18-20 בפברואר 2019 – פרח שלי, הו פרח!

השבוע אנחנו מתרגשים לסגור מעגל (ולפתוח חדש) – למגוון המוצרים הנוספים שלנו מצטרפים העוגיות והקרקרים של דני וגלית מרשק. דני וגלית הלכו איתנו דרך ארוכה כבר לפני כעשר שנים  – תחילה כלקוחות ואחר כך ממש בעבודת השדה. כשיצאו לדרך חדשה ופתחו עסק ביתי קטן של גרנולה טבעית ומשובחת ובהמשך גם עוגיות באפיב ביתית, זה היה טבעי שנמשיך לצעוד יחד: טעמנו, הגבנו, התלהבנו, וכך הם היו לאחת מראשוני השותפויות שלנו. בהמשך, עם התרחבות הכרחית שלהם נפרדנו למספר שנים, ועכשיו אנחנו שמחים לחזור ולהציג אותם בפניכם:

ב-2009 בעקבות שינוי תזונתי שעברו, הבינו שאפשר לאכול אוכל בריא ומזין שהוא גם טעים, מפנק ומשמח. הם עזבו את מקומות העבודה שלהם, הקימו קונדיטוריה קטנה והתמסרו לאפיה בריאה. במאפיה שלהם הם משתמשים בקמחים מלאים, ממתיקים טבעיים ושומנים בריאים, ומכינים מאפים טבעוניים ללא כולסטרול, ללא תוספים מלאכותיים וללא חומרים משמרים.

יש להם מגוון מוצרים, מתוכם בחרנו להתחיל עם המלוחים: מקלוני כוסמין וקרקרים קריספיס, עם עוגיות מועשרות בחלבון, ועוגיות ללא גלוטן. תוכלו למצוא את מגוון המוצרים שלהם במערכת ההזמנות שלנו תחת הכותרת: "דני וגלית".

בתאבון, מתיקות ולבריאות!

_________________________________

תני לו פרח (תן לה גם):

היא איתנו כבר כמה חודשים, מבקרת בארגזים בהתמדה ובשקט, בצניעות האופיינית לה. מגיעות לה כמה מילים – אז הנה השבוע על:

12-dec-cauliflower-small

את שמה העברי נתן לה אליעזר בן יהודה שגזר אותו מאחיה הכרוב (וביאליק שלח אותם לרקד יחדיו), גם שמה האנגלי משקף ייחוס דומה: cauliflower=פרח הכרוב, ובצדק: הכרובית פותחה כנראה מכרוב-הבר. זה קרה בתקופה הרומית באיזור אגן הים התיכון (יוון/איטליה/תורכיה לא ברור איפה בדיוק) ומשם נדדה לארצות אירופה, למזרח התיכון, להודו ולסין. כשאני אומרת: "פותחה" אני מתכוונת לפיתוח ידי אדם, בדומה לטיפוח זנים עכשווי, רק הרבה הרבה הרבה יותר לאט. למען האמת, רבים מהשינויים המדהימים ביותר שנעשו בתחום של זנים חדשים לא נוצרו כחלק ממחקר מתוקצב ומובנה, אלא בצורה הפשוטה של איסוף זרעים מאותם צמחים שמצאו חן בעיני החקלאי/ת, והעדפתם על פני זרעים מצמחים פחות אהובים. לפעולה הפשוטה של הבחירה להרבות צמח מסויים על פני אחר היתה השפעה עצומה על שיפור ושינוי יבול מסויים או זן מסויים. עוד הרבה לפני שהבין האדם את הגנטיקה של הצמחים הוא גרם בפעולותיו לשינויים קטנים ואיטיים בגידולים, שהצטברו עם הזמן עד שהביאו לתוצאות ממשיות.

הכרובית והברוקולי חבות את חייהן לחקלאים (או אולי דווקא לנשותיהן וילדיהם שנמאס להם מפשטידת כרוב) שפיתחו תשוקה לאכול דוקא את ניצני הפרחים הלא מפותחים של הכרוב. הם בחרו את הצמחים שהוציאו ראשי פריחה גדולים, והפיקו מהם זרעים, אותם זרעו בעונה הבאה. כך התפתחו הכרובית והברוקולי, שניהם ואריאציות שונות של תפרחת לא מפותחת של כרוב. שמה המדויק של הכרובית הוא var. botrytis, שמשמעו אשכול, בשל צורתה המזכירה אשכול ענבים (הברוקולי, שפותח באיטליה זכה לכינוי הספציפי var. italica).

במקרה של הכרובית, כמו גם הברוקולי, אנחנו אוכלים קרקפת (סוג תפרחת) המורכבת מניצני פרחים, עוקציהם, חפיהם, וענפי התפרחת הצפופים שהתעבו ונעשו בשרניים. במשך גידולה של הכרובית מוקפת הקרקפת הזו בשושנת עלים צפופה, הסוגרת עליה, כמו שעלי הכרוב סוגרים "ראש כרוב". העלים הפנימיים הכפופים קצת כלפי פנים, מגנים כך על הכרובית המתפתחת, מונעים את כניסת קרני השמש אליה, וכך מונעים היווצרות כלורופיל ושומרים על צבעה הלבן. לכן, כשאנחנו כחקלאים בוחרים זן של כרובית, חשוב לנו לבחור זן שעליו נסגרים יפה על התפרחת. לפעמים כשהחקלאי שם לב שהעלים לא עושים את מלאכתם, הוא עובר בין השורות וקושר בגומי את העלים החיצוניים כדי שיעטפו את הכרובית ויגנו עליה מהשמש.

בניגוד לברוקולי, המפתח ראשים צדדיים נוספים לאחר קטיף הראש העליון, הכרובית מפיקה ראש אחד, במרכז הצמח, ואינה מייצרת עוד תפרחות לאחר קטיף יחיד זה. היא נקטפת בדרך כלל כאשר היא מגיעה לגודל מרבי, אך שומרת עדיין על דחיסות ומוצקות (או כשאנחנו רואים שהעלים מתחילים להיפתח והכרובית מסתכנת ב"שיזוף יתר"). אם נשאיר אותה בשדה, תתחיל התפרחת להיפתח ולהיפרד, כהכנה לפריחת הפרחים הצהובים הזעירים כמו זר גדול.

כשכתבתי על הכרובית לפני כמה שנים כתב לי איתן מתל-אביב שהוא מגדל כרוביות ב"גינה לתושב", ובשנה הראשונה הוא קוטף את ראש הכרובית אך לא עוקר את הצמח, שנותן יבול נוסף גם בשנה השניה. נזכרתי שאכן קראתי שהכרובית יכולה להניב גם בשנה השניה אם לא עוקרים אותה, אך מכיוון שלא היה לי נסיון בכך (כחקלאים, איננו משאירים ירקות לשנה הבאה כי היבול לרוב קטן), ביקשתי מאיתן שיספר לי עוד, והנה התשובה שלו:

"הכרובית בשנה השניה קטנה יותר, הטעם מתוק (כרגיל), היתרון הוא שבשנה השניה יוצאות כמה וכמה כרוביות. מהגזע בחלקו התחתון  של הצמח יוצאים ענפים הנראים כמו שתילי כרובית מהמשתלה, ועליהם מתפתחת התפרחת. הכרוביות קיבלו השקיה בקיץ, אולם לא פרחו, למרות שפרשתי מעליהן רשת 50 אחוז צל, בקיץ לא נראתה כל תזוזה בכרוביות. לפי דעתי, למי שיש עודף מקום יכול להשאיר את הכרובית וגם את הברוקולי לשנה שניה. הצמחים הללו הינם דו שנתיים. גם הברוקולי הושאר משנה שעברה, והוא נותן לי כל הזמן "בייבי ברוקולי" נאים למדי. ממש כמו בצמח מהעונה הנוכחית".

אז לגננים ביניכם – נסו זאת בבית (בגינה). השאירו את הכרובית לשנה הבאה, הגנו עליה בקיץ מהקרינה והחום ונשמח לשמוע מה קרה איתה בשנה השניה לחייה. ותודה לאיתן.

כמו כל בני משפחתה, הכרוביים, צורכת הכרובית הרבה חנקן, ולכן חשוב לגדל כרובית באדמה פוריה, שהועשרה בקומפוסט, ולהקדים לה גידול קטניות או זבל ירוק, שמעשירים את האדמה בחנקן. ושוב, לאחר גידול הכרובית והכרוביים האחרים, אנחנו משתדלים לגדל גידולים שדורשים פחות חנקן ויוכלו להתמודד יפה עם אדמה שצריכה להתאושש מצריכת חנקן גבוהה. משפחת הדלועים, שגדלה באביב ובקיץ, לאחר עונת הכרוביים, היא דוגמא טובה ל"מחזור זרעים" לאחר כרוביים.

הכרובית היא גידול של עונות קרירות. בשנים הראשונות שתלנו כרוביות גם בסוף החורף-תחילת האביב (פברואר-אפריל), אלא שלאחר כמה ניסויים, טעיות ותעיות הגענו להבנה שאצלנו בשדה הכי טוב לה בחורף. הכרוביות הסתויות והחורפיות הניבו יופי של קולסים, ואילו אלו ששתלנו מפברואר והלאה התקשו מאוד, נתקפו במזיקים, התכסו בכתמים ולא ממש גדלו, מאידך, למדנו איך להצליח להקדים את מועד השתילה הראשונה לאוגוסט. מאז עברנו לשתילת כרוביות ברצף מאוגוסט ועד דצמבר. באוגוסט אנחנו שותלים זנים שמסתדרים טוב עם החום, והחל מחודש ספטמבר אנחנו שותלים זני חורף.

כבת למשפחת המצליבים יש בה מצבור חומרים מונעי סרטן (איתה בחבר'ה: כרוב ירוק וסגול, ברוקולי, קייל, קולרבי, רוקט, רשאד, גרגר נחלים, עלי חרדל, כרוב ניצנים, כרוב סיני, לפת, צנון וצנונית). הכוכבים הבולטים הם: סולפוראפן (Sulforaphane) ותרכובת אינדול. מעניין שהסולפוראפן נוצר בירקות רק כאשר חותכים אותם או נוגסים בהם, כלומר, כאשר בעל-חיים צורך אותם. הסולפוראפן הוא נוגד חמצון יעיל, אך בנוסף לכך, הוא מעלה את רמתם של אנזימי הגנה יחודיים בגוף, המשמשים מעין "שוטרים" שלוכדים את גורמי הסרטן, וגורמים להם לנוע עם זרם הדם ולהישטף מחוץ לגוף. האנזימים הללו הם גם נוגדי חימצון מצויינים, ובניגוד לנוגדי החימצון הרגילים, אינם מתכלים תוך כדי פעולתם. תרכובת אינדול המצוייה בכרובית ובקרוביה תורמת במיוחד להגנה מפני סרטן השד, על ידי השפעה על ההורמון אסטרוגן (בצורות מסוימות שלו עלול הורמון זה לעודד התפתחות סרטן שד). תרכובת האינדול מפעילה, מצד אחד, ייצור של אסטרוגן פחות פעיל, שאינו מעודד התפתחות סרטן שד, ומצד שני מקטינה ייצור צורה מזיקה יותר של אסטרוגן. כדי להפחית את הסיכון לסרטן מומלץ לאכול לפחות 2-3 מנות ירקות ממשפחת המצליבים בשבוע.

בנוסף על הפיטוכימיקלים שהיא חולקת עם משפחתה רבת העוצמה, מכילה הכרובית פיטוכימיקלים נוספים כמו פיטוסטרולים וחומצה גלוקארית שתורמים להפחתת רמות הכולסטרול בדם. תרומה נוספת למלחמה בכולסטרול באה מהסיבים התזונתיים שהיא עשירה בהם, שמסייעים להסדרת העיכול ולמניעת עצירות, וכן להאטת ספיגת סוכר וכולסטרול מהמזון. וכמובן לא נשכח את האדון הנכבד ויטמין C – ב100 גרם כרובית מבושלת יש כמחצית מהמנה היומית המומלצת של ויטמין C!

למשפחת המצליבים יש קשר נוסף למניעת סרטן והוא מיוחד בעיני משום שהוא מראה, שוב, למה הטבע מורכב הרבה יותר ממה שנראה מלכתחילה כניתן לסיווג ל"טוב" ו"רע", "מועיל" ו"מזיק": התרומה הנוספת של הכרוב, הכרובית ואחיהם למלחמה בסרטן קשורה דוקא לאחד מהמזיקים המפורסמים ביותר של המשפחה הזו – לבנין הכרוב. נקבת הפרפר מטילה את ביציה כרגיל על צמחי המצליבים, ומהן בוקעים זחלים רעבים, שניזונים מעלי המשפחה המכובדת שלנו. הזחלים גם בולעים ומבודדים בגופם חומרים חריפים מיוחדים הקיימים בעלים (גליקוצידים חרדליים). כשהזחל גדל הוא משתמש בחומרים אלו כאמצעי הגנה: אם תוקף אותו חרק אימתני, הזחל מפריש גליקוצידים מרוכזים, שגורמים לגירוי בפה, בושט ובקיבת הטורף. בשלב הגולם מגן על עצמו לבנין הכרוב בעזרת רעלן מעניין: פירסין. זהו רעלן שמשמיד תאים ע"י שבירת הDNA שלהם. כל התאים מתים ומתחדשים, מלבד תאים סרטניים- חוקרים מצאו שהפירסין גרם לתשעה סוגים של תאים סרטניים "להתאבד". כך שגם בעקיפין, על ידי אירוח הזחל, שמציק לה ואוכל את עליה, מסייעת משפחת המצליבים המרטירית (אכן מצליבים-צלובים…) לסייע לנו במלחמה בסרטן.

הכרובית שאנחנו בעיקר מכירים היא לבנה וסיפרתי לכם על המאמץ המושקע כדי לודא שתהיה צחורה וזכה, אבל יש זני כרוביות בצבעים שונים: סגול, ירקרק, כתום (עשירה בבטא קרוטן), וגם כרובית ירוקה מוזרה למראה, הנראית כמו ציור של אֶשֶר או לחילופין כמו עב"מ (מימין למעלה):

למרות צורתן השונה וצבען הפלורסנטי משהו לא מדובר בהנדסה גנטית. הכרוביות האלה פותחו בשיטה העתיקה והמסורתית של בחירת צמחים מזנים מסויימים והכלאתם עם צמחים מזנים אחרים עד ליצירת הזן המסויים הצבעוני. יצירת זן כזה אורכת בדרך כלל כמה שנים-עשורים. התוצאה מדהימה וחדשה (ולפעמים פסיכדלית משהו…).

כרובית (בכל צורה וצבע) כדאי לאחסן במקרר, עטופה בשקית ניילון, אך לא אטומה (צריך לאפשר לגופרית להשתחרר אחרת הכרובית נצבעת בשחור), כשהגבעול כלפי מטה והתפרחת עליונה, כדי למנוע הצטברות רטיבות על התפרחת. הכרובית תישמר כך שבוע-שבועיים, אבל היא הכי טעימה בימים הראשונים (אחר כך המתיקות פוחתת).

שבוע טוב של חורף, תקוות (אולי) למטר מרווה נוסף באמצע השבוע,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וצוות ח'ביזה

_________________________________________

מה השבוע בסל, מרקד לצידה של הכרובית?

יום שני: אפונת גינה או אפונת שלג/ארטישוק ירושלמי, כרובית/כרוב, סלרי שורש/סלרי עלים/פטרוזיליה שורש, מלפפון, עגבניה, גזר, חסה, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, תפו"א, ברוקולי. בארגזים קטנים בלבד: בצל לח/כרישה.

בארגז הגדול גם: קייל/מנגולד/עלי חוביזה/עלי ברוקולי, סלק, שומר/לפת, פול ירוק.

בארגז הפירות: תפוז, בננה, קלמנטינה, פומלית, תות שדה.

יום רביעי: תפו"א, בצל/כרישה, עגבניה, כרוב/כרובית/ברוקולי, גזר, שומר/סלק, כוסברה/פטרוזיליה/שמיר, סלרי עלים, אפונת גינה או אפונת שלג, מלפפון/פלפל, חסה.

בארגז הגדול גם: פול ירוק/ארטישוק ירושלמי, סלרי שורש/פטרוזיליה שורש, עלי חוביזה/קייל/מנגולד/עלי ברוקולי.

בארגז הפירות: תפוז, בננה, קלמנטינה, תות שדה.

11-13 בפברואר 2019 – הבצל – ירק יוצא מן הכלל!

הבצל

רק נולד וכבר לובש מכנסיים, עומד על ראשו ורגליו בשמים. 
מתגנדר לו: כמה גדולים מעשי ומה ירוקים מכנסי! 
הבצל – ירק יוצא מן הכלל.אומרים שלבצל ‟ טעם יוצא מן הכלל.
כולם אומרים שלבצל טעם יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל.

קצת גדל, ויש כבר שמלות עדינות לו, המון כותנות כחולות ולבנות לו 
מתעטף לו ככה שכבה על שכבה, למעלה גלימה זהובה. 
הבצל…

רק נסה עכשיו לנעוץ בו שיניים, דמעות אז ירדו מעיניך כמים 
ותראה שלפתע הדופק דוהר, וגם הגרון קצת בוער. 
הבצל…

הוא עקשן והוא איננו שוכח, שלח בו סכין והוא איננו סולח 
אם תפגע בו, הוא יחזור ויכה, סופך אדוני שתבכה. 
הבצל…

בלי ספק מלוך ימלכו הבצלי-לים, בסיר המרק ובארצות הצלי-לי, 
כי בעצם, צלי מבוצל בבצל, יוצא מן הכלל ובכלל! 
הבצל…

(מילים: לאה נאור, לחן: דובי זלצר, מתוך המחזמר: "אלוף בצלות ואלוף שום")

הבצל הוא ירק יסוד במטבח, בתרבות, בהוויה האנושית כנראה. אנחנו מייחסים לו כיסוי והסתרה, קושרים בו צער ודמעות, אומץ לב, עזות רוח וחיי נצח, ומנגד – פשטות ובסיסיות של פשוטי עם. והוא, כמובן, בכלל לא ידע שהוא כזה, אדיש לכל ההתרגשות, צומח לו בנחת ומנסה פשוט להיות… כל כולו בצל…

הוא אחד מצמחי התרבות העתיקים ביותר. מוצאו במערב אסיה וישנן עדויות שגדל בגינות מצרים העתיקה. בארץ ידוע הבצל עוד מימי התנ"ך ושמו נישא בפי בני ישראל במדבר בגעגוע: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם… ואת הבצלים ואת השומים". במצרים העתיקה היה לבצל מעמד נכבד כמודל ביצירות אמנות וכמנחה לאלים, זאת נוסף על היותו אחד המזונות הבסיסיים של פשוטי העם. עבור המצרים, הבצל על שכבותיו הרבות, ייצג חיי נצח – הוא הונח בקברי הפרעונים: בעיני המומיה של רעמסס הרביעי נמצאו בצלים קטנים, וסלסלת בצל נחשבה מנחת לוויה מכובדת ומקובלת.

מאז ומעולם התקיים קונפליקט בין ריחו העז של הבצל ובין טעמו. האריסטוקרטיה סתמה את אפה בשל הריח (ואכלה ממנו בכל זאת), הברהמינים בהודו נמנעו ממנו, אך פשוטי העם זללו את הבצל לתיאבון. בחוקי חמורבי מוקצית הקצבה חודשית קבועה של בצל ולחם לנזקקים. עבור אלכסנדר הגדול היווה ריחו העז של הבצל אות לעוצמתו, ומתוך האמונה כי אכילת מאכלים חזקים משפיעה על האדם, הוא האכיל את לוחמיו בבצלים כדי להגביר את כוחם ואת אומץ לבם. במחזה המופלא "אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק הוא מהלל ומשבח אותו, כי באמת אין כמוהו לתיבול הארוחה.

onions-growing

בתחילת דרכנו בח'ביזה גידלנו הרבה בצל בסבב אחד, וטראומת העישוב הבלתי נגמר נצרבה בנו קשות… לאחר קשיים נוספים בהתמודדות עם זבוב הבצל וזריעות שלא צלחו, היו מספר שנים של בלבול בקשר לבצל – כן לגדל / לא לגדל / מתי וכמה לגדל. ולאחר התבגרות ורגיעה, הגענו בשנים האחרונות ליותר בטחון ובהדרגה הגדלנו את מספר מחזורי הגידול של הבצל אצלנו. השנה הגענו לתכנון מסודר ועוקב, ואנחנו מקוים שנצליח לגדל בצלים כמעט ברצף לאורך רוב השנה.

שתילות וזריעות הבצל מתחילות בסוף הקיץ. הבצלים הראשונים, מזן "בית אלפא", נשתלים מבצלצולים (פקעות בצל קטנות) בסוף אוגוסט/תחילת ספטמבר. אחריהם, עם התקררות הטמפרטורות, נשתלים שתילים בתחילת אוקטובר מזן סתוי ששמו "אורי". את שתילי אוקטובר אנחנו מכינים אצלנו – בסוף הקיץ אנחנו זורעים בצל בצפיפות, ובתחילת אוקטובר מוציאים את השתילים הצעירים ומעבירים אותם למגורי קבע מרווחים בערוגות. באמצע נובמבר נזרעים זרעי הזן "שחר",  ובסוף ינואר אנחנו זורעים את הזן "אורלנדו", שהוא זן קייצי ומלווה אותנו עד תחילת הסתו הבא.

השנה לא הצלחנו להשיג בצלצולי "בית אלפא" לזריעת הבצלצולים של שלהי הקיץ, ולכן נוצר רווח גדול של "אין בצל" מנובמבר ועד עכשיו. כעת אנחנו מוציאים את ראשוני בצלי "אורי" שנשתלו בתחילת אוקטובר. הוא צעיר ועסיסי, ואנחנו מחלקים לכם אותו בצורתו הטריה, הלחה, ולא מסירים ממנו את עליו הירוקים, כדי שתוכלו ליהנות גם מהם.

כאמור, חלק מהבצל אנחנו שותלים ולא זורעים. השתילים אמנם יקרים יותר לקניה, או דורשים השקעה נוספת של עבודה אם מכינים אותם בעצמנו, אבל יש להם יתרונות רבים: אפשר לשתול את הבצלים במרווחים אחידים, שמאפשרים לבצל צמיחה טובה ומייתרים את הצורך בדילול, נמנעים קשיים של זריעה, במיוחד בחורף – שמזמן לעיתים בעיות נביטה, וצרות של זרעים שנסחפים עם גשם חזק. לשתילים יש גם יתרון מול זבוב הבצל, או מדויק יותר, זבובת הבצל. זאת אוהבת להטיל את ביציה בשורשי הבצלים הקטנטנים, וכשבוקעות מתוכן רימות הבצל הרעבות הן מכרסמות את הבצלים הזעירים ולא משאירות להן סיכויים לשרוד. כשהבצלים מגיעים לגודל עפרון בערך, הם קשיחים דיים וכבר לא אטרקטיביים לזבובות, ולכן השתילים, שמגיעים לשלב הזה מהר יותר, עדיפים במרוץ לעיפרון…

כדי להגן על הנבטים העדינים של הזרעים מהזבובה, אנחנו מכסים את הזריעות מסוף אוקטובר ועד סוף ינואר בבד אגריל לבן ודק, שמונע מהזבובות להגיע לנבטים או השתילים הזעירים, ונותן להם לגדול ולהתחזק. כשהם מגיעים לגיל שאפשר להתחיל (קוטר עיפרון כאמור), אנחנו מסירים את הכיסוי ונותנים להם להתייצב בעצמם מול העולם הגדול – להתאוורר ולקבל שמש ישירה.

בשבועות הקרובים תקבלו בצלים בארגזים – על ראשיהם ועליהם – אפשר להשתמש כמובן גם בראש הבצל וגם בעלים הירוקים. הבצל הלח והטרי הוא אותו בצל שבעונות אחרות אנחנו מתעלמים מעליו הירוקים והיפים (והטעימים) ומניחים להם להתייבש. את הבצל לייבוש קוטפים אחרי שהעלים הירוקים שלו צנחו מעט, ואז מסדרים אותו בשדה, קטוף ומכוסה מפני השמש, להתייבש עוד קצת כדי שהנוזלים בעליו הירוקים ירדו לתוך הפקעת הבצלית, וכדי שהבצל יפתח קליפות יבשות, כך הוא ישתמר למשך חודשים ארוכים.

onion2.jpg

אנחנו עושים כך בקיץ, אבל את יבול הבצל הזה, של החורף אנחנו קוטפים עבורכם ירוק וטרי: לראש הבצל אין עדיין קליפות יבשות כמעט, והוא עסיסי ומתוק ממש – משהו אחר ונפלא. יתרון נוסף הוא שחוץ מבצל יש לו גם עלים ירוקים! אז מלבד שימוש בראשו לבישול או טרי (הוא מעולה במיוחד חתוך בסלט), תוכלו להשתמש גם בעלים שלו, בדיוק כמו שמשתמשים בעלי בצל ירוק. הם יותר עבים מעט, אבל מצויינים וטעימים. שמרו אותם בנפרד – בצרור שקיבלתם חתכו את הבצל מעליו – את הבצל אכסנו כמו בצל יבש, את העלים הירוקים הכניסו בשקית ניילון למקרר, כמו בצל ירוק.

במחזה "אלוף בצלות ואלוף שום", לאחר בחינה מדוקדקת (ומצחיקה) של הפרי החדש והלא מוכר, מסכם אחד מהזקנים החכמים את מעלותיו של הבצל:

יש בו מן המרירות שבחריפות, ומן החריפות שבמרירות
מן הרוך שבקושי ומן הקושי שברוך,
מן התוך שבקליפה ומן הקליפה שבתוך.
ריחו איננו כריח הקינמון, טעמו לא כטעם הכמון,
הוא יצא מכלל צנון ולא בא עד חזרת
כשדיברו על המשכן – תפארתו שם לא נזכרת.
לא יבש ולא לח ולא קר ולא חם
ולפי דעתי, דעת איש תם,
הוא טוב למכאובי בטן,
ולמכאובי גב,
ולמכאובים סתם
וגם…

והוא צודק.
הבצל שימש בעבר ומשמש גם היום ברפואה הטבעית. הוא מכיל ויטמין C, ויטמין B1, כרום וסיבים תזונתיים. תרכובות הגופרית גם הן מעניקות לו סגולות מרפא עוצמתיות וכך גם נוגד החמצון הקוורצטין. הנה פירוט קצר על כמה מהיכולות של הבחור:

סוכרת: תרכובת הגופרית מביאה להורדת הסוכר בדם. היא מעלה את רמת האינסולין הפנוי להובלת גלוקוז לתאים ובכך מוריד את רמתו בדם. כמות הכרום הרבה בבצל משפיעה על יציבות רמות הסוכר בדם (רמות הכרום בגוף מתרוקנות כתוצאה מאכילת סוכר מעובד וקמח לבן).

מחלות לב: הכרום שבבצל תורם להורדת הכולסטרול ה"רע", ובמקביל מעלה את הכולסטרול הטוב. תרכובות הגופרית מביאות להורדת הסתברות למחלות לב, הפרעות ושבץ לב במניעת הסתיידות עורקים והורדת לחץ הדם. הבצל מדמה את פעולת האספירין ודומיו בדילול הדם ובהמסת קרישי דם.

וירוסים ודלקות: הוא משמש כאנטיביוטיקה טבעית נגד בקטריות (כמו בקילוס, סלמונלה, E קולי ועוד), תולעי מעיים, וירוסים והצטננות. הבצל מומלץ לטיפול בליחה ושיעול. מוריד נפיחויות בזמן של דלקת מפרקים ומצמצם השפעתו של האלרגנט הגורם לאסטמה.

מחלות כרוניות: הבצל מכיל מרכיבים נוגדי חמצון, הנלחמים ברדיקלים חופשיים בגוף ולכן מקטין את ההסתברות למחלות הסרטן ע"י השמדת תאים סרטניים. בין המרכיבים האלו נכללים פיטוכימיקלים שונים וביניהם הקוורצטין, המוריד את ההסתברות להתפתחות סרטן המעי והשחלות וגם סרטן הפרוסטטה.

חיזוק העצם ואוסטיאופרוזיס: בבצל יש תרכובת חומצות אמינו (בשמה המקוצר GPCS) המונעת התפתחות תאים המפרקים רקמת עצם.

מי שמעוניין בפירוט על החומרים בבצל וסגולותיהם יכול לקרוא את הכתבה של התזונאית מרב מור-אופיר מתוך "כוח הצבע" (ויש גם מתכונים).

כמה "תרופות סבתא" לדוגמה:
· לשיעול וליחה: לחתוך בצל לפרוסות קטנות ולערבב ב-2 כפות דבש. להניח לעמוד כשעתיים. הנוזל המתקבל הוא סירופ אנטיביוטי מעולה, שתייתו תסלק ליחה, תטפל בצרידות, תקל על שיעול ועל אסטמה (אין לשמור את הסירופ יותר מיום!)
· שיכוך כאבים והרגעת נפיחויות ודלקות כרוניות: לקצוץ בצל ולהוסיף קצת מלח, להניח כרטייה על המקום הכאוב
· להרחקת תולעים: שתו מיץ בצל (התולעים יברחו…)
· לכאבי אוזניים: לטפטף לאוזן מיץ בצל מעורב בשמן זית או שמן שקדים.

טיפ טיפה:
* בצלים נשמרים היטב מחוץ למקרר במקום קריר ויבש. אוורור טוב הוא חשוב ולכן סלסלת קש/פלסטיק היא אידאלית.
* רבים מאחסנים בצל יחד עם תפוחי אדמה, אך זה לאו דווקא מוצלח (לשני הצדדים). תפוחי האדמה מכילים לחות ומשחררים גז שגורם לבצל להתקלקל מהר יותר.
* מזכירים לכם שאת הבצלים הלחים שקיבלתם רצוי לשמור בשני חלקים – חתכו את העלים קצת מעל הבצל – את הבצל אכסנו כמו בצל יבש, את העלים הירוקים הכניסו בשקית ניילון למקרר, כמו בצל ירוק.

לסיום, השבוע אנחנו מאושרים לחגוג עם יוחאי ואורין את הולדתה של בתם המתוקה – נחל עדנה. מאחלים לכם לילות שלווים, ימים נעימים והרבה חיבוקים ומשפחתיות. מזל טוב!

שיהיה שבוע של בריאות, גשמים ורק בשורות טובות,
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וכל צוות ח'ביזה

___________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: אפונת שלג או אפונת גינה, סלרי שורש/עלים, כרובית/כרוב, קייל/מנגולד/עלי חוביזה/עלי ברוקולי, מלפפון, עגבניה, גזר, קלרבי/שומר, תפו"א, ברוקולי/ארטישוק ירושלמי. בארגזים קטנים בלבד: פול ירוק.

בסל הגדול גם: בצל לח, לפת/סלק, חסה, פטרוזיליה/פטרוזיליה שורש.

בארגז הפירות: בננה, תפוז, פומלית, אבוקדו, לימון.

יום רביעי: תפו"א, לפת/סלק, עגבניה, כרוב/כרובית, גזר, שומר/קלרבי, ברוקולי/ארטישוק ירושלמי, קייל/מנגולד/עלי ברוקולי/עלי חוביזה, פול /אפונת גינה או אפונת שלג, מלפפון, חסה.

בסל הגדול גם: סלרי שורש/סלרי עלים, פטרוזיליה/פטרוזיליה שורש, בצל לח/כרישה.

בארגז הפירות: בננה, תפוז, פומלית/קלמנטינה, אבוקדו, לימון.

4-6 בפברואר 2016 – לרדת לשורש הענין

בשמחה ובהתרגשות חנכנו בשבוע שעבר קו חלוקה חדש לאיזור הרצליה ורמת השרון –
ספרו למכריכם וקרוביכם, מעתה נגיע בימי רביעי גם לשתי ערים אלו. מזל טוב לנו, ולכם…!

______________________
הנסיך הקטן חצה את המדבר, ולא פגש נפש חיה פרט לפרח אחד.
"היכן בני האדם?", שאל הנסיך הקטן בנימוס.
"בני אדם? ראיתי אותם לפני כמה שנים. אי אפשר לדעת היכן הם נמצאים. הרוח מעיפה אותם לכל עבר. אין להם שורשים, וזה מקשה עליהם מאד."
– אנטואן דה סנט-אכזופרי, מתוך "הנסיך הקטן"

בשבועות האחרונים אנחנו מתרטבים פחות. הגשמים הרצופים מהם נהנינו בתחילת החורף הידלדלו לכדי מטר אחד בשבוע. אנחנו לא מתלוננים, בשבוע שעבר זכינו למנה יפה של טיפות ביום שני, והאדמה רוותה מים, וגם השבוע אנחנו מקוים למטר משמעותי בימים רביעי-חמישי. האדמה צריכה עוד לשתות, ואנחנו לא רוצים להיפרד עדיין ממשקעי החורף בטרם עת. אנחנו רק באמצע החורף, ויש עוד חודשיים-שלושה שבהם נקבל בברכה ובציפיה גשמי ברכה על אדמתנו.

אחת הסנוניות שמבשרת אצלנו את אמצע החורף היא פטרוזילית השורש – היא זקוקה לזמן ארוך כדי לצמוח, ולכן למרות שאנחנו זורעים אותה בתחילת הסתו, היא מוכנה לקטיף רק באמצע החורף ומשמחת אותנו מאוד בבואה. היא מצטרפת באיחור מה לחברה הטוב, ודודנה הרחוק, סלרי השורש, אותו אנחנו שותלים ולא זורעים, ולכן הוא מקדים ממנה להגיע. השבוע ניתן את הבמה לשניים האלה שצומחים נחבאים מהעין, אבל כשהם יוצאים מהמחבוא, זו סיבה מצויינת להעמיד סיר מרק (אבל לא רק).

שורשי הפטרוזיליה והסלרי, שייכים שניהם למשפחת הסוככיים (יחד עם הגזר, הכוסברה, השמיר, השומר ועוד). הם משמשים במרק בתפקיד כפול: הם טעימים לנגיסה ומוסיפים לשובע, אבל במקביל גם מפזרים בכל המרק מניחוחם וטעמם ומשמשים בעצם כירק תבלין. לכל אחד מהצמד יש "אח/ות תאומ/ה" ירוק/ה וגבעולי/ת מעל לפני הקרקע (סלרי העלים ופטרוזיליית העלים), שגדלים מהר יותר ומשמשים בצורה שונה במטבח. השבוע נעמיק מתחת לפני הקרקע ונאמר כמה מילים על כל אחד מה"דו" החביב הזה.

צמחים זקוקים, כמובן, גם לשורשים וגם לעלים. שני האיברים האלה עובדים בתנועות נגדיות: השורש מעלה את חומרי המזון מן הקרקע, ודרך העלים הופכות קרני השמש לאנרגיה זמינה לצמח. לכל זני הסלרי והפטרוזיליה יש עלים ויש שורש, אבל סלרי שורש וסלרי עלים, וכמותם גם שורש פטרוזיליה ופטרוזיליית עלים (ואפשר לצרף לחבורה את שורש הסלק ועלי המנגולד/סלק עלים) – אלו שני זנים שונים של צמח סלרי / פטרוזיליה / סלק ולא חלקים שונים של אותו הצמח.

לכל עלי פטרוזיליה יש שורש ולכל שורש פטרוזיליה יש עלים, אבל פטרוזיליית עלים מסתפקת בשורשים צנועים ודקיקים ולא מפתחת שורש מעובה, ולשורש פטרוזיליה יש עלים עבים וגסים יותר. הזנים השונים של פטרוזיליית עלים ופטרוזיליית שורש פותחו במשך שנים על ידי חקלאים בתהליך המתמשך של בחירת זנים וטיפוחם. היו חקלאים ששמרו משנה לשנה זרעים מהצמחים בעלי העלים הגדולים ועם זאת העדינים ביותר, הטעם המוצלח ביותר או העמידות הטובה ביותר לטמפרטורות קיצוניות או למזיקים. והיו חקלאים ששמרו זרעים מהצמחים ששורשיהם התעבו והתארכו. כך נוצר הבידול בין פטרוזיליה המגודלת לשימוש בעלים, והזן שאנחנו מכנים "שורש פטרוזיליה" ונהנים לבשל במרק. טעמה של שורש הפטרוזיליה מתואר לפעמים כשילוב בין סלרי, גזר, פטרוזיליה ולפת, בקיצור – טעם שקשה לתאר ועדיף לטעום… היא מתקתקה מעט אבל אוצרת בתוכה גם טעמי אדמה (האופיינים לשורשים בכלל).

*למי שמכיר את הפארסניפ (שורש לבן מאורך דומה מאוד עד כדי בלבול) חשוב להדגיש – שורש הפטרוזיליה אינו פארסניפ! הוא מאוד דומה לו במראה, אך טעמו שונה (הוא פחות מתוק ממנו).

עלי פטרוזיליה באו מאיזור הים התיכון האירופאי, אך השורש טופח כנראה יותר בארצות צפון אירופה, אפשר לשער שהיה זה בשל אתגרי החורף הצפוני הקשה, בו קל יותר להשתמש בשורשים, שמתאחסנים היטב לאורך זמן. העדות המוקדמת לשימוש בשורש פטרוזיליה הוא מגרמניה של המאה ה16. הכינויים הנוספים לשורש גם הם מעידים על החיבור הגיאוגרפי הזה: "פטרוזיליית המבורג" ו"פטרוזיליה הולנדית" (Hamburg parsley / Dutch parsley). בשל חביבותו בארצות אירופה הקרות הוא זכה גם לשם חיבה: פטרושקה…

פטרוזיליה שורש גדלה בחורף בלבד. בניגוד לאחותה, המצמיחה עלים גם בקיץ, אפילו קיץ ישראלי לוהט, פטרוזיליית השורש ממש שונאת חום וגדלה בחורף בטמפרטורות נמוכות ולחות גבוהה. היא זקוקה גם לזמן רב יותר כדי להגיע לבגרות. שורשי הפטרוזיליה שמבקרים אצלכם בסלים השבוע נזרעו בסתו ונמצאים בקרקע כבר כמעט חמישה חודשים (פטרוזיליית עלים מוכנה לקטיף תוך חודשיים-שלושה). האתגר המרכזי בגידולה הוא הדילול – כדי שהשורשים המוארכים יוכלו לצמוח ולהשמין הם זקוקים למרחב, ולשם כך חשוב מאוד לדלל את הערוגה, שנזרעת ידנית, ולכן מצמיחה צמחים צפופים למדי. בדילול אנחנו מוציאים חלק מן הנבטים הצעירים וכך מאפשרים לאחיהם יותר מקום לגדול בו.

שני זני הסלרי (סלרי העלים, וראש הסלרי, המכונה באנגלית סלריאק [celeriac]), גם הם זני תרבות. כלומר, הם תורבתו במשך מאות שנים בידי חקלאים, שחפצו בעלים פריכים מאורכים ומעובים, או לחילופין, דווקא בשורש עגלגל. החקלאים שחפצו בשורש בחרו מעונה לעונה את זני הסלרי שהפיקו את השורש השמנמן והגדול ביותר. הגבעולים, במקרה שלו, נותרו קצרים ודקים, וטעמם עז ודומיננטי מטעמו המעודן יותר של סלרי העלים, במקרים רבים הגבעולים גם חלולים, כמו קש. כשאתם מביטים בערוגת סלרי עלים מול ערוגת סלרי שורש, קל לזהות מי הוא מי על פי ההבדל בצורת הצמיחה של העלים: הראשונים זקופים ואורכים, האחרונים גוצים ופרושים.

סלרי הוא צמח שגדל לאט. זה מתחיל בזרעים שלו הקטנ-טנ-טנ-טנים, שלוקחים לעצמם את הזמן, שלושה-חמישה שבועות, עד הם נובטים. אחרי הנביטה הזעירה שלהם הם זקוקים לעוד חודשיים לפחות של טיפול מסור בטמפרטורה החמימה ובסביבה המוגנת של המשתלה. רק אחרי כשלושה חודשים+ הם יהיו מוכנים לשתילה. אנחנו מקבלים את הזאטוטים כשהם בני שלושה חודשים בערך, וכבר מוכנים לצאת מקובית הפלסטיק השחורה שלהם אל האדמה הפוריה של השדה.

הסלרי אוהב אדמה פוריה והרבה מים. כמי שבמקור היה צמח ביצות, הוא מחבב לחות, גם באדמה וגם בתקופת האחסון, ולכן הוא גדל בארץ בחורף, הקיץ הישראלי קשה ויבש בשבילו. לאחר שלושה חודשים במשתלה דרושים לו חודשיים נוספים להגיע לקטיף עלים וגבעולים. הזן המפתח שורש מעובה סבלני עוד יותר, ומתפנק לו כחודש נוסף תחת שמיכת הפוך הנעימה של האדמה, כמו מסרב לצאת מן המיטה החמה לחורף הקריר שבחוץ. חשבון פשוט יוביל למסקנה שמסעו של הכדורון החביב המצוי השבוע בסלכם מזרע לאשרוש החל לפני כששה חודשים!

ולמרות שהגיע זמנם של שורשי הפטרוזיליה והסלרי להיאסף, הם נאחזים בחוזקה בקרקע, ולא פשוט לשכנע אותם לצאת אליכם לארגזים. כשאנחנו קוטפים אותם אנחנו משתמשים בקלשון כדי לשחרר את הקרקע (סביב שורשי הפטרוזיליה) או בסכין  כדי לחתוך בעדינות את השורשים הדקים (סביב שורשי הסלרי). אחרי הוצאתם מהאדמה אנחנו משתדלים לנער אותם היטב כדי לשחרר את גושי האדמה שתפוסים בהם, ולאחר הניקוי הראשוני הזה הם מובלים אחר כבוד להשריה באמבטיות שלנו המשמשות לשטיפת הירקות. ועדיין, למטבח שלכם הם יגיעו בוודאי כשעליו שאריות אדמה. השרו אותם במים למשך כחצי שעה, זה יקל מאוד על הניקוי הסופי.

עם שני השורשים האלה המתבקש ביותר הוא כמובן לרוץ למטבח ולהכין מרק, אבל רגע לפני שאתם עושים זאת, העיפו מבט בהצעות באגף המתכונים שלנו כדי להכיר אפשרויות רבות ומגוונות לשימוש בשורשים המיוחדים האלה. כדאי לנסות.

ולכבוד עבודת השורשים שלנו השבוע ולכבוד ראש חודש אדר המשמח, נזכרתי בתמונה המחייכת הזו ששלח לי דניאל ממודיעין, וכך הוא כתב: "האם ירקות ח'ביזה הופכים בלילה לקסומים, שולחים רגליים ומתחילים לרקוד???":

מאחלים לכם שבוע שמשי וסוער…
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וכל צוות ח'ביזה.

_______________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: בצל ירוק /בצל לח עם עלים, סלרי שורש/פטרוזיליה שורש, כרוב/כרובית, קייל/מנגולד/עלי חוביזה, מלפפון, עגבניה, גזר , פלפל, קלרבי/שומר, תפו"א, ברוקולי/ארטישוק ירושלמי.

ובסל הגדול גם: אפונת שלג או אפונת גינה/פול ירוק, לפת/סלק, כוסברה/מיזונה/שמיר.

בארגז הפירות: בננה, אבוקדו, פומלית, תפוז, קלמנטינה.

יום רביעי: תפו"א, סלרי שורש/פטרוזיליה שורש, עגבניה, כרוב/כרובית, גזר, שומר/קלרבי, ברוקולי, קייל/מנגולד/עלי ברוקולי/עלי חוביזה, בצל לח עם עלים, מלפפון, כוסברה/פטרוזיליה/מיזונה/שמיר.

ובסל הגדול גם: לפת לבנה, ארטישוק ירושלמי/סלק, פול /אפונת שלג או אפונת גינה.

בארגז הפירות: בננה, אבוקדו, פומלית, תפוז, לימון.

28-30 בינואר 2019 – יש מקום אחד, שקוראים לו ח'ביזה, לא רחוק מתל אביב

גם אחרי ט"ו בשבט, המבצע המתוק של הפירות היבשים והלדר "מפרי ידיה" ממשיך עד גמר המלאי –

הזמינו 2 פרי מיובש או לדר אחד, וקבלו טעימת פרי מעורב במתנה (אחד ללקוח, עד גמר המלאי).

____________________________________________

חובזה
יש מקום אחד, שקוראים לו חובזה, לא רחוק מתל אביב. אמרו לי שהאנשים לובשים שחור שם בחובזה ותמיד תמיד מאושרים. "אני לא מאמין בכל הקשקושים האלה", אמר החבר הכי טוב שלי, ובעצם רצה להגיד שהוא לא מאמין שיש אנשים מאושרים. הרבה אנשים לא מאמינים…

(פתיחת הסיפור "חובזה", מאת אתגר קרת, מתוך הספר: "צינורות")

השבוע אנחנו מתרגשים לשים לכם בארגזים צרורות ירוקים ויפים של עלי ח'ביזה. לפני כמעט 16 שנה, כשעמדנו בשלבים הראשונים של עיבוד השדה, חיפשנו שם לחווה. המקור היצירתי שלי לשמות היה האיש שלי, שהעלה רעיונות שונים, שנשקלו בכובד ראש והתגלגלו על לשונותינו בנסיון לבדוק איך זה נשמע, אבל אתם יודעים איך זה, שומדבר לא נדבק.

אני חושבת שהיינו כבר קרובים מאוד לסל הראשון שלנו, וידענו שכבר צריך לבחור, כששבת אחת של סוף חורף ישבנו, האיש, אחותי ואני, ופתאם קפץ לו השם "חביזה". משהו צלצל נכון. לאחר כמה שניות התעשתה גם אחותי ואמרה שלדעתה לאתגר קרת (יוצר אהוב עלי במיוחד) יש סיפור בשם הזה, משהו על אנשים מאושרים.

מרגע לרגע זה הפך נכון יותר. מיד יצאנו לחנות ספרים, מצאנו את הסיפור המדובר, ואני עשיתי תחקיר קצר שהעלה סיבות נוספות משכנעות ביותר: היה בזה ניחוח של ילדות, זה הזכיר לכולנו את פירות החובזה העגולים שהיינו קוטפים, מקלפים וזורקים לפיות הקטנים שלנו… שם הצמח נגזר מהמילה הערבית ללחם, מה שמצא חן בעיני ככינוי למשהו בסיסי, טבעי, פשוט. הסיפורים הירושלמיים על קציצות החובזה במצור השתלבו גם הם, ולבסוף – היותה של החביזה עשב-בר, וחיבתי לעשבי בר, לשורדנותם ולשפע הנדיב שלהם, התאים לי לקונספט של חווה אורגנית, שחיה עם הטבע ופחות מנסה להכניע אותו.

הפור נפל. באותו ערב חגגנו את המאורע בארוחה חגיגית של כיסנים ממולאים בעלי חוביזה, סרפד וחרדל מגינת הפרא אצלנו בבית.

רציתי להרהר אתכם על ליקוט עשבי בר באופן כללי, ולתהות איך זה בעצם לחיות כך, בסחר חליפין ישיר, ראשוני ותמידי עם הטבע. פעם כולנו היינו כאלה, אתם יודעים, למען האמת, רוב מוחלט של חיי המין האנושי היינו כאלה: מלקטים מהטבע את שנתן לנו: זרעים, עלים, שורשים, פירות, דגים, חיות בר. אף אחד מאיתנו כיום לא יודע איך זה היה באמת להיות צייד או לקטת (זו היתה חלוקת התפקידים כנראה), חלק מהחוקרים מציירים תמונה קשה של מלחמת הישרדות יומיומית, אי-ודאות לגבי היכולת למצוא מזון מחר והתעסקות כמעט מתמדת בחיפוש מפרך ולפעמים מסוכן אחר מזון. אחרים יספרו לכם שהמזון היה זמין בשפע, הצמחים נתנו פריים, ציד החיות היה מאתגר אך מספק ואת רוב זמנם בילו הורינו הקדמוניים בשכיבה על ערסל, ברגיעה ומשחק. סביר להניח שהיה גם מזה וגם מזה וגם הרבה באמצע. חלק מהשנים היו מן הסתם פוריות ושופעות והצריכו פחות מאמץ ליקוטי, עונות השנה השונות גם הן מן הסתם השפיעו: האביב השופע זימן תנובה יפה, בעוד החורף האיטי הצריך עבודה קשה יותר (ובתנאים קרים ופחות נעימים). תלוי גם היכן היית: מקסיקו היתה מן הסתם נעימה יותר ללקטים והדייגים הרבים שמילאו את חופיה, מאשר, נניח, פינלנד.

קצת דמיון מודרך: המרחב המקומי הוא הבית. זה לא בית בנוי מאבן ואפילו לא מאהלים, בדרך כלל הבית הוא פשוט הטבע. האדמה היא הבית, והרבה יותר מזה. האדמה היא זו שמעניקה חיים והיא מקור כל הטוב. במושגים שלנו אפשר לומר כי היא אמצעי הייצור בה' הידיעה. אבל היא הרבה יותר מכך. האנשים שייכים לאדמה, והם מוקירים אותה ומקבלים את מתנותיה בהכרת תודה. האדמה כוללת את כל הצמחים ובעלי החיים שחולקים אותה עם האנשים, מקיימים אותם ומסייעים להם בעצם לשרוד (גם אם לעתים לא מרצונם הטוב). השכנים הללו זוכים כמובן ליחס של כבוד והערכה, ברור שבלעדיהם אי אפשר להתקיים. האדמה היא גם מקומו של העם או השבט. לא היבשת או המדינה, אלא אותו שטח ספציפי בו מסתובב השבט ואותו הוא מכיר באופן אינטימי ויסודי: הצמחים הגדלים עליו: מה רעיל, מה אכיל, מה טעים ומה פיכסה, החיות המסתובבות בו: מי קלה לציד, מי בלתי אפשרית, מי שווה את המאמץ ומי תביא לאכזבה מרה. הם מקושרים דרכה אל אבותיהם ואל צאצאיהם. כמובן שהמושג של בעלות על הקרקע לא קיים. האדמה שייכת להם כפי שהיא שייכת לכל החיות שחולקות אותה עם בני האדם. ליתר דיוק, הם כולם משתייכים זה לזה.

אני לא מנסה לצייר כאן תמונה אידילית, אלא רק לתאר את המצב כמו שאני מדמיינת אותו, אני מקוה שאני מצליחה. אני בטוחה שזה לא היה פשוט: תלות מוחלטת כל כך באמא-אדמה (או כל אמא) היא מורכבת ויש בה טוב וקושי שלובים יחד. היו גם הרבה צרות, כמובן, ואסונות, וקשיים, ומחלות, כמו שאנחנו חווים היום. אבל במקביל היתה להם שייכות מדהימה, ותחושת יכולת עוצמתית, שלי כל כך חסרה כיום. אנשים באמת ידעו לקיים את עצמם במרחב הטבעי. ידעו כיצד לחמם עצמם, להגן על עצמם, למצוא אוכל ומים. ידעו איך למצוא הנאה ומשחק ומוסיקה בלי צעצועים או מערכת שמע או סרט טוב. אם היינו שואלים אותם: "מה היית לוקח/ת איתך לאי בודד?" הם לא היו מבינים את השאלה…

יש היום חזרה טרנדית לליקוטי עשבים. שפים מכובדים יוצאים לגבעות ותולשים בחדווה צמחי בר, סדנאות שונות מציעות טיולים להכרת עשבי בר והתנסות בבישול שדה, השווקים הערביים בארץ מתפוצצים מצרורות ירוקים של עשבים שנחטפים בקצב מהיר. כמובן שחלק מהזקנים לא הפסיקו מעולם את השיטוטים והקטיף, ועכשיו רק זוכים להערכה סוף סוף. לי זה נחמד. עם כל כמה שאני מתייחסת כאן בציניות מסויימת לטרנדיות של התופעה, נחמד לי לחשוב שותיקי המושב שלי בהרי ירושלים, שהיו יוצאים באופן קבוע ללקט סלק בר, ח'ביזה, לוף או חומעה, ומבשלים אותם בטבעיות ובמומחיות, שלימדו אותי הרבה על זיהוי העשבים ומה להכין מהם, זוכים עכשיו לעדנה מחודשת ולכבוד הראוי להם.

החוביזה, ששמה העברי הוא חלמית גדולה (באנגלית שמה mallow) שייכת למשפחת החלמיתיים (כמו הבמיה). היא גדלה בר בכל אזורי הארץ בקרקעות עשירות בחנקן, במקומות נטושים, בצדי דרכים, באשפתות, בשדות בור ובמקומות יישוב. השורש הוא שיפודי, הגבעול מכוסה שערות דלילות. העלה עגול, לעתים דמוי כף יד, וחתוך לאונות ששפתן משוננת. החלמית גדלה בחורף ופורחת בחודשים פברואר-אפריל. הפרחים יוצאים מחיקי העלים העליונים. צבעם ורוד-כחלחל. הפרי הוא מפרדת, כלומר, נפרד בעת הבשלתו לפרודות, ופרודותיו ערוכות כעין עוגה, או כמין תרבוש עגול.

החלמית היא ירק מאכל חשוב ומזין מאוד, ונוסף על ערכה התזונתי יש לה גם סגולות רפואיות המוכרות זה שנים ברפואה העממית. נסים קריספיל מציין כי במשנה נזכרת החלמית כצמח המכיל בגבעולו נוזלים, שבהם נהגו לשמר זרעים. ואכן, כל חלקי הצמח מכילים ריר מחטא, שהוא יעיל מאד נגד שיעול, הפרעות בדרכי הנשימה ובדרכי השתן, וכתרופה בדוקה נגד פצעי נמק, כוויות ומחלות עור, דלקות במערכת המין הנשית העדינה, מחלות בדרכי השתן והכליות ולחפיפת הראש וחיזוק השיער. מבשלים 250 גר' עלים בחצי ליטר מים (250 גר' עלים תופסים נפח רב, אך הם מצטמקים מאוד בבישול), כמחצית השעה. מתקבל גוש תרד רירי. סוחטים ממנו את המים (ושומרים אותם) ומועכים אותו לדייסה, ביד או במעבד-מזון. לדיסה זו מוסיפים חצי כוס שמן-זית, ומורחים על כוויות, על פצעי נמק וכתרופה למחלות עור. אפשר לשמור את התערובת בקירור, בתוך כלי זכוכית אטום. במים שקיבלנו מן הבישול טמונות סגולות רבות. שתיית המרתח יעילה מאוד נגד שיעול, להקלת הפרעות בדרכי הנשימה ובדרכי השתן ולריפוי דלקות במערכת המין הנשית. חפיפת הראש במי המרתח טובה לחיזוק שורשי השיער ולמניעת נשירה.

ומה בדבר הצד הגסטרונומי? העלים והגבעולים של הח'ביזה משמשים לבישול במטבח הערבי זה שנים. בעלת הבית הכורדית שלנו במושב היתה מכינה מטעמים של ממש מהם: ממולאים כמו עלי גפן, מבושלים במרק קובה או בחביתת ירק. יתרון בולט של הח'ביזה היא הזמינות שלה כצמח בר הגדל בכל מקום. ב-1948 בירושלים הנצורה ליקטו ואכלו את העלים והפירות (שנקראים עד היום "לחם ירושלמי") והכינו מהם קציצות. בתחנת הרדיו "קול המגן" שודרו מתכונים ופורסמו עלוני הדרכה ותערוכות מזון. השידורים נקלטו בירדן, ורדיו עמאן הודיע ש"היהודים אוכלים ח'ביזה, שהיא כידוע מאכל לחמורים ובהמות, וזהו סימן בדוק שירושלים הולכת ליפול כיוון שהיהודים מתים ברעב". ביום העצמאות השלושים למדינה אורגן מבצע נוסטלגי: ילדי בית הספר נשלחו לאסוף עלי ח'ביזה, שהוקפאו על ידי סנפרוסט ונמכרו במחיר סמלי. במסגרת המבצע הופצו מתכונים מתקופת המצור. אבל הח'ביזה אינה ברירת מחדל. היא ירק טעים להפליא, ומזין מאוד, מבחינה תזונתית היא אוצר: היא עשירה בברזל (כמעט 13 מ"ג ל100 גרם, לעומת 1-2 מ"ג בברוקולי, למשל) ובויטמינים A ו-C. אכילת עלי חלמית משפרת את הראייה. החלמית עשירה בויטמין A, פי 12 יותר מהגזר!

ועוד עובדה מתוקה: הריר הצמיגי המדובר, המאפיין את משפחת החלמיתיים הוא גם המרכיב הראשון של המרשמלו העתיק, שהוכן על ידי המצרים הקדמונים לפני כ-2000 שנה. הם השתמשו בשורש הנטופית הרפואית, צמח ביצות ממשפחת החלמיתיים (Marsh Mallow = חלמית ביצות) ממנו הפיקו תמצית צמיגית דמויית ג'לטין טבעי, שערבבו עם דבש ואגוזים כדי להכין ממתק לאלים ולפרעונים…!

המון מתכונים קלים וגם מורכבים לשימוש בעלי הח'ביזה תוכלו למצוא באגף המתכונים שלנו כאן

הח'ביזה היא צמח מופלא בעיני, אולי כמו הרבה צמחי בר אחרים. היא מצליחה להכיל בתוכה ניגודים וסתירות במין שלוה מובנת מאליה שמתפלאת בכלל על ההתפעלות. היא פושטית ממש, נמצאת בכל מקום ולצד זה, במסגרת טרנד הליקוט העכשווי, מככבת עכשיו במסעדות גורמה מתבשלת במטבחיהם של שפים מהוללים שיוצאים עם שחר ללקט אותה בגבעות. היא עשב בר טורדני ומציק לכל חקלאי מצוי, לכאורה מכשול בדרכנו להזין את העולם, ומצד שני היא בעצמה מזינה ומרפאת ויכולה אולי לשמש כתחליף מצויין לירקות המבוייתים בערוגות אליהן היא פולשת.

היא גם מקומית מאוד, ישראלית מאוד – אוצרת בתוכה את הערביות (ח'ביז=לחם) הפלסטינית השורשית של ליקוט עשבי בר, ואת עלילות הגבורה הציוניות של נצורי ירושלים במלחמת השחרור שליקטו עלים ואכלו אותם כמזון הצלה כשאוכל אחר לא יכול היה להגיע לעיר. והיא נראית לנו באמת כל כך ישראלית ושייכת לכאן, אבל למען האמת היא אזרחית העולם הגדול – מתפשטת בקלות לכל חלקה מושקית ומתחרה בגידולים המבוייתים בחן ובחוצפה אופייניים לעשבי בר. אנחנו כבר קיבלנו החלטה מן השנה הראשונה שהמאבק שלנו בח'ביזות המתפרעות בשדה יהיה חלקי למדי, גם כי הן בשר מבשרנו ופורחות בפרחים סגלגלים יפיפיים, אבל גם ובעיקר משום שאנחנו רוצים לקטוף מהן ולכבד אתכם בסלים – אז תהנו.

טיפטיפה:
אנחנו שולחים לכם חוביזה אורגנית כמובן מן השדה שלנו, אבל ממליצים לכם לצאת וללקט חוביזה ושאר עשבי בר (חמציץ, ר'גלה, סילקא וחרדל, כף אווז ואספרג) שגדלים בר בכל חלקי הארץ. אם אתם מלקטים עלי חוביזה (או עשבי בר אחרים) בעצמכם מן הבר, כדאי להיות זהירים. אל תקטפו צמחים ממקום סמוך לכביש, שסביר להניח שהזדהמו מפיח המכוניות, והשתדלו לפסוח גם על אתרים שנראה כי העיריה או שכן אחראי מרססים אותם בקוטלי עשבים. האתר המומלץ הוא הטבע הפתוח שעוד אפשר למצוא פה ושם, וחלקות קרקע נטושות שנראה שאיש אינו מתעניין בהן והן עזובות לנפשן לצמוח בטבעיות…
בהצלחה ובהנאה גדולה בטיול, בהרפתקאה, ו… בתאבון

המשך חודש שבט מלא שמחה, וברוך שובו של הגשם, גם אם למטר קצר בלבד.
אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וכל צוות ח'ביזה
___________________________________________

ומה בסל השבוע חוץ מצרורות הח'ביזה המפוארים? 

יום שני: בצל ירוק /בצל לח, סלרי שורש, ברוקולי/כרוב/כרובית, מלפפון, עגבניה, גזר, פלפל, תפו"א, ארטישוק ירושלמי/שומר, צרור עלי חוביזה. בארגזים קטנים בלבד: כוסברה/פטרוזיליה.

בארגז הגדול גם: חסה/מנגולד/קייל, סלק/לפת לבנה/קלרבי, פטרוזיליה שורש, אפונת גינה/אפונת שלג/פול.

בארגז הפירות: בננה, אבוקדו, תפוז, קלמנטינה, פומלית.

אנשי יום רביעי – שמנו לכם בארגז קולרבי ולפת בצרורות עם עלים – העלים של שניהם אכילים וטעימים – כדאי להשתמש גם בהם!

יום רביעי: תפו"א, פטרוזיליה שורש/סלרי שורש, עגבניה, ארטישוק ירושלמי/שומר, גזר, לפת/סלק, עלי חוביזה, קייל/מנגולד, בצל לח/בצל ירוק, מלפפון, פול/אפונת שלג או אפונת גינה.

בארגז הגדול גם: כרוב/ברוקולי/כרובית, קולרבי, כוסברה/מיזונה.

בארגז הפירות: בננה, אבוקדו, תפוז, קלמנטינה, פומלית.

21-23 בינואר 2019 – ט"ו בשבט שמח!

ט"ו בשבט הגיע!

לכבוד ט"ו בשבט שתי הצעות משמחות:

קרול ועדו ממאפיית "איש של לחם" מציעים השבוע לחם חגיגי ומיוחד" לחם ט"ו בשבט – לחם שאור חגיגי מקמח חיטה 70% אורגנית בתוספת אגוזים ופירות יבשים. להזמנה השבוע לכבוד החג!

מליסה, אשת הפירות היבשים "מפרי ידיה" יוצאת גם היא השבוע במבצע חגיגי ומתוק – הזמינו 2 פרי מיובש או לדר אחד, וקבלו טעימת פרי מעורב במתנה (אחד ללקוח, עד גמר המלאי).

 

הזמנות דרך מערכת ההזמנות שלנו. חג שמח!

_______________________________________________

יום זה מפינו / ר' משה חלואה

יוֹם זֶה מִפִּינוּ אַל יֻשְׁבַּת אֶפְצְחָה בּוֹ שִׁירִים וּרְנָנוֹת
גָּדוֹל הוּא לָנוּ יוֹם ט"וּ בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת

מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ אֶבְחָרָה לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּמוֹרָא
לְהַצִּילָם הָאֵל מִצָּרָה וְגַם מִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנוּת

שַׂבַּע הוֹד אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבְךָ תְּמַלֵּא גְבוּלוֹ
יִשְׂבְּעוּ עֲנָוִים וְיֹאכְלוּ מְגָדִים וּפְרִי מַעֲדַנּוֹת

הַשָּׁנָה הַזֹאת חִישׁ תְּעַטֵּר אָכֹל וְשַׂבַּע וְהוֹתֵר
וּבְצֵל כְּנָפְךָ אֶסָּתֵר אֲשֶׁר לִמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת

חִטִּים וּשְׂעוֹרִים גַּם גְּפָנִים תְּאֵנִים זֵיתִים וְרִמּוֹנִים
יִהְיוּ דְּשֵׁנִים רַעֲנַנִּים וּמִכָּל טוּב יִהְיוּ מְבֻנּוֹת

השנה אנחנו זוכים לחגוג ט"ו בשבט בשבוע שמשי ונעים – אחרי הגשמים המבורכים שירדו עלינו, מגיעה הפסקונת של כשבועיים יבשים מגשם ושטופי שמש חמימה (אנחנו מצפים לה – חוזים כ20 מעלות באיזורנו, נחמד למדי). תזמון מושלם. הפוגה כזאת מאפשרת לרגבי האדמה לספוג קצת חמימות, למים לחלחל בנחת לעומק האדמה ולשלוליות והבוץ שנוצרו בשדה להתייבש. הקרקע חוזרת למרקם המאוורר שלה, אחרי תקופה של צמיגות בוצית מלאה מים ואטומה לאוויר.

ט"ו בשבט, חג האילנות, החל לכאורה את דרכו כמועד בירוקרטי למדי, של קביעת תחילת השנה למיסוי (תרומות ומעשרות) של פירות האילן. מכיוון שנותנים בכל שנה מעשר מהיבול, היה צורך להחליט מאיזה תאריך ועד איזה תאריך נספרת השנה, וחמישה עשר בשבט זכה בכבוד. אלא שההסבר הזה הוא רזה וסתמי מדי, ומפספס את החיבור, התלות וההשתקפות בין האדם והטבע בכלל, והעצים בפרט.

חודש שבט נבחר משום שבתקופה הזאת מתחילה התחדשות הפריון בעצים. שמו של החודש נובע מהמילה "שבט" = ענף, כי בו משתוללים ומצליפים ענפי העצים בכוחן של הרוחות העזות, כורעים תחת המוני טיפות, ולפעמים אף תחת כובדו של שלג, מתגמשים או נשברים, נפגעים לעתים במכת ברק. המשמעות הנוספת של "שבט" היא הפן הרך של המילה, והניגון העדין של הזמורות – לפי המסורת הסתיים המבול בחודש שבט, והיונה ששלח נח הביאה לו ענף זית צעיר, גמיש ורענן של עץ מתחדש. בתוך כל הכאוס החורפי הזה, ענפי האילנות מתחילים כעת את צמיחתם המחודשת: בעקבות הגשמים שירדו עד כה ועם התארכות היום, צומחים ענפים צעירים, מתנפחות בהם נקודות ההנצה ומתחילים לבלוב וצמיחה של עלים חדשים ושל פרחים, לקראת צמיחת הפירות.

ואיך פרי נולד? כמו תינוק…

כל פרי מתפתח מפרח (בדרך כלל, בעקבות הפריה). אחרי ההפריה משתנה הפרח: עלי הכותרת, האבקנים והעלי נובלים, והתאים המופרים מתחלקים וגדלים ומתפתחים לעובר, לזרע. תאי העובר מתמיינים לרקמות ולאיברים של הזרע (שורשון ונצרון ובמרכז ואנדוספרם – רקמה אוגרת מזון). החנטה היא השלב הראשון של התהוות פרי. החל מהחנטה מגיעים מים וחומרי מזון רבים אל התאים, ואלו מתחלקים נמרצות וגדלים. השחלה גדלה, דפנותיה מתעבות והגבעול סביבה הופך עסיסי וגדל בזמן שהזרעים מתפתחים בה. בדרך כלל אפשר לראות את השאריות של עלי הגביע של הפרח המיובש בקצה הפרי. זהו שלב רגיש במיוחד לשינויי טמפרטורה קיצוניים, לרוחות וגשמים עזים, שכן חנטים רבים עלולים לנשור מהצמח.

כשמסתיים שלב הגדילה של הפרי, מתחילה ההבשלה, בה הוא משתנים גודלו, צורתו, ריחו, צבעו, טעמו והמרקם והרכות שלו. הפרי הוא האיבר שמכיל את הזרעים ועוטף אותם בשכבה עסיסית ובקליפה. יש לו חשיבות עצומה להמשכיות הצמח, כי בו שוכן ה"עובר" של הצמח, הוא מגן עליו ומסייע להפצת הזרע ולקליטתו בקרקע.

ההתעוררות הזו בטבע וההבטחה המתוקה שהיא צופנת בתוכה, יחד עם החשש והחרדה האם ההבטחה הזאת אכן תתממש, הפכו את טו בשבט ליום שהתפייטו עליו, התפללו בו תפילות מיוחדות וחגגו בו את שמחת ההודיה על השפע שמעניק האל דרך הטבע המקומי, בסעודה טובה של פירות הארץ, תירושה ומגדניה הטבעיים.

יש משהו קסום באכילת פירות כדי לחגוג את העץ ממנו באו. בנגיסה עסיסית בפרי טמון ההווה המתוק והמרווה, אבל יש בו גם זכרונות של מה שבעברו: הגשם והשמש שליטפו את העץ, שהשקו את שורשיו, והביאו להצצת הניצנים מן הענפים, חיות הבר שהתחככו בגזעו, שטיפסו עליו, הציפורים שבנו קינים בין ענפיו, הזמזום העליז של הדבורים, הזבובים ושאר המאביקים שסבבו בין פרחיו והעבירו אבקה מפרח לפרח, והחנטה, הרגע המופלא בו הופכת ההאבקה להפריה ונוצר עוברון פרי חדש. ובאמצע כל המתיקות והעסיס של הפרי הפתייני וקל הדעת הזה נמצא הגלעין, לב ליבו הקשה והרציני, שבו טמון העתיד – העץ הבא, על ענפיו, עליו, פרחיו ופירותיו, השמש, הרוח, המטר, הנדנדה שתיתלה על ענפיו, בית העץ שיבנה בנוף צמרתו, וכמובן, כל החבורה העליזה של בעלי החיים שעתידה ללוות אותו.

זוהי גם עונת ההמלטות בעדרי העזים והכבשים. דוקא עכשיו, כשקר כל-כך, יוצאים לאויר העולם טלאים וטליות, גדיים וגדיות צעירים, כי העולם סביבם מלא בירק למאכל. מבט אחד על הערוגות של ח'ביזה ממחיש את התפרצות הירוק הזה (ואיתו הצורך בעישובים תכופים…). עשבי בר למאכל מכל הסוגים ממהרים לנבוט ולצמוח.

החג היפה הזה הוא מאוד מקומי, תלוי באקלימה של הארץ הזו, בחמימות שכבר מורגשת באויר. תשאלו את האירופאים שרועדים עכשיו מקור או את הצפון אמריקאים שמנסים לחמם את ידיהם הקפואות בחומו של חג האהבה החורפי. גם המקסיקנים, אצלם התחזית נעה בין "חם מאוד" ל"חם נורא" כל השנה, או התאילנדים, שההבדל העונתי שלהם הוא בין "יבש" ל"רטוב", לא ממש יבינו את העליצות של הבנות שלי כשהן מגלות מרבץ רקפות או עוד שקדיה פורחת במסלול שלנו לגן ולבית הספר. זה בהחלט חג ישראלי, מקומי, של הרצועה הדקיקה והאהובה הזו בין הים ההר והמדבר.

 

 

 

 

 

 

 

בשנות השמונים של המאה ה-19, עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ, התעוררו צורך ורצון למצוא תוכן חדש ליום הזה, אולי לומר: עכשיו, כשאנחנו כאן, לא מספיק לאכול מפירות הארץ שהשאירו לנו אבותינו (ושגידלו עבורנו הפלאחים הערביים), צריך גם לטעת פירות חדשים. בט'ו בשבט בשנת תר"ן (1890) יצא המורה והסופר זאב יעבץ בראש תלמידיו מבית הספר בזכרון-יעקב לנטיעה חגיגית, וכך קבע לראשונה אופי חדש לט'ו בשבט – חג נטיעות, ולא רק ראש השנה למעשרות האילן. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות באורח רשמי על ט'ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת את התאריך הזה, וכך אנחנו מכירים את ט'ו בשבט כיום נטיעה.

אלא שעם השנים הידלדלה והתרפטה משהו משמעות "רון בלב ואת ביד" של היום ונימה של ציניות וזלזול החלה מלווה את הנטיעות החגיגיות, שפעמים רבות לא בא בעקבותם יער, אלא טקס נטיעות חדש בשנה הבאה, בדיוק באותו המקום. כותב על כך עזריה אלון: "במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, את הקרן הקיימת ואת מועצת המורים למען הקרן הקיימת בכך שט'ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפירסומים והשירים מילה על מה שיקרה לשתיל אחרי שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות" (זוכרים את סלאח שבתי?).

וכך, כשנתבקש תוכן חדש לחג, הציעה אותו החברה להגנת הטבע, ביזמתו של אחד מפעיליה הראשונים – אברהם בומי תורן, איש קיבוץ מעברות: ט'ו בשבט – חג הטבע. יום זה, שכבר אבותינו ראו בו ראשית מעבר מן החורף הקר לראשית של צמיחה מחודשת, מתבטא בטבע כראשית של פריחה רבתי, לבלוב העצים, פריחת השקד, התעוררות של מיני ציפורים לקינון ולרביית ולשלל תופעות אחרות. היציאה אל הטבע, פגישה עם המתרחש בו, הפכו להיות תוכן חדש לחג. משמעות נוספת קיבל החג הזה עם הקמפיין המוצלח של שנות השבעים להצלת פרחי הבר של הארץ, עם השתרשות הכלל שלא לפגוע בפרחי הבר הנדירים, לא לקטוף ולא לעקור אותם.

בשנים האחרונות, אולי כי אנחנו הולכים ומתנתקים מן הטבע, הבניה מואצת, והירוק המתפרץ הולך ונאטם בבטון ורק מעט ממנו מצליח לפרוץ במגרש נטוש או בין חריצי המדרכות, הולך ט"ו בשבט והופך להיות חג איכות הסביבה במובן הרחב, ובעיקר חג המיחזור ובו הרבה לימוד וחינוך בדבר צמצום הנזקים שאנחנו גורמים לסביבה. לא שזה לא טוב, זה כמובן אחלה ויצירתי ומעניין ותורם, אבל לי בלב קצת צובטת ההתרחקות הזאת מזכרונות הילדות שלי: הליכה במגפיים ובמעיל לאתר הנטיעות, נעיצת האצבעות באדמה הקפואה, הפשטת השתיל ממעיל הפלסטיק השחור שלו והנחתו בגומה שחפר לי אבא במעדר גדול. נכון, אחר כך חשוב לדאוג לעץ הזה, להמשיך לשמור עליו ולטפח אותו, אבל חבל להיבהל מהמחוייבות הזאת, כי מפסידים הרבה. מפסידים גם את החוייה החושנית שיש בנטיעה ובנגיעה באדמה, וגם את החיים שהיא מזמנת לנו, לצד הצמח הנטוע.

מאחלים לכם שתמצאו פנאי השבוע לצאת החוצה לירוק המלבלב המנוקד בפרחים שנמצא סביבנו, ואולי אפילו להוסיף נטיעה משלכם, חג שמח!

אלון, בת-עמי, דרור, יוחאי, אורין וכל צוות ח'ביזה

_______________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: בצל ירוק /בצל לח, חסה, ברוקולי/כרוב, לפת/סלק/קלרבי, מלפפון, עגבנייה, גזר, כרובית, מנגולד/קייל/עלי ברוקולי/מיזונה, תפו"א, פול/אפונת שלג או אפונת גינה/ארטישוק ירושלמי.

בארגז הגדול גם: סלרי שורש/פטרוזיליה שורש, שומר/דייקון/צנון, כוסברה/פטרוזיליה.

ובסל הפירות החגיגי: בננה, אבוקדו, קלמנטינה, פומלית, תפוז.

יום רביעי: תפו"א, פטרוזיליה שורש/סלרי שורש, עגבניה, ארטישוק ירושלמי/אפונת גינה או אפונת שלג, גזר, חסה, לפת/קלרבי/סלק, קייל/מנגולד/עלי ברוקולי/מיזונה, ברוקולי/כרוב/כרובית, מלפפון, בצל ירוק/בצל לח.

בארגז הגדול גם: פלפל, שומר/צנון, פטרוזיליה.

ובסל הפירות החגיגי: בננה, אבוקדו, לימון, פומלית, תפוז.