לפני שבוע וקצת הגיע הקיץ באופן רשמי, וימי חום כבד כבר מבקרים אותנו באופן די תכוף. אנחנו שבים לקטר, כמדי קיץ, אבל האבטיחים לא מתרגשים – האבטיח זקוק לחום רב, אותו הוא מכיר ממקום מוצאו, בדרום יבשת אפריקה, במדבר קלהארי. במדבר הלוהט היה האבטיח, שלמעלה מ-90% ממנו הוא מים, מקור חשוב וחיוני לנוזלים לאדם ולחיות הבר. הקושי בבחירת אבטיח מוצלח הוא עתיק יומין: גם זני הבר המתוקים זהים מבחוץ לזני הבר המרים, ולכן היו מנקבים עוברי האורח הצמאים חור בקליפת האבטיח ובודקים האם מר הוא או מתוק.

מדרום אפריקה הוא התפשט צפונה לכל אפריקה, וגודל במצרים כבר לפני 4000 שנה. המצרים קישטו בציורי אבטיחים קירות של חדרי קברים ומערות, והיו משאירים אבטיח ליד המתים כדי להזין אותם במסע לעולם הבא. גם העברים הכירו אותו כבר ממצרים "זכרנו את הדגה… את הקישואים ואת האבטיחים". מצפון אפריקה הגיע האבטיח למזרח התיכון, הוא גודל בארץ ונזכר במשנה בסוגיות שונות. לסין הוא הגיע במאה ה-10, וכיום סין היא המגדלת הגדולה ביותר של אבטיחים, (ואחריה תורכיה ואיראן). במאה ה-13 הביאו אותו המורים לאירופה, יחד עם צמחים נוספים שהכירו באפריקה ואסיה, ולאמריקה הוא הגיע עם העבדים האפריקאים שהובאו לשם, ועם המתיישבים שהגיעו מאירופה.

הרומן של ח'ביזה עם אבטיחים התחיל בתמימות, שאפתנות ו… כשלון… בשנה האחרונה שלי בקליפורניה, לפני שהקמתי את ח'ביזה, גידלתי אבטיחים שבתוכם הם אדומים או כתומים או צהובים (בחווה של ג'ו פרי, החקלאי המנטור שלי). היתה לנו הצלחה נחמדה ואני הייתי תחת הרושם שדי פשוט לגדל אבטיחים, ולכן כשהכנתי רשימת גידולים נכנסו אלו אחר כבוד באות א'. אלא שבשנה הראשונה פשוט לא הלך לנו, ומערוגות האבטיח המפוארות שלנו קטפנו רק תריסרים מעטים. למזלנו גם מספר הלקוחות שלנו אז, ב2004, היה כשני תריסרים והם נהנו מקומץ האבטיחים (שהיו למען האמת גם לא ממש מתוקים…). אחת הסיבות המרכזיות לכשלון היתה התזמון – אני זרעתי אבטיחים כמו בקליפורניה – בסוף האביב, עונה שאצלנו בישראל היא מרובת וירוסים ומחלות, במיוחד בקרב משפחת הדלועים, אליה משתייך ידידנו.

לאחר פאוזה של כמה שנים, ורכישת נסיון בתחום הדלועים והימנעות מהוירוסים החביבים שלהם, החלטנו לנסות שוב, והפעם בתזמון נכון, שיקדים את הוירוסים, ולפני כשש שנים עשינו נסיון נוסף, מוקדם יותר ומוצלח יותר. כעבור שנה השתפרנו אף יותר, ולפני חמש שנים העזנו לראשונה לשתול שתילי אבטיח "ללא גרעינים". גידול אבטיח כזה הוא מורכב יותר מגידול אבטיח "של פעם" עם גרעינים, זאת משום שאנחנו מנסים בעצם לפעול כנגד הטבע. כל פרי וירק מנסה לגדול לשם מטרה אחת ויחידה – להעמיד צאצאים (כלומר – גרעינים), מנגד עומד לו האדם ומנסה להיפטר מהגרעינים הללו, ולא ביריקה. בני האנוש מאסו בפירות מגורענים ולכן ניסו ומנסים לפתח פירות ללא גרעינים ש"מפריעים" לאכילה. אבטיח ללא גרעינים מכיל בכל זאת מעט זרעים קטנים, אלא שרובם שקופים ומעטים, ואינם פוריים. תודו שזה מוזר. לנסות לפתח פרי שבעצם לא מפיק זרעים ולכן לא יכול להעמיד צאצאים ולהפיק פירות נוספים. מצד אחד מוקדש מאמץ מדעי כביר לשכלל ולשפר את הפוריות האנושית – מפותחת הפריה חוץ גופית, הקפאת עוברים ותאי זרע, פונדקאות וכו', ומאידך אצל הפירות אנחנו מטפחים עקרות…

אז איך בעצם נוצרים כל שנה עוד ועוד אבטיחים "חסרי גרעינים"? זרעים של אבטיחים רגילים הם זרעים "דיפלואידים" = בעלי 2 סטים של כרומוזומים (2X). הזרעים אותם זורעים כדי להפיק אבטיחים ללא גרעינים הם זרעים "טטראפלואידים" = בעלי 4 סטים של כרומוזומים (4X). זרעי אבטיחים "ללא גרעינים" הינם בעלי קליפה קשה מהרגיל, וקשה להנביט אותם, יותר מאשר זרעי אבטיחים רגילים, ולכן בדרך כלל שותלים אותם משתילים שהונבטו וגודלו במשתלה בתנאים מבוקרים ומשופרים. הזרעים נובטים ומתפתחים לצמחים שיוציאו עלים ופרחים, אך לא יפיקו פרי אם לא יואבקו ע"י פרחי אבטיח רגיל, ולכן מוכרחים לשתול שורת אבטיח רגיל על כל שלוש שורות אבטיח "ללא גרעינים". במהלך ההאבקה תורם כל זרע חצי מכמות הכרומוזומים שלו: 1+2 ומתקבל פרי שזרעיו "טריפלואידים" = בעלי 3 סטים של כרומוזומים. המספר האי זוגי הזה פוגם ביכולת הזרע להתרבות ולמעשה מעקר אותו. מתקבל אמנם פרי, שהוא למעשה עסיסי ומוצק יותר מפרי "בעל גרעינים", אך זהו פרי שהתפתח מ"רביית בתולין" – מתא בלתי מופרה והוא נקרא "פרי פרתנוקרפי", זהו בעצם ה"פרד" של עולם הצומח.

האבטיחים אהובים לא רק עלינו, הולכי על שתיים, אלא גם על חיות בר וכמובן… ציפורים ובפרט עורבים בעלי תעוזה, מקור חזק וחיבה למתוק. אנחנו מתעקשים להגן על הפירות שלנו, אחרת נמצא אותם כך:

ולכן אנחנו מכסים אותם ברשת ציפורים ומונעים מן העורבים לנקר בהם.

האבטיח הוא פרי מרפא. המים הרבים שבו מנקים את הגוף ומיץ אבטיח מומלץ לסובלים מבעיות בשלפוחית השתן ובתפקודי כבד וגם לניקוי הכליות. עוד סגולה של אבטיח היא ניקוי הגוף עשן הסיגריות הנכנס אליו, מומלץ למעשנים אקטיבים וגם לפאסיביים. גרעיני האבטיח משמשים (מרפואות תימן) לניקוי כתמים וריח רע מהפה והשיניים. יש להשרות במים זרעי אבטיח כתושים היטב, לסנן ולשטוף את הפה. ברפואת עירק משתמשים בקליפת האבטיח לטיפול בעור נגוע בפטרת. גם יהודי לוב משפשפים את עורם בקליפת אבטיח במקרים של כתמי עור. האבטיח מכיל ויטמין A בצורת קארוטין, ויטמין C וויטמינים מקבוצת B (B1, B2) הוא דל בנתרן ועשיר באשלגן. עוד מידע מקיף ומפורט על סגולות ההזנה והמרפא של ידידנו העגול והאדום תוכלו למצוא כאן.

אז איך איך קוטפים אבטיח בשל ומתוק?
– אנחנו קוטפים את האבטיח כשהקנוקנת ליד עוקץ הפרי מתייבשת. בדוכן האבטיחים תוכלו לנסות ולודא שהעוקץ יבש ומכווץ קצת, כך שהפרי לא נקטף ירוק.
– החלק שבא במגע עם הקרקע מחליף את צבעו לצהוב, כך שאתם צריכים לחפש כתם צהוב על אחד מצידי האבטיח.
– והסימן המסתורי מכולם – צליל עמום נשמע בתגובה להקשה על הפרי.

הנה ההסבר בסרטון

איך לאחסן אבטיח? 
הטמפרטורה המושלמת לאחסון אבטיח היא כ- 12 מעלות, אולם גם בטמפרטורת החדר (בערך 23 מעלות) אפשר לשמור אבטיח שלם בין שבוע ל- 10 ימים. אחסון ממושך מדי יגרום לאבטיח לאבד מטעמו ולשנות את מרקמו.
לא מומלץ להקפיא אבטיח או לאחסן אותו במדפים הקרים ביותר במקרר. חשיפה לקור מוגזם תגרום לאבטיח כוויות קור, תפגע במתיקות ובטעם שלו, ותביא לכך שהליבה המוצקה של האבטיח תעשה קמחית ורכה.
אם תרצו לאחסן אותו שוב לאחר שחתכתם אותו, מומלץ לאחסן את האבטיח עטוף בניילון נצמד בטמפרטורה של 3- 4 מעלות צלזיוס.

ולסיום – אחרי שבחרתם אבטיח מצוין, חתכתם, הוספתם נענע וגבינה בולגרית, זה הזמן להתרווח ולנשנש אבטיח תוך עיון באוסף עובדות מפתיעות, מעניינות וגם סתם מצחיקות על אבטיח.

באגף המתכונים באתר שלנו תמצאו דברים מעניינים שאפשר לעשות עם אבטיח, מלבד פשוט לנגוס…

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי וצוות ח'ביזה

_______________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: תירס/פלפל אדום או ירוק, דלעת ערמונים, חסה, מלון/אבטיח, מלפפון, עגבניה, תפו"א, דלורית/דלעת נאפולי, חצילים, שעועית ירוקה/עגבניות צ'רי, קישוא/פקוס.

בסל הגדול תוספת של: מנגולד/תרד ניוזילנדי, כרישה/בצל ירוק, פטרוזיליה.

בארגז הפירות: מנגו, בננה, שזיפים. בארגזים קטנים: אבטיח. בארגזים גדולים: נקטרינה

יום רביעי: תפו"א, עגבניה, דלעת ערמונים, חצילים, דלעת נאפולי/דלורית/אמורו, פטרוזיליה/כוסברה, מלון/אבטיח, עגנביות צ'רי, מלפפון, חסה. בארגזים קטנים בלבד: תירס.

בסל הגדול תוספת של: תרד ניוזילנדי/מנגולד, פקוס/קישואים, כרישה/בצל ירוק/שום, שעועית ירוקה/לוביה תאילנדית.

בארגז הפירות: מנגו, ענבים, אבטיח. בארגזים קטנים: בננה. בארגזים גדולים: שזיפים.

24-26 ביוני 2019 – עד חצות היא נרתמת למלא בקשה

לאחר ציפיה ממושכת – התחדש מלאי הדבש של תמיר!
"דבש מבית אבא" ממושב שעל ברמת הגולן – מפרחי בר (דבש כהה) או פרחי אוכמניות (דבש בהיר) באריזה של קילו.
הדבש טרי מהרדיה ולכן הוא עדיין נוזלי. עם הזמן ובמטמפרטורות נמוכות הוא מתגבש.
מוזמנים להזמין דרך מערכת ההזמנות שלנו.

______________________________________

מִלָּה הִיא רַק דְּלַעַת.
גַּרְעִינִים לְפִצּוּחַ קְלִפָּה קָשָׁה.
מִלָּה הִיא רַק דְּלַעַת.
מָזוֹן מַסֵּכָה אוֹ כְּלִי הַקָּשָׁה.
מִלָּה הִיא רַק דְּלַעַת.
עַד חֲצוֹת הִיא נִרְתֶּמֶת לְמַלֵּא בַּקָּשָׁה.

ניצה פלד

חודש יוני מביא איתו מדי שנה ירקות חדשים לארגז, וביניהן, את העושר המקסים של ריבוי הדלעות שלנו – בפאראפרזה על הביטוי הידוע, כשם שד(ל)עותיהן שונות, כך גם פרצופיהן שונים – ירוקות, צהובות, כתומות או בז'יות, מפוספסות ומנוקדות, חלקות ומחוספסות, עגולות, אליפסות, אגסיות, איצטרובליות, מחודדות, פחוסות, שטוחות, קטנות, גדולות, גדולות מאוד מאוד… מצעד ססגוני של קורקורביטות חביבות (curcurbita הוא שמה הלטיני של משפחת הדלועים כולה), יפות וטעימות.

השנה גידלנו 5 זני דלעת – מהעצומה ביותר, הטריפולטיאית הענקית, שיכולה בקלות לשמש כלי תחבורה לנסיכה חסרת נעל, דרך דלעת נפולי הבינונית, הדלורית החמוקה, דלעות אמורו הכתומה ועד לדלעת הערמונים הירוקה הקטנה, שניתן לחפון ביד בחיבה. המגוון הזה שונה גם מבחוץ אך גם מבפנים – בצבעים שנעים מצהוב לסלמון ולכתום כהה, בטעמים: נייטרלי עדין, אגוזי, מתוק, ומרקמים: רטוב ועסיסי, יבש ועמילני, או ספגטיני ארוך ודק…

התקופה הקרובה היא תקופה של הרבה דלעות קטנות. תקבלו מהן כמעט מדי שבוע. למי שהכמות רבה לו, אנחנו מזכירים שלא צריך להשתמש בהן מיד. אנחנו מעדיפים לשלוח את הדלעות אליכם, כי אצלנו בצפיפות של מאות, הן מתקשות לנשום, אבל אצלכם  – על הדלפק במטבח או על בסלסלה נאה בסלון, הן יישמרו מצויין, ובינתיים יקשטו את הבית ביופיין. שמרו אותן מאווררות ויבשות, ותוכלו להשתמש בהן גם בעוד חודש, ואפילו חודשיים. אם הן מתחילות לפתח רשת קורים דקיקה עליהן, נגבו אותן במגבת יבשה, הקורים הללו עלולים לגרום לריקבון.

הן החלו לטפטף לארגזים כבר בשבועות האחרונים: דלוריות, זוג דלעות ערמונים ירוקות, דלעת האמורו הכתומה, ובקרוב יגיע גם חריץ חתוך של דלעת נפולי לביקור. בהמשך תפגשו את הביג מאמא – דלעת טריפולי הגדולה, שתלווה אותנו עד בוא החורף.

הדלעות הגדולות, הדלעות הקטנות (המכונות גם קישואי חורף – winter squash) והקישואים הקייציים (ובתוכם הזוקיני) שייכים מבחינה בוטאנית לאותו הסוג ואפילו לאותם המינים. החלוקה בין קישואים ודלעות, היא מלאכותית ואנושית – היא קשורה לשלב בו הם נקטפים ולצורה בה אנחנו, בני האדם, משתמשים בהם. כולן נזרעות (בשדה פתוח, בעונתם הטבעית) מסוף החורף-תחילת האביב, וכולם גדלים מהאביב ועד סוף הקיץ.

את הקישואים הקייציים קוטפים מוקדם, לפני הבשלה מלאה, כשקליפתם דקה וגרעיניהם אינם מפותחים, לפעמים רק 40 יום ממועד זריעתם. מכיוון שקוטפים מן הצמח את פירותיו לפני שהספיק לייצר זרעים פוריים, הוא ממשיך ומנסה, ומוציא עוד ועוד פירות (ובתוכם זרעים) כדי לעשות מה שמנסים כל הצמחים (ובעלי החיים): להפיץ את הגנים שלו. ואנחנו זוכים לתקופת קטיף ארוכה מצמח שמניב עוד ועוד ועוד. הקישואים הללו אינם נשמרים לאורך זמן ולכן בעבר נאכלו רק בעונתם הטבעית – באביב, בקיץ ובסתו המקודם. כיום מגדלים קישואים בחממות גם בחורף ולכן עונתם די היטשטשה.

לעומתם, הדלעות (הגדולות והקטנות), נקטפות בבגרותן-בשלותן, כשקליפתן עבה וקשה וגרעיניהן גדולים וקשים (ומתאימים לפיצוח). מכיוון שאנחנו ממתינים להן עד שיגיעו לסיום ההבשלה הן נקטפות כ-3-5 חודשים מיום הזריעה, הדלעת הטריפוליטאית הענקית דורשת מאיתנו להמתין בסבלנות לפעמים גם חצי שנה. בשל הקליפה הקשה של הדלעות הללו הן נשמרות יפה לפעמים גם חודשים ארוכים, ולכן נאכלות גם בחורף, מעלה זו היתה משמעותית במיוחד בצפון אמריקה, מולדתן, באיזורים בהם קר מדי לגדל מזון בחורף. הדלעות היו נשמרות בקלות באסמי אחסון ומוסיפות מתיקות וטעם של קיץ גם לימות החורף הקרים (ומכאן שמן של הדלעות הקטנות: winter squash).

הנה כמה מהן  שכבר פגשתם:

מקורה של דלעת הערמונים (Acorn) הוא במקסיקו וארה"ב, שם בייתו האינדיאנים את הזנים המוקדמים. הזן הירוק הכהה מהסוג שאנחנו מגדלים, הוצג ב-1913 והתקבל בהתלהבות בשל טעמו המצוין אך גם בשל גודלו הקטן והקליפה הרכה שלו, הקלה גדולה למי שניסתה להתמודד עד אז עם דלעות ענק קשוחות. בארה"ב, בה ארוחת הערב נאכלת לפעמים ביחידות, הוא התאים למנה ליחיד וכן לממולאים.

בשרה של דלעת הערמונים יבש והיא מתוקה ואגוזית משהו, מה שהקנה לה את שמה העברי הפיוטי "דלעת ערמונים". בגלל המתיקות הנעימה היא הולכת מעולה גם עם מלוח – שמן זית, מלח, פלפל ועשבי תיבול, וגם בכיוון המתוק – במשיחה עדינה של דבש או סילאן. בגלל החריצים המעטרים אותה קשה לקלף אותה, אבל גם לא צריך. היא נאכלת מצויין בקליפתה. אם בכל זאת אתם רוצים אותה בלי קליפה – הסירו את הקליפה רק אחרי הבישול או האפיה, חבל על המאמץ לפני, ואחרי זה בקלי קלות.

דלעת הערמונים מכילה יותר ויטמין C וסידן מדלעות אחרות ופחות ויטמין A. אם תהיו חביבים אליה היא תחזיק מעמד כמה חודשים, מקשטת את השולחן אצלכם בעודה בקליפתה, אבל טעמה יתעמעם. כך שגם קישוט לכמה שבועות מספיק בהחלט ואחריו – לתנור ולצלחת!

דלוריתהדלורית (Butternut) פותחה כנראה על ידי גנן חובב (לא חקלאי ולא מדען), שעשה נסיונות טיפוח זנים בדונם אחד זעיר ליד ביתו בסטואו, עיירונת לא רחוק מבוסטון. שמו היה צ'ארלס לגט. את פרי נסיונותיו הוא הביא למו"פ בוולטאם הסמוכה, שם התלהבו מהתוצאה והוא העניק שם לפרי טיפוחיו, butternut, כי היה, לדעתו, חלק כמו חמאה וטעים כאגוז.. לישראל היא הגיעה בשנות השמונים, ולאחר נסיונות בכמה שמות (דילעית, דלעת קטנה) זכתה לכינוי הנחמד והקליט: "דלורית".

. היא אוהבת בדרך כלל אקלים טרופי: לח וחם, ויותר מכל אחיותיה ממש לא מסתדרת עם קור. אולי לכן היא הזן המקובל בארץ. הזנים הראשונים מן המין הזה היו בעלי גוף שמנמן (בו נמצא חלל הזרעים) וצוואר ארוך מאוד ולפעמים מעוקל, עם השנים פותחו זנים שצווארם שמנמן וקצר, וחלל הזרעים בתוכם קטן, כדי לספק פרי אחיד ועב בשר המתאים לדרישות השוק. הן יכולות להיקטף גם בשלב מוקדם, כמו קישוא ולמעשה טעימות מאוד (יש הטוענים שיותר מהקישואים הרגילים…) גם בצורתן הצעירה. כיף לגדל אותן בגינה, לקטוף כמה מהן בתור קישואי קיץ ולתת לחלק להבשיל במלואן עד שיהפכו לדלוריות המוכרות.

בשל הקליפה החלקה של הדלורית היא קלה לקילוף, אפילו בקולפן ירקות פשוט. טעמה מתוק, ובשרה הופך חלק לאחר הבישול, אם כי יש הטוענים כי אפיה מיטיבה איתה. היא עשירה מאוד בויטמין A, ובתנאים טובים יכולה להישמר עד חצי שנה (השאלה היא אם אתם יכולים להתאפק…).

amoroדלעת האמורו (מי שהעניק לה את שמה היה, כמובן, מאוהב) היא דלעת כתומה עגולה ופחוסה, ויש לה מעין טוסיק קטן למטה. היא שייכת לקבוצה מכובדת שאנחנו כבר מכירים – חמולת הקבוצ'ה, או הדלעות היפניות (ויש שקוראים לטיפוס הזה האיקידו). את כולן מאפיינת קליפה עבה ממש  וגבשושית משהו, שממש קשה לקלף, ובשר יבש יחסית.

קבוצ'ה היא המילה היפנית לדלעת. מקורו של השם נעוץ במסעה של הדלעת ממסו-אמריקה ליפאן. לאחר שהספרדים והפורטוגזים הגיעו לאמריקה וגילו את הירקות והפירות החדשים, הם החלו להפיץ אותם למקומות הבאים אליהם הפליגו. הדלעת הגיעה ליפאן כנראה באמצע המאה ה16 על ידי מלחים פורטוגזים שהביאו אותה מקמבודיה וכינו אותה Cambodia abóbora, שם שקוצר ועוות והפך לקבוצ'ה, ביפאן – כך מכונה דלעת, וזהו גם שמה של קבוצת הדלעות המסויימת הזאת.

צבעה הכתום מעיד על כך שהיא עשירה בבטא-קרוטן (ויטמין A), וכמו כן היא מספקת כמות נדיבה של ברזל, ויטמין C ואשלגן. היא מזכירה בטעמה את דלעת הערמונים. היא קשה מאוד לחיתוך ולכן כדאי לרכך אותה קודם כל באידוי או אפיה קלה ( תחילה יש לנקב בה חורים כדי לאפשר לאדים לצאת החוצה) ואז ניתן לחתוך אותה, להוציא את הגרעינים ולהמשיך בדרך המועדפת עליכם.

ירוקה מבחוץ, כתומה מבפנים, גלילית וארוכה מאוד, ויש לה גרעינים של דלעת… זאת דלעת נאפולי. אנחנו מגדלים אותה אצלנו כבר כמה שנים, היא טעימה ומתוקה, וניתן לחתוך אותה לרוחב לפרוסות פרוסות עבות, קצת כמו כיכר לחם…

זהו זן מורשת ישן וטוב, שלמרות שעוברות השנים, לא נס ליחו והוא מגודל בצורה נרחבת באירופה וגם בישראל. הוא איטלקי במוצאו, כפי שבוודאי כבר ניחשתם, ויכול לשמש נבוט גנגסטרי מאיים לעת מצוא…

היא עתיקת יומין ומופיעה כבר בספר המאוייר "גינת הירק" של וילמורין משנת 1856, שמתאר את ירקות הגן המקובלים לתקופה. היא אהובה מאוד בדרום איטליה ושם מבשלים אותה יחד עם פלפל חריף, חציל, עגבניה, אגסים ושזיפים במרק עונתי הקרוי ג'ימבוטה, או מטגנים אותה ומגישים בתיבולים שונים. גם את הגרעינים שלה מנשנשים קלויים ומומלחים.

צורתה של דלעת נאפולי דומה לדלורית ענקית – יש לה ישבן רחב וצוואר בקבוק מעט צר יותר, אבל לעתים מגיע אורכה עד למטר. משקלה נע בין 7-15 ק"ג. גם המרקם שלה דומה לשל דלורית – חלק ודחוס יותר מדלעת רגילה ומתוק עדין. הפנים שלה גם הוא דומה לדלורית – יש לה בבטנה סבך של סיבים וגרעינים, אם זכיתם בגרעינים – אתם מוזמנים להשתמש גם בהם, אך אם קיבלתם פרוסה מהצוואר – זכיתם בנתח דלעת נקי מגרעינים. נחמד ממש.

מאחלים לכם הרחבת הד(ל)עת, וממולדת הדלעות – בון אפטיטו – בתאבון!
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי ואורין וכל צוות ח'ביזה.

_____________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: דלעת אמורו, חסה, תרד ניו זילנדי/מנגולד, מלפפון, עגבניה, תפו"א, פטרוזיליה/כוסברה, חצילים, אבטיח. בארגזים קטנים בלבד: דלעת ערמונים, שום/כרישה/בצל ירוק.

בסל הגדול גם: פקוס, תירס, קישואים, עגבניות צ'רי/שעועית ירוקה, דלורית.

בסל הפירות: בננה, מלון, דובדבן, משמש. בארגז הגדול גם: נקטרינה.

יום רביעי: תפו"א, עגבניה, דלעת אמורו, חצילים, פטרוזיליה/כוסברה, מלון/אבטיח, תרד ניוזילנדי/מנגולד, מלפפון, חסה. בארגזים קטנים בלבד: דלעת ערמונים, שום/כרישה/בצל ירוק.

בסל הגדול גם: פקוס, תירס, קישואים/עגבניות צ'רי, שעועית ירוקה, דלורית/דלעת נאפולי.

בסל הפירות: בננה, משמש, אפרסק. בארגז הקטן: אבטיח, בארגז הגדול: דובדבן.

17-19 ביוני 2019 – יש דברים נסתרים

השבוע אנחנו מספרים על מה שנמצא מתחת לאדמה, אבל לא על שורשים, אלא על פקעות. אם השורשים הם כמו יסודות הבית, המעגנים אותו בקרקע, הפקעות הן המרתף – בהן שומרים דברים חשובים לשעת הצורך. הפקעת אינה שורש אלא פרק או כמה פרקים של גבעול, המשמשים, כאמור, איבר אגירה, בעצם מחסן של חומרי מזון חשובים לצמח (היא אינה אוגרת בתוכה מים). ובתור מחסן – הפקעות הן בדרך כלל מעובות ומעוגלות, וחסרות את הצבע הגבעולי הירוק המתקבל מכלורופיל. מתחתית הפקעת יוצאים שורשים כלפי מטה, ומחלקה העליון – גבעולים, ענפים ועלים כלפי מעלה. הנה כך:

בשבועות האחרונים אתם פוגשים בארגזים תפוחי אדמה טריים וטעימים ממחזור החורף שלנו. קוראים להם "אביביים", למרות שנזרעו בחורף, משום שהם נאספים בעונה האביבית העכשווית. אבל רוב תקופת גידולם עברה בעונה הקרירה יותר. בישראל מגדלים תפוחי אדמה בשתי עונות: בזריעה סתוית, בסביבות ספטמבר-אוקטובר, המבשילה ונאספת בין דצמבר לאפריל, ובמועד שני בזריעה בינואר-פברואר שמבשילה ונאספת במאי ויוני (ממנה אתם אוכלים בשבועות האלה). בשאר השנה אוכלים הישראלים תפוחי אדמה אביביים שאוחסנו בקירור.

תפוח האדמה הקרוי בעברית גם סולנום הפקעות, תפוד או בולבוס, הוא הנציג החורפי של משפחת הסולניים – אליה שייכים העגבניות, הפלפלים והחצילים. בניגוד אליהם, חובבי החום, תפוח האדמה זקוק לקרירות כדי להניב פקעות. טמפרטורה גבוהה מדי תגרום לגדילת צמח ארוך ומרשים, אך למעט, או אף בכלל לא, פקעות מתחת לאדמה. טמפרטורה קרה מאוד תקשה מאוד על הצמח, והוא ישאר קטן וחלש, ולכן לא יהיה לפקעות מהיכן לקבל אנרגיה לגדילה. קרה תוקפנית במיוחד גם עלולה לחסל לחלוטין צמחי תפוחי אדמה מרשימים ויפים (מנסיון כואב…). הפתרון – מתינות – מזג אויר ממוזג, לא קפוא ולא חם, כלומר – חורף ישראלי.

משום שהפקעת היא למעשה גבעול תת- קרקעי, כאשר היא נחשפת באור, מתפתח בה כלורופיל והיא מקבלת גוון ירוק. תופעה זו אינה רצויה, ולכן מתללים קרקע על בסיס הגבעולים, וכך שומרים על הלחות בבית השורשים, מונעים הסתדקות הקרקע ומגנים על הפקעות מאור. במהלך חודשי הגידול תיללנו שוב את תפוחי האדמה כדי להוסיף להם מקום התרחבות, ובשבועות האחרונים נעצנו קלשונים בתלוליות ופוררנו אותן, כדי להוציא תפוחי אדמה יפהפיים, צהובים, אדומים וטריים. פקעת טרייה לאחר האסיף נמצאת במצב של תרדמה בשל מעכבי צמיחה המצויים בה. במשך הזמן חומרים אלה מצטמצמים ומתפתחים חומרי צמיחה, דבר הגורם לפקעת ללבלב ולנבוט. כדי לשמור אותה בתרדמה מאחסנים אותה במקום קריר וחשוך.

מוצאו של הצמח ברכסי הרי האנדים בפרו, בצ'ילה ובבוליביה שבאמריקה הדרומית. הגידול היה בשימוש האינדיאנים המקומיים. הם השתמשו במספר מינים של הסולנום בעיקר לצורכי מאכל. בתחילת המאה השש-עשרה, כשכבשו הספרדים את האזור, הם הביאו איתם הביתה לספרד כמה מהפקעות הקטנות והמוזרות. הם לא היו ממש נלהבים לאכול מה שהם כינו "האבנים האכילות", אך החיילים הכובשים השתמשו בתפוחי האדמה כאספקת חירום, ואיתם הם הובאו לספרד ולאנגליה.

למעשה, באירופה איש לא היה מוכן לאכול את הירק המוזר, מלבד האירים, והם אף סבלו מיחסי ציבור גרועים למדיי: במאה השש-עשרה טיפח בוטניקאי אנגלי זני תרבות של תפוחי האדמה, אך כשהציגם לפני המלכה בארוחה מסוגננת, התברר כי הטבח בישל את העלים וזרק את הפקעות. המלכה דחתה את הארוחה בשאט נפש. הסקוטים לא מצאו אזכור לתפוחי אדמה בתנ"ך והכריזו על הירק כחסר קדושה. בוטניקאים גילו שהוא שייך לאותה המשפחה כשל צמח הבלאדונה (צמח ארסי שתמציתו שימשה כמרגיע עצבים) וחששו שהוא רעיל, הוא אפילו הואשם כגורם לצרעת כשהתגלה שהסולנין בפקעת עלול לגרום לפריחה. אבל האירים לא יכלו להרשות לעצמם להיות בררניים. הם סבלו מחוסר מזון, והפקעות גדלו נהדר באקלים החורפי ובמגוון סוגי אדמות באירלנד.

לגרמניה הגיע תפוח האדמה כבר במאה השש-עשרה, אך נחשב כאוכל לבעלי חיים ואסירים, עד שבמאה השמונה-עשרה הורה המלך לאיכרים לשתול תפוחי אדמה כדי להצילם מרעב. הוא חילק פקעות והוראות גידול, ואיים שיכרות את אפו של מי שיסרב לציית. ובצרפת? – פארמנטייה, כימאי צרפתי שלחם במלחמת שבע השנים והוחזק בשבי כשהוא ניזון מתפוחי אדמה, שב לארצו והציב לעצמו משימה להפוך את הפקעת לפופולרית. הוא פרסם מאמר בשבח תפוחי האדמה, וליום ההולדת של המלך הביא לו זר פרחי תפוחי אדמה, שאשתו, מארי אנטואנט, ענדה בשערה. כך הפכו פרחי תפוחי האדמה לפריט אופנתי נחשק בצרפת, אך עדיין לא למאכל נחשק. פארמנטייה לא ויתר, והחל עורך מסיבות שבהן הוגשו 20 מנות, שכולן מכילות תפוחי אדמה. בצעד מתוחכם נוסף הוא שתל כמה דונמים של תפוחי אדמה והציב שם שומר במהלך היום. בדיוק על פי תכניתו, הניחו האיכרים שאם שומרים על החלקה ברצינות כה רבה כנראה שיש בה משהו יקר ערך, ובלילה נכנסו וגנבו את הצמחים. עד מהרה נפוצו תפוחי האדמה בכל שדות צרפת, והם הפכו לסמל סטטוס ולאוכל נחשב גם בשאר אירופה. לארץ הובאו תפוחי האדמה בסוף המאה התשע-עשרה על ידי פקידי הברון למושבות הראשונות שהוקמו.

תפוחי האדמה נכנסו להיסטוריה של אירופה בעקבות אסון חקלאי שהוביל לטרגדיה אנושית. המשק החקלאי והתזונתי האירי הסתמך בצורה כמעט מוחלטת על גידול תפוחי אדמה, ועל זנים בודדים בלבד. ב1845 היגרה לאירלנד גם פטריית הכימשון (שהגיעה לאירלנד כנראה על סיפונה של אניה אמריקאית). הפטריה התפשטה במהירות וגרמה לרקבון של היבולים. מיעוט הזנים גרם לכך שההדבקה בכימשון הפכה למגפה, והביאה למעשה להתמוטטות מוחלטת של חקלאות תפוחי האדמה האירית, ובעקבות כך לרעב מזעזע בקנה מידה המוני. הרעב הגדול באירלנד במאה התשע-עשרה היה אחת הסיבות המרכזיות להגירה המונית מאירלנד לארצות הברית. המהגרים האירים שתלו באמריקה הצפונית… תפוחי אדמה – וכך חזרה הפקעת המקסימה לאותה יבשת ממנה יצאו אבות אבותיה (גם אם כמה מאות קילומטרים צפונה…). עוד על ההסטוריה המרתקת של תפוחי האדמה, המקפלת בתוכה דעות קדומות, אהבות, שנאות, העזה, שפע וחדלון תוכלו לקרוא במאמר מרתק כאן.

כיום נפוץ הגידול במרבית העולם, והוא משמש אחד המקורות העיקריים לפחמימות. גם במזרח הרחוק, שבו מבוססת ההזנה על אורז, משמשים בתפוחי האדמה לגיוון סל המזון. פקעות תפוחי האדמה מספקות פחמימות קלות לעיכול, ויטמין C, B6, ברזל ואשלגן. הקליפה עשירה במיוחד בסיבים תזונתיים ולכן עדיף לא לקלף תפוחי אדמה לפני האפיה או הבישול.

בעולם קיימים אלפי זנים של תפוחי אדמה, בעלי צורות וצבעים שונים: עגולים, מוארכים, שטוחים, לבנים, צהובים, ורדרדים אדומים, סגולים ועוד. השנה גידלנו בסוף החורף ארבעה זנים: תפוחי אדמה צהבהבים מזן "ניקולה" ו"ויטאבלה", וזנים אדומים: "דזירה" ו"דלילה". זרעי תפוחי אדמה הם למעשה הפקעות עצמן, שמגדלות גבעולים כלפי מעלה, שורשים כלפי מטה, וגבעולים צידיים מיוחדים, תת קרקעיים, שמהם מתפתחות פקעות חדשות. הפעם הגיעו אלינו זרעים קטנים בחלק מהזנים, והצמחים שהן הצמיחו היו דלילים ממה שאנחנו רגילים (פחות גבעולים, כנראה בגלל הזרע הקטן), והתפתחו פחות יפה מהרגיל. יתכן שגם הקור ומזג האויר הרטוב (המבורך בגדול, אבל במקרה הזה זה היה למכשלה) גרמו לצמחים להתפתח לאט ולסבול מעקה, חלקם נתקפו במחלות עלים שונות (ניקוד בקטרי) ותפוחי האדמה שהם הניבו יצאו בסופו של דבר קטנים למדי. אבל טעימים מאוד!

תפוחי אדמה מאחסנים במקום חשוך, מאוורר, יבש וקריר.
כאמור, תפוחי אדמה מוריקים כשהם נחשפים לאור באופן ממושך. ההורקה נגרמת מהתפתחות כלורופיל, שהוא פיגמנט צמחי טבעי, חסר טעם ולא מזיק. הבעיה בהורקת תפוחי אדמה היא שבנקודות שבהן מתפתח כלורופיל עלול להתפתח גם אלקלואיד בשם סולנין, שטעמו מר, וכשהוא נצרך בכמוית גדולות, הוא רעיל. ריכוז הסולנין גבוה יותר בקליפה או ממש מתחתיה, ולכן תפודים ישנים דוקא כדאי לקלף. בישול או אידוי מפחיתים את הסולנין ב-70-60 אחוז לעומת תפוח אדמה חי. ההורקה נגרמת מאור אך קשורה גם לטמפרטורה, לגיל, לזן ולבשלותם. תפוחי אדמה בהירים מוריקים מהר יותר מאדומים.

"העיניים" שעל תפוחי האדמה הן ניצנים קטנים שמתפתחים מהפקעת, שהיא, כאמור, גם איבר האגריה וגם איבר הרביה של הצמח – ממנה צומח צמח חדש… הניצנים מתפתחים גם כשהפקעת צעירה – והם ממש לא סימן לתפוחי אדמה ישנים. אצלנו התפתחו השנה "עיניים" ממש עוד מתחת לפני הקרקע, כשהפקעות עוד לא נאספו! "עיניים" על תפוחי אדמה אינן בעיה – הן לא עדות לסולאנין, וכאשר תפוח האדמה אינו ירוק, אפשר פשוט להוריד אותן ולהשתמש בתפוח האדמה בהנאה.

תפוחי אדמה נשמרים היטב בטמפרטורה שבין 8-20 מעלות. בטמפרטורות גבוהות מ28 מעלות, הפקעות נובטות, מצטמקות ונרקבות. בטמפרטורות נמוכות מ6 מעלות (במקרר), העמילן שבתפוח האדמה הופך לסוכר, ותפוחי האדמה מקבלים טעם מתקתק ונשרפים יותר בטיגון.

פוסט פיוטי במיוחד על תפוחי אדמה והפוטנציאל הגלום בהם, ומתכון נחמד למדי, מצאתי בבלוג המקסים "שירה אכילה". מוזמנים ליהנות!

שיעבור על כולנו שבוע קייצי אך מתון, כיאה לתפוחי אדמה. מאחלים לכם שבוע טוב ונעים,
אלון ובת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וכל צוות ח'ביזה.
____________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: קישואים, פקוס, חסה, מלון/אבטיח, מלפפון, עגבניה, תפו"א, דלעת אמורו, חצילים, תרד ניוזילנדי/מנגולד, פטרוזיליה/שמיר.

ובסל הגדול גם: שום/בצל ירוק, שעועית ירוקה וצהובה/עגבניות צ'רי, דלעת ערמונים/דלורית.

בארגז הפירות: בננה, משמש. ארגזים קטנים: תפוח עץ, אפרסק. ארגזים גדולים: נקטרינה, דובדבן.

יום רביעי: פקוס, תפו"א, עגבניה, דלעת אמורו, חצילים, קישוא, פטרוזיילה/שמיר/כוסברה, מלפפון, מלון/אבטיח, תרד ניוזילנדי/מנגולד, חסה.

ובסל הגדול גם: שום/בצל ירוק, דלעת ערמונים, שעועית ירוקה וצהובה/עגבניות צ'רי.

בארגז הפירות: תפוח, בננה, דובדבן, משמש. בארגז הגדול גם: שזיף.