13-15 ביולי 2020 – קחו נשימה – ריחות של קיץ

הקיץ כבר ממש כאן. אי אפשר יותר להסס או להתבלבל, למרות שהשנה הוא הגיע בניחותא יחסית ולא נחת עלינו בבת אחת, הלחות כבר נחה עלינו והטמפרטורות כבר עלו, וכבר אין הנחות והפוגות – יום אחרי יום אנחנו עובדים בחום גדול. ועם הקיץ יש גם פרידות – השבוע אנחנו נפרדים מהאוכמניות הנהדרות של גדי ותמיר, שליוו אותנו בחודשיים האחרונים. הן ישובו אלינו באביב הבא, ועד אז נצטרך להתגעגע…

לקיץ יש ריח של ים ובריכה וקרם הגנה, של פירות בשלים – מלונים, תאנים, ענבים, אפרסקים בשלים מאוד מאוד עד כמעט תסיסה. ובבית האריזה שלנו יש לקיץ ניחוח עז של ריחן. כשארגזים עמוסים ריחן עומדים בית האריזה קשה להתעלם מהריח החזק, והמחשבות מפעילות את בלוטות הרוק שכבר טועמות את הפסטו העתידי. אחרי כמה שנים שגידלנו ריחן ונכווינו ממחלות עלים שונות שהיו תוקפות אותו ומחסלות כל עלה ירוק, עשינו הפסקה של כמה שנים, חזרנו שוב לגדל, ואז נאלצנו להפסיק שוב, והשנה, בזכות זן חדש עמיד למחלות (כך הובטח לנו) חזרנו לגדל את הריחן, אך בזהירות, בהתחלה זרענו ערוגות קטנות יותר, לכן אתם פוגשים בו רק מדי פעם. בהמשך שתלנו סבב גדול יותר. לכבודו אנחנו מקדישים את העלון השבוע.

Basil

הריחן הוא צמח חד-שנתי, לרוב בחורף קר לו מדי והוא נובל, אך הוא מסוגל לשרוד את החורף אם יהיה מוגן בבית בעציץ (בפינה מוארת). הוא נפוץ באזורים חמים בעולם: באסיה, באפריקה, בדרום אירופה, בקליפורניה. הוא שייך למשפחת השפתניים, שרבים מחבריה הם צמחים מקומיים מכובדים: אזוב, לבנדר, מרווה, קורנית, נענע וכו, אך הוא אינו גדל בר בישראל. הוא נפוץ מאוד כצמח תרבות בגינות ובעציצים, בהם הוא גדל בקלות, בתנאי שתבטיחו לו לפחות 6 שעות שמש ביום.

למרות שהוא גיבור גדול בהרחקת מזיקים (עוד על כך בהמשך) גידול ריחן אינו מלאכה פשוטה, משום שהוא פגיע מאוד למחלות עלים, בעיקר כשותית, שתוקפת את העלים וגורמת להם להשחיר ולנבול. וזאת הסיבה לכך שרוב הנסיונות שלנו לגדל ריחן בעבר הסתיימו במעט מאוד יבול ודי הרבה אכזבה… השנה התבשרנו על זן חדש "פרוספרה" שמו, שפותח בארץ על יד חוקרים מאוניברסיטת בר אילן וחברת הזרעים הישראלית "ג'נסיס". בינתיים אנחנו מרוצים ממש מהתוצאות, מקוים שהזן החדש יאפשר לנו לחזור לגדל ריחן קייצי באופן סדיר, ולהחזיר לארגזי הקיץ הח'ביזאים את הארומה המיוחדת הזאת.

יש השערות שונות באשר למקור שמו: בזיל או בזיליקום: יתכן שהוא קרוי כך על שם הבזיליקה, כנסיה מלבנית שבגינותיה גידלו ריחן לרוב. יתכן גם ששמו מגיע מהמילה היוונית Basilus שפירושה "מלך". כנראה זכה הריחן לתואר כבוד זה בשל מעמדו כצמח מרפא חשוב. שמו העברי – ריחן, והערבי – רַיְחַאן – מהללים את ריחו הייחודי העז. המילה ריחן מופיעה במדרש כונן (ברייתא דמעשה בראשית): הבית השלישי בנוי מכסף וזהב טוב ומכל מיני אבנים טובות ומרגליות, והוא גדול מאד וכל טובות שמים וארץ שם הם. וכל מיני מגדים ומיני בשמים ומיני ריחנים נטועים שם.

האגדה מספרת ששמו נגזר משמו של דרקון אימתני בשם בזיליה, שרק ההתבוננות בו היתה גורמת לנשמתם של אנשים לפרוח מקרבם, ורק צמח ריחן היה סגולה נגד פגיעתו הרעה. ואכן, הריחן ידוע ביעילותו כאמצעי להרחקת חרקים ומטרידים (אמנם קטנים מדרקונים…), ובאיטליה ובצרפת מגדלים אותו על אדן החלון כדוחה מזיקים. סברה אחרת היא שהצמדת עלי ריחן למקום עקיצת חרק ארסי יעילה כדי לשאוב את הארס ממקום העקיצה. גם בגן ירק משולב משתמשים בריחן כדי למשוך חרקים מועילים ולדחות זבובים ויתושים. ושתילת ריחן ליד עגבניות ואספרגוס ידועה כמשפרת את טעמם.

הריחן משמש גם כשותף סמוי לאיתותי אהבים – כשנערה סיציליאנית מסירה את עציץ הריחן מאדן החלון שלה, אות הוא שאהובה יכול לטפס אל חדרה, וכדי להיות ממש ברור הוא זכה לכינוי Bacia Nicola – נשקיני ניקולה. בדרום איטליה נהגו נערות לעטר את ראשיהן בזר ריחן כאות לתומתן וכסמל לאחוות המינים, וגבר איטלקי רומנטי הרוצה להראות לעולם שהוא מאוהב, יענוד צרור ריחן על דש בגדו. בהודו מקובל הריחן כקמע המרחיק מרעין בישין שעלולים לפגוע בפוריות, ולכן הוא נשתל ומטופח סביב הבית ובמקדשים.

יהודי מרוקו, תימן, אלג'יר תוניס ולוב משתמשים בריחן כצמח בושם, ומברכים עליו את ברכת "בורא מיני בשמים" בהבדלה (בדרך כלל יהיה זה הריחן הסגול). לריחן זנים רבים: הוא ימופיע בצבעים שונים מירוק לגמרי ועד סגול לגמרי (וכל המנעד באמצע), עלים חלקים או משוננים, עגולים או ארוכים, ובמגוון טעמים, המשותף לכולם הוא הריח האופייני… אי אפשר להתבלבל.

Basil Collection

ברפואה העממית משמש תה ריחן לטיפול בכאבי בטן, ותמצית ריחן מסייעת לטיפול במחלות עור. תערובת של תבלינים שונים וריחן ניתנה לאנשים שסבלו מנדודי שינה, ואכילת זרעי ריחן עם העלים הייתה תרופה לחיזוק פעולת הלב. לשמן האתרי המצוי בעלי הריחן תכונות אנטי בקטריאליות, אנטיספטיות ואנטי פטרייתיות. הוא מכיל לינלאול Linalol, מתיל חביקול Methyl chavicol, וחומצת ציפורן Eugenol,  להם תכונות של עידוד הזעה, עידוד פעולות הקיבה, הקלה על מחלות דרכי הנשימה והגברת הפרשת חלב אצל נשים. הריחן מכיל גם ויטמין A וויטמין C.

תה ריחן (8 עלים בספל מים רותחים) משמש כדי להקל על שיעול, להפיג גזים במעיים, להקל על חניכיים כואבות, להקל על התכווצויות של המחזור החודשי, לשמור על לחץ דם מאוזן וגם פשוט – להרגיע לשם שינה טובה.

ולסיום – טיפ חשוב! איך שומרים על הריחן טרי?

כאמור, הריחן חובב חום וסובל בקור, ולכן שמירה במקרר בטמפרטורה נמוכה מ- 12 מעלות תזיק לו – הוא ישחיר וירקב, אבל מכיוון שהוא עלה ירוק ועדין, הוא לא יחזיק גם מחוץ למקרר סתם כך על השיש, ופשוט יבול.
לכן – כדי להאריך את חייו: חותכים את קצות הגבעולים חתך נקי, כמו שהייתם עושים בזר פרחים, ומניחים את הזר בצנצנת/כוס מים (5-3 ס"מ). מניחים את הצנצנת במקום מואר היטב, ומכסים את העלים ביממה הראשונה בשקית פלסטיק עם חורים. בתוך ימים ספורים יצמחו שורשים שיתנו לריחן שלכם חיים וישאירו אותו רענן במשך שבוע ויותר.

אז יחד עם הריחן הנחמד שלנו, אנחנו מאחלים לכם ימי קיץ ריחניים, בטוחים, מלאי אהבה ובריאות.
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח'ביזה

_____________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: קישואים, חסה, תירס, אבטיח/מלון, מלפפון, עגבניה, תרד ניוזילנדי/בזיל/מנגולד, במיה/שעועית צהובה/לוביה תאילנדית/נתח דלעת, כוסברה, חצילים/תפו"א/פלפל, עגבניות צ'רי

בארגז הגדול גם: בצל ירוק/בצל טרי, פטרוזיליה, דלעת ערמונים/דלורית/דלעת אמורו.

בארגז הפירות: ענבים, תפוח עץ, מנגו. בארגז הגדול: אפרסק. בארגז הקטן: בננה.

6-8 ביולי 2020 – פצצת דלעת

הַיָּרֵחַ בְּגִנָּתִי
מִבַּעַד לַתּוּת
פְּצָצַת דְּלַעַת
וְקִשּׁוּא נַבּוּט

יורם ורטה, מתוך קיץ וחורף: מרובעים

הקיץ מביא איתו מדי שנה ירקות חדשים לארגז, וביניהן, את העושר המקסים של ריבוי הדלעות שלנו – בפאראפרזה על הביטוי הידוע, כשם שד(ל)עותיהן שונות, כך גם פרצופיהן שונים – ירוקות, צהובות, כתומות או בז'יות, מפוספסות ומנוקדות, חלקות ומחוספסות, עגולות, אליפסות, אגסיות, איצטרובליות, מחודדות, פחוסות, שטוחות, קטנות, גדולות, גדולות מאוד מאוד… מצעד ססגוני של קורקורביטות חביבות (curcurbita הוא שמה הלטיני של משפחת הדלועים כולה), יפות וטעימות.

השנה גידלנו 5 זני דלעת – מהעצומה ביותר, הטריפולטיאית הענקית, שיכולה בקלות לשמש כלי תחבורה לנסיכה חסרת נעל, דרך דלעת נפולי הבינונית, הדלורית החמוקה, דלעות אמורו הכתומה ועד לדלעת הערמונים הירוקה הקטנה, שניתן לחפון ביד בחיבה. המגוון הזה שונה גם מבחוץ אך גם מבפנים – בצבעים שנעים מצהוב לסלמון ולכתום כהה, בטעמים: נייטרלי עדין, אגוזי, מתוק, ומרקמים: רטוב ועסיסי, יבש ועמילני, או ספגטיני ארוך ודק…

התקופה הקרובה היא תקופה של הרבה דלעות קטנות. תקבלו מהן כמעט מדי שבוע. למי שהכמות רבה לו, אנחנו מזכירים שלא צריך להשתמש בהן מיד. אנחנו מעדיפים לשלוח את הדלעות אליכם, כי אצלנו בצפיפות של מאות, הן מתקשות לנשום, אבל אצלכם  – על הדלפק במטבח או על בסלסלה נאה בסלון, הן יישמרו מצויין, ובינתיים יקשטו את הבית ביופיין. שמרו אותן מאווררות ויבשות, ותוכלו להשתמש בהן גם בעוד חודש, ואפילו חודשיים. אם הן מתחילות לפתח רשת קורים דקיקה עליהן, נגבו אותן במגבת יבשה, הקורים הללו עלולים לגרום לריקבון.

הן החלו לטפטף לארגזים כבר בשבועות האחרונים: דלוריות, זוג דלעות ערמונים ירוקות, דלעת האמורו הכתומה, ובקרוב יגיע גם חריץ חתוך של דלעת נפולי לביקור. בהמשך תפגשו את הביג מאמא – דלעת טריפולי הגדולה, שתלווה אותנו עד בוא החורף.

הדלעות הגדולות, הדלעות הקטנות (המכונות גם קישואי חורף – winter squash) והקישואים הקייציים (ובתוכם הזוקיני) שייכים מבחינה בוטאנית לאותו הסוג ואפילו לאותם המינים. החלוקה בין קישואים ודלעות, היא מלאכותית ואנושית – היא קשורה לשלב בו הם נקטפים ולצורה בה אנחנו, בני האדם, משתמשים בהם. כולן נזרעות (בשדה פתוח, בעונתם הטבעית) מסוף החורף-תחילת האביב, וכולם גדלים מהאביב ועד סוף הקיץ.

את הקישואים הקייציים קוטפים מוקדם, לפני הבשלה מלאה, כשקליפתם דקה וגרעיניהם אינם מפותחים, לפעמים רק 40 יום ממועד זריעתם. מכיוון שקוטפים מן הצמח את פירותיו לפני שהספיק לייצר זרעים פוריים, הוא ממשיך ומנסה, ומוציא עוד ועוד פירות (ובתוכם זרעים) כדי לעשות מה שמנסים כל הצמחים (ובעלי החיים): להפיץ את הגנים שלו. ואנחנו זוכים לתקופת קטיף ארוכה מצמח שמניב עוד ועוד ועוד. הקישואים הללו אינם נשמרים לאורך זמן ולכן בעבר נאכלו רק בעונתם הטבעית – באביב, בקיץ ובסתו המקודם. כיום מגדלים קישואים בחממות גם בחורף ולכן עונתם די היטשטשה.

לעומתם, הדלעות (הגדולות והקטנות), נקטפות בבגרותן-בשלותן, כשקליפתן עבה וקשה וגרעיניהן גדולים וקשים (ומתאימים לפיצוח). מכיוון שאנחנו ממתינים להן עד שיגיעו לסיום ההבשלה הן נקטפות כ-3-5 חודשים מיום הזריעה, הדלעת הטריפוליטאית הענקית דורשת מאיתנו להמתין בסבלנות לפעמים גם חצי שנה. בשל הקליפה הקשה של הדלעות הללו הן נשמרות יפה לפעמים גם חודשים ארוכים, ולכן נאכלות גם בחורף, מעלה זו היתה משמעותית במיוחד בצפון אמריקה, מולדתן, באיזורים בהם קר מדי לגדל מזון בחורף. הדלעות היו נשמרות בקלות באסמי אחסון ומוסיפות מתיקות וטעם של קיץ גם לימות החורף הקרים (ומכאן שמן של הדלעות הקטנות: winter squash).

הנה כמה מהן  שכבר פגשתם:

מקורה של דלעת הערמונים (Acorn) הוא במקסיקו וארה"ב, שם בייתו האינדיאנים את הזנים המוקדמים. הזן הירוק הכהה מהסוג שאנחנו מגדלים, הוצג ב-1913 והתקבל בהתלהבות בשל טעמו המצוין אך גם בשל גודלו הקטן והקליפה הרכה שלו, הקלה גדולה למי שניסתה להתמודד עד אז עם דלעות ענק קשוחות. בארה"ב, בה ארוחת הערב נאכלת לפעמים ביחידות, הוא התאים למנה ליחיד וכן לממולאים.

בשרה של דלעת הערמונים יבש והיא מתוקה ואגוזית משהו, מה שהקנה לה את שמה העברי הפיוטי "דלעת ערמונים". בגלל המתיקות הנעימה היא הולכת מעולה גם עם מלוח – שמן זית, מלח, פלפל ועשבי תיבול, וגם בכיוון המתוק – במשיחה עדינה של דבש או סילאן. בגלל החריצים המעטרים אותה קשה לקלף אותה, אבל גם לא צריך. היא נאכלת מצויין בקליפתה. אם בכל זאת אתם רוצים אותה בלי קליפה – הסירו את הקליפה רק אחרי הבישול או האפיה, חבל על המאמץ לפני, ואחרי זה בקלי קלות.

דלעת הערמונים מכילה יותר ויטמין C וסידן מדלעות אחרות ופחות ויטמין A. אם תהיו חביבים אליה היא תחזיק מעמד כמה חודשים, מקשטת את השולחן אצלכם בעודה בקליפתה, אבל טעמה יתעמעם. כך שגם קישוט לכמה שבועות מספיק בהחלט ואחריו – לתנור ולצלחת!

דלוריתהדלורית (Butternut) פותחה כנראה על ידי גנן חובב (לא חקלאי ולא מדען), שעשה נסיונות טיפוח זנים בדונם אחד זעיר ליד ביתו בסטואו, עיירונת לא רחוק מבוסטון. שמו היה צ'ארלס לגט. את פרי נסיונותיו הוא הביא למו"פ בוולטאם הסמוכה, שם התלהבו מהתוצאה והוא העניק שם לפרי טיפוחיו, butternut, כי היה, לדעתו, חלק כמו חמאה וטעים כאגוז.. לישראל היא הגיעה בשנות השמונים, ולאחר נסיונות בכמה שמות (דילעית, דלעת קטנה) זכתה לכינוי הנחמד והקליט: "דלורית".

. היא אוהבת בדרך כלל אקלים טרופי: לח וחם, ויותר מכל אחיותיה ממש לא מסתדרת עם קור. אולי לכן היא הזן המקובל בארץ. הזנים הראשונים מן המין הזה היו בעלי גוף שמנמן (בו נמצא חלל הזרעים) וצוואר ארוך מאוד ולפעמים מעוקל, עם השנים פותחו זנים שצווארם שמנמן וקצר, וחלל הזרעים בתוכם קטן, כדי לספק פרי אחיד ועב בשר המתאים לדרישות השוק. הן יכולות להיקטף גם בשלב מוקדם, כמו קישוא ולמעשה טעימות מאוד (יש הטוענים שיותר מהקישואים הרגילים…) גם בצורתן הצעירה. כיף לגדל אותן בגינה, לקטוף כמה מהן בתור קישואי קיץ ולתת לחלק להבשיל במלואן עד שיהפכו לדלוריות המוכרות.

בשל הקליפה החלקה של הדלורית היא קלה לקילוף, אפילו בקולפן ירקות פשוט. טעמה מתוק, ובשרה הופך חלק לאחר הבישול, אם כי יש הטוענים כי אפיה מיטיבה איתה. היא עשירה מאוד בויטמין A, ובתנאים טובים יכולה להישמר עד חצי שנה (השאלה היא אם אתם יכולים להתאפק…).

amoroדלעת האמורו (מי שהעניק לה את שמה היה, כמובן, מאוהב) היא דלעת כתומה עגולה ופחוסה, ויש לה מעין טוסיק קטן למטה. היא שייכת לקבוצה מכובדת שאנחנו כבר מכירים – חמולת הקבוצ'ה, או הדלעות היפניות (ויש שקוראים לטיפוס הזה האיקידו). את כולן מאפיינת קליפה עבה ממש  וגבשושית משהו, שממש קשה לקלף, ובשר יבש יחסית.

קבוצ'ה היא המילה היפנית לדלעת. מקורו של השם נעוץ במסעה של הדלעת ממסו-אמריקה ליפאן. לאחר שהספרדים והפורטוגזים הגיעו לאמריקה וגילו את הירקות והפירות החדשים, הם החלו להפיץ אותם למקומות הבאים אליהם הפליגו. הדלעת הגיעה ליפאן כנראה באמצע המאה ה16 על ידי מלחים פורטוגזים שהביאו אותה מקמבודיה וכינו אותה Cambodia abóbora, שם שקוצר ועוות והפך לקבוצ'ה, ביפאן – כך מכונה דלעת, וזהו גם שמה של קבוצת הדלעות המסויימת הזאת.

צבעה הכתום מעיד על כך שהיא עשירה בבטא-קרוטן (ויטמין A), וכמו כן היא מספקת כמות נדיבה של ברזל, ויטמין C ואשלגן. היא מזכירה בטעמה את דלעת הערמונים. היא קשה מאוד לחיתוך ולכן כדאי לרכך אותה קודם כל באידוי או אפיה קלה ( תחילה יש לנקב בה חורים כדי לאפשר לאדים לצאת החוצה) ואז ניתן לחתוך אותה, להוציא את הגרעינים ולהמשיך בדרך המועדפת עליכם.

ירוקה מבחוץ, כתומה מבפנים, גלילית וארוכה מאוד, ויש לה גרעינים של דלעת… זאת דלעת נאפולי. אנחנו מגדלים אותה אצלנו כבר כמה שנים, היא טעימה ומתוקה, וניתן לחתוך אותה לרוחב לפרוסות פרוסות עבות, קצת כמו כיכר לחם…

זהו זן מורשת ישן וטוב, שלמרות שעוברות השנים, לא נס ליחו והוא מגודל בצורה נרחבת באירופה וגם בישראל. הוא איטלקי במוצאו, כפי שבוודאי כבר ניחשתם, ויכול לשמש נבוט גנגסטרי מאיים לעת מצוא…

היא עתיקת יומין ומופיעה כבר בספר המאוייר "גינת הירק" של וילמורין משנת 1856, שמתאר את ירקות הגן המקובלים לתקופה. היא אהובה מאוד בדרום איטליה ושם מבשלים אותה יחד עם פלפל חריף, חציל, עגבניה, אגסים ושזיפים במרק עונתי הקרוי ג'ימבוטה, או מטגנים אותה ומגישים בתיבולים שונים. גם את הגרעינים שלה מנשנשים קלויים ומומלחים.

צורתה של דלעת נאפולי דומה לדלורית ענקית – יש לה ישבן רחב וצוואר בקבוק מעט צר יותר, אבל לעתים מגיע אורכה עד למטר. משקלה נע בין 7-15 ק"ג. גם המרקם שלה דומה לשל דלורית – חלק ודחוס יותר מדלעת רגילה ומתוק עדין. הפנים שלה גם הוא דומה לדלורית – יש לה בבטנה סבך של סיבים וגרעינים, אם זכיתם בגרעינים – אתם מוזמנים להשתמש גם בהם, אך אם קיבלתם פרוסה מהצוואר – זכיתם בנתח דלעת נקי מגרעינים. נחמד ממש.

הדלעות השונות והצבעוניות הן דוגמה ליצירות האמנות שהטבע יודע ליצור. לפעמים אמנים בני אנוש לוקחים את זה מדרגה אחת קדימה – אז הנה לקינוח – פסל דלעת יפיפה ומטורף של האמנית היפנית חובבת הדלעות יאיוי קוסמה (Yayoi Kusama):

מאחלים לכם הרחבת הד(ל)עת, וממולדת הדלעות – בון אפטיטו – בתאבון!
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח'ביזה.

_____________________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: קישואים, חסה, תירס, מלון/אבטיח, מלפפון/פאקוס, עגבניה, דלעת ערמונים/דלורית/דלעת אמורו/נתח דלעת, שעועית צהובה/לוביה תאילנדית, בזיל/כוסברה, חצילים/פלפל/תפו"א, תרד ניוזילנדי/מנגולד.

בסל הגדול גם: עגבניות צ'רי, פטרוזיליה, בצל ירוק/בצל טרי.

בסל הפירות: שזיף, תפוח, ענבים, מנגו.

יום רביעי: כרישה/בצל לח או ירוק/שום, קישוא, עגבניות צ'רי, תירס, מלון/אבטיח, שעועית צהובה/לוביה תאילנדית, חצילים/פלפל/תפו"א, כוסברה/בזיל, מלפפון/פקוס, דלעת אמורו/דלעת ערמונים/דלורית, תרד ניוזילנדי/מנגולד

בסל הגדול גם: פטרוזיליה, חסה, עגבניה/נתח דלעת

בסל הפירות: שזיף, תפוח, ענבים, מנגו.

29 ביוני-1 ביולי 2020 – ספיידרמן אוהב מלונים?

עונת האוכמניות המעולות של גדי ותמיר עומדת לקראת סיום.
נותרו עוד שבועות ספורים ואנחנו ניאלץ להיפרד מהקטנטנות המתוקות האלה.
כמה משמח שאוכמניות נשמרות מעולה בהקפאה – אז זה הזמן להצטייד באוכמניות שימתיקו לכם את החך עוד כמה חודשים…
הזמנה דרך מערכת ההזמנות שלנו.
______________________________

השבוע, לכבוד המלונים והאבטיחים שלנו ולכבוד חופשת הקיץ הנפתחת השבוע בבתי הספר, אנחנו מסיימים את טרילוגיית פירות מיקשת הקיץ שלנו ושולחים לכם סיפור מתוק ומצחיק – על אנאנסי העכביש והמלון והמדבר.

לפני הסיפור – קצת על אנאנסי העכביש:
אנאנסי (Anansi) הוא אל-עכביש מערב-אפריקאי, בנם של אל השמיים ואלת האדמה והפוריות. הוא אחת הדמויות הפופולריות ביותר במיתולוגיה המערב-אפריקאית. הוא נחשב כבורא השמש, הירח והכוכבים, וכמייסד התחלפות היום והלילה. הוא גם זה שיצר את האדם הראשון, ואביו הפיח בו רוח חיים. כמו "טריקסטר" טיפוסי הוא ערמומי, תחמן ומנוול, אך גם מלמד את האדם כיצד לזרוע תבואה ואיך לעבוד במעדר בשדותיו. ובתרבות המודרנית הוא מופיע בסדרת הקומיקס של מארוול כספיידרמן הראשון, שקדם לכל אנשי העכביש אחריו. הסיפור השבוע הוא עיבוד (שנעשה בידיו האמונות של אריק קימל) של אחת ממעשיות אנאנסי.

——————-

אנאנסי והמלון המדבר

בוקר בהיר אחד ישב אנאנסי העכביש על ענף עץ שיטה קוצני והביט מטה על גנו של פִּיל. פִּיל עדר בחלקת המלונים שלו.
המלונים הבשלים נראו כאילו הם קוראים לאנאנסי: "ראה כמה עסיסיים ומתוקים אנחנו! בוא ואכול אותנו!"
אנאנסי אהב מאוד לאכול מלונים. אך הוא היה עצל מדי לגדל אותם בעצמו, וכך, ישב למעלה על עץ השיטה, מתבונן וממתין, בעוד השמש עולה מעלה ברקיע והיום הולך ומתחמם. כשהגיעו הצהריים, כבר היה חם מדי לעבוד, ופִּיל הניח את המעדר ונכנס לביתו לחטוף תנומה.


זה היה הרגע אשר לו חיכה אנאנסי: הוא שבר ענף קוצני מהעץ וקפץ איתו למטה לתוך חלקת המלונים. בעזרת הקוץ הוא ניקב חור במלון הגדול והבשל ביותר, השתחל לתוך המלון דרך החור והחל לזלול. הוא אכל וזלל עד שהיה עגול כמו דובדבן.
"אני מפוצץ", אמר אנאנסי לבסוף, "פִּיל ישוב בקרוב, זה הזמן ללכת". אולם, כשניסה להשתחל החוצה דרך החור ציפתה לו הפתעה: הוא לא הצליח – החור היה גדול דיו לעכביש רזה ודק, אך קטן מדי לעכביש שמן ועגול…
"אני תקוע!" קרא אנאנסי "אנ'לא יכול לצאת. אצטרך לחכות עד שאהיה שוב רזה".

אנאנסי ישב בתוך המלון על ערימת גרעינים וחיכה. הזמן עבר לאיטו.
"משעמם לי" חשב אנאנסי "הלוואי שהיה לי משהו לעשות".
בדיוק אז הוא שמע את פִּיל שב אל הגן. לאנאנסי היה רעיון. "כשפִּיל יתקרב, אני אדבר. ופִּיל יחשוב שהמלון מדבר. איזה צחוק!"
פִּיל הגיע לחלקת המלונים. "הביטו על המלון הנאה הזה, כמה גדול ובשל הוא!" הוא אמר, כשהוא מרים את המלון.
"איי!" קרא אנאנסי.
פִּיל קפץ ממקומו "אה! מי אמר את זה?"
"אני אמרתי, המלון" אמר אנאנסי
"לא ידעתי שמלונים יודעים לדבר" אמר פִּיל
"כמובן שאנחנו יודעים לדבר. אנחנו מדברים כל הזמן. הבעיה היא שאתם אף פעם לא מקשיבים"
"אינני מאמין למשמע אזני!" קרא פִּיל "מלון מדבר! מי היה מאמין? אני מוכרח להראות אותו למלך!"

פִּיל רץ במורד הרחוב, ובידו המלון ואנאנסי בתוכו. בדרך הוא נתקל בהיפו.
"לאן אתה הולך עם המלון?" שאל היפו
"אני לוקח אותו אל המלך" אמר לו פִּיל
"לשם מה? למלך יש אלף מלונים"
"אין לו מלון כמו זה" אמר פִּיל "זהו מלון מדבר"
היפו לא האמין לפִּיל "מלון מדבר? איזה רעיון! זה מגוחך כמו…"
"…היפו רזה" אמר המלון
היפו התעצבן כל כך שפניו הפכו אדומות "מי אמר את זה? האם אתה אמרת זאת, פִּיל?"
"זה לא הייתי אני, זה היה המלון" אמר פִּיל "אמרתי לך שהוא מדבר, עכשיו אתה מאמין לי?
"אני מאמין!" קרא היפו "אני רוצה לבוא איתך. אני רוצה לשמוע מה יאמר המלך, כשיראה את המלון המדבר"
"אם כך, בוא איתי" אמר פִּיל. ופִּיל והיפו המשיכו יחד בדרכם, ואיתם המלון.

מפה לשם, הם פגשו בחזיר-יבלות. "לאן אתם לוקחים את המלון?" שאל אותם חזיר-יבלות
"אנחנו לוקחים אותו למלך" אמרו לו פִּיל והיפו
"לשם מה? למלך יש אלף מלונים" אמר חזיר-יבלות
"אין לו מלון כזה" ענה היפו "המלון הזה מדבר. שמעתי במו אזניי"
חזיר-יבלות החל לצחוק "מלון מדבר? הי, זה מגוחך כמו…"
"חזיר-יבלות יפה תואר" אמר המלון
חזיר-יבלות התעצבן כל כך שכל גופו רעד "מי אמר את זה? האם אתה אמרת זאת, פִּיל? האם אתה אמרת זאת, היפו?"
"כמובן שלא" אמרו לו היפו ופִּיל "המלון הוא שדיבר. עכשיו אתה מאמין לנו?"
"אני מאמין!" קרא חזיר-יבלות "תנו לי לבוא אתכם, אני רוצה לראות מה יעשה המלך כשיראה את המלון המדבר"
וכך, חזיר-יבלות, פִּיל והיפו המשיכו יחד בדרכם, ואיתם המלון.
בדרך הם פגשו בבת-יענה, קרנף וצב. גם הם לא האמינו שהמלון יכול לדבר, עד ששמעו אותו בעצמם, ואז גם הם רצו לבוא.

החיות הגיעו אל המלך. פִּיל השתחווה והניח את המלון לרגלי המלך.
"לשם מה אתה מביא לי מלון?" שאל המלך את פִּיל "יש לי אלף מלונים גדלים בגני"
"אין לך אף אחד כמו זה" אמר פִּיל "המלון הזה מדבר"
"מלון מדבר! אני לא מאמין! אמור משהו, מלון" דחף המלך את המלון ברגלו.
המלון לא אמר דבר
"מלון" אמר המלך בקול קצת יותר חזק "אין סיבה להתבייש. אמור מה שאתה רוצה. ברצוני רק לשמוע אותך מדבר"
המלון עדיין לא אמר דבר
המלך איבד את סבלנותו "מלון, אם אתה יכול לדבר, אני רוצה שתאמר משהו. אני מצווה עליך לדבר"
המלון לא השמיע קול
המלך ויתר "הו, זהו מלון מטופש!" אמר
ואז דיבר המלון: "אני מטופש? למה אתה אומר ככה? אני לא זה שמדבר אל מלונים!…"
החיות מעולם לא ראו את המלך כועס כל כך "איך מעז מלון להעליב אותי!" הוא צעק. הוא הרים את המלון והשליך אותו רחוק רחוק.
המלון קפץ והתגלגל כל הדרך עד לביתו של פִּיל. טראח! המלון התנגש בעץ השיטה והתבקע.

אנאנסי אסף עצמו מבין חלקי קליפות המלון, וטיפס החוצה. כל ההתרגשות הפכה אותו שוב רזה. ועתה, כשהיה שוב רזה, הוא היה רעב. הוא טיפס על עץ הבננה, התיישב במרכז אשכול בננות בשל, והחל לזלול.
פִּיל חזר, וניגש מיד לחלקת המלונים. "אתם המלונים הכנסתם אותי לצרות אצל המלך!" אמר פִּיל "מעכשיו והלאה אתם יכולים לדבר כמה שאתם רוצים. אני לא מתכוון להקשיב לאף מילה שלכם!"
"כל הכבוד, פִּיל!" קרא אנאנסי מתוך הבננות "אנחנו הבננות היינו צריכות להזהיר אותך – מלונים מדברים הם צרה צרורה"…

—————-

מאחלים לכם קיץ מתוק, עסיסי ונעים, מלא צחוק, חברים וסיפורים וכמובן – בריאות!
שבוע טוב – מכולנו בח'ביזה
_____________________________

השבוע יש לנו בזיליקום בחלק מהארגזים! נכתוב עליו בהרחבה בהמשך, אבל רצינו להדגיש את הוראות האחסון שלו: חותכים את קצות הגבעולים, שמים בכוס מים עד לגובה העלה התחתון. מניחים במקום מואר היטב. ביממה הראשונה מכסים בשקית פלסטיק מחוררת.

מה השבוע בסל?

יום שני: קישואים, חסה, עגבניות צ'רי, מלון/אבטיח, מלפפון, עגבניה, שעועית צהובה או ירוקה/נתח דלעת, תירס, פטרוזיליה, חצילים/פקוס/תפו"א, תרד ניוזילנדי/מנגולד.

בארגז הגדול גם: בצל ירוק/כרישה/שום, בזיל/כוסברה, דלורית/דלעת אמורו/דלעת ערמונים.

בארגז הפירות: בננה, שזיפים, מנגו. בארגז הקטן: תפוחי עץ. בארגז הגדול: נקטרינות.

יום רביעי: חסה, קישוא, עגבניה, תירס, מלון/אבטיח, עגבניות צ'רי/נתח דלעת, חצילים/פקוס/תפו"א, פטרוזיליה/כוסברה, מלפפון, דלעת אמורו/דלעת ערמונים/דלורית, תרד ניוזילנדי/מנגולד.

בארגז הגדול גם: בזיל, כרישה/בצל לח או ירוק/שום, שעועית ירוקה או צהובה/לוביה תאילנדית.

בארגז הפירות: נקטרינות/שזיפים, תפוחי עץ, ענבים. בארגז הקטן: בננה. בארגז הגדול: אפרסקים.

22-24 ביוני 2020 – לכבוד הקיץ שהגיע…

ברוח ההתחדשויות העונתיות – מחלבת עיזה פזיזה מוסיפה למבחר הגבינות המעולות שלה גבינת סיגל ביין – חריץ גבינה חצי קשה בסגנון פקורינו צעירה ביין אדום, ארוזה בוואקום.

בגבינה כ26% שומן, משקל החריץ כ150 גרם, המחיר: 33.5.

________________________________________________

כדי להמתיק את הימים החמים האלה – אנחנו פוצחים במבצע תמר ברהי: בתקופה הקרובה ארגז תמר ברהי 5 ק"ג יעלה 130 שקלים (במקום 150).

 

הברהי הוא תמר קטן, מתוק מאוד ורך – בשל טעמו הקרמלי, בסמר העניקו לו את הכינוי "טופי של תמר". מצויין לשייקים ולאפיה וכמובן לנשנוש בריא…

בתאבון ולבריאות!

_____________________________________

אישה באבטיח

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא,
היו לה שני שרפרפים וכסא ומנורה.
היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון,
ותלתה שם תמונה והכניסה ארון.
וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה,
ופתאום – הסתיימה העונה…

(מילים: נורית זרחי, לחן: שלמה גרוניך, ביצוע: חוה אלברשטיין, איור: יוסי אבולעפיה)

 

יש לי חשד הגברת עליה שרה חוה אלברשטיין התגוררה באבטיח בשדה שלנו… אמנם קשה לי לדמיין איך היא דוחקת לתוך האבטיחים שלנו את כל מטלטליה, אבל מצד שני, מוכרת לנו מאוד התחושה של "פתאם – הסתיימה העונה!". עונת האבטיח בח'ביזה היא קצרונת, כחודש בערך, ולפני שתסתיים, רצינו לספר לכם כמה דברים עליו – אז הנה השבוע – עלון בירוק ואדום:

ממש השבוע מגיע הקיץ באופן רשמי, ולמרות שהשנה האביב היה חביב למדי ולא חם מדי (רוב הזמן), אנחנו בהחלט יודעים שימי החום הכבד ממש מעבר לפינה, אבל האבטיחים לא מתרגשים – האבטיח זקוק לחום רב, אותו הוא מכיר ממקום מוצאו, בדרום יבשת אפריקה, במדבר קלהארי. במדבר הלוהט היה האבטיח, שלמעלה מ-90% ממנו הוא מים, מקור חשוב וחיוני לנוזלים לאדם ולחיות הבר. הקושי בבחירת אבטיח מוצלח הוא עתיק יומין: זני הבר המתוקים זהים מבחוץ לזני הבר המרים, ולכן היו מנקבים עוברי האורח הצמאים חור בקליפת האבטיח ובודקים האם מר הוא או מתוק.

מדרום אפריקה הוא התפשט צפונה לכל אפריקה, וגודל במצרים כבר לפני 4000 שנה. המצרים קישטו בציורי אבטיחים קירות של חדרי קברים ומערות, והיו משאירים אבטיח ליד המתים כדי להזין אותם במסע לעולם הבא. גם העברים הכירו אותו כבר ממצרים "זכרנו את הדגה… את הקישואים ואת האבטיחים". מצפון אפריקה הגיע האבטיח למזרח התיכון, הוא גודל בארץ ונזכר במשנה בסוגיות שונות. לסין הוא הגיע במאה ה-10, וכיום סין היא המגדלת הגדולה ביותר של אבטיחים, (ואחריה תורכיה ואיראן). במאה ה-13 הביאו אותו המורים לאירופה, יחד עם צמחים נוספים שהכירו באפריקה ואסיה, ולאמריקה הוא הגיע עם העבדים האפריקאים שהובאו לשם, ועם המתיישבים שהגיעו מאירופה.

הרומן של ח'ביזה עם אבטיחים התחיל בתמימות, שאפתנות ו… כשלון… בשנה האחרונה שלי בקליפורניה, לפני שהקמתי את ח'ביזה, גידלתי אבטיחים שבתוכם הם אדומים או כתומים או צהובים (בחווה של ג'ו פרי, החקלאי המנטור שלי). היתה לנו הצלחה נחמדה ואני הייתי תחת הרושם שדי פשוט לגדל אבטיחים, ולכן כשהכנתי רשימת גידולים נכנסו אלו אחר כבוד באות א'. אלא שבשנה הראשונה פשוט לא הלך לנו, ומערוגות האבטיח המפוארות שלנו קטפנו רק תריסרים מעטים. למזלנו גם מספר הלקוחות שלנו אז, ב2004, היה כשני תריסרים והם נהנו מקומץ האבטיחים (שהיו, למען האמת, גם לא ממש מתוקים…).

אחת הסיבות המרכזיות לכשלון היתה התזמון – אני זרעתי אבטיחים כמו בקליפורניה – בסוף האביב, עונה שאצלנו, בישראל, היא מרובת וירוסים ומחלות, במיוחד בקרב משפחת הדלועים, אליה משתייך ידידנו. לאחר פאוזה של כמה שנים, ורכישת נסיון בתחום הדלועים, ובמיוחד בתחום ההגנה מפני הוירוסים שלהם, החלטנו לנסות שוב, והפעם בתזמון נכון: להקדים את הוירוסים. לפני כשמונה שנים עשינו נסיון נוסף, מוקדם יותר ומוצלח יותר. כעבור שנה השתפרנו אף יותר, ולפני שבע שנים העזנו לראשונה לשתול שתילי אבטיח "ללא גרעינים".

גידול אבטיח כזה מסובך יותר מגידול אבטיח "של פעם" עם גרעינים, משום שאנחנו מנסים בעצם לפעול כנגד הטבע. כל פרי וירק מנסה לגדול לשם מטרה אחת ויחידה – להעמיד צאצאים (כלומר – גרעינים). מנגד, עומד לו האדם ומנסה להיפטר מהגרעינים הללו, ולא ביריקה. בני האנוש הפכו מפונקים ומאסו בפירות מגורענים, ולכן ניסו ומנסים לפתח פירות ללא גרעינים, ש"מפריעים" לאכילה. אבטיח ללא גרעינים מכיל בכל זאת מעט זרעים קטנים, אלא שרובם שקופים ומעטים, ואינם פוריים. תודו שזה מוזר. לנסות לפתח פרי שבעצם לא מפיק זרעים, ולכן לא יכול להעמיד צאצאים ולהפיק פירות נוספים. מצד אחד מוקדש מאמץ מדעי כביר לשכלל ולשפר את הפוריות האנושית (הפריה חוץ גופית, הקפאת עוברים ותאי זרע, פונדקאות וכו'), ומאידך, אצל הפירות אנחנו מטפחים עקרות…

אז איך בעצם נוצרים כל שנה עוד ועוד אבטיחים "חסרי גרעינים"? הסבר טיפה מדעי:
זרעים של אבטיחים רגילים הם זרעים "דיפלואידים" = בעלי 2 סטים של כרומוזומים (2X).
הזרעים שאנחנו זורעים כדי להפיק אבטיחים ללא גרעינים הם זרעים "טטראפלואידים" = בעלי 4 סטים של כרומוזומים (4X).
זרעי אבטיחים "ללא גרעינים" הינם בעלי קליפה קשה מהרגיל, וקשה להנביט אותם, יותר מאשר זרעי אבטיחים רגילים, ולכן בדרך כלל שותלים אותם משתילים שהונבטו וגודלו במשתלה בתנאים מבוקרים ומשופרים.
הזרעים נובטים ומתפתחים לצמחים שיוציאו עלים ופרחים, אך לא יפיקו פרי אם לא יואבקו ע"י פרחי אבטיח רגיל, ולכן מוכרחים לשתול שורת אבטיח רגיל (2Xׂׂ) על כל שלוש שורות אבטיח "ללא גרעינים" (4X).
במהלך ההאבקה תורם כל צמח חצי מכמות הכרומוזומים שלו: 1+2 ומתקבל פרי שזרעיו "טריפלואידים" = בעלי 3 סטים של כרומוזומים.
המספר האי זוגי הזה פוגם ביכולת הזרע בצמח החדש להתרבות ולמעשה מעקר אותו. מתקבל אמנם פרי, שהוא למעשה עסיסי ומוצק יותר מפרי "בעל גרעינים", אך זהו פרי שהתפתח מ"רביית בתולין" – מתא בלתי מופרה והוא נקרא "פרי פרתנוקרפי", זהו בעצם ה"פרד" של עולם הצומח.

האבטיחים אהובים לא רק עלינו, הולכי על שתיים, אלא גם על חיות בר וכמובן… ציפורים ובפרט עורבים בעלי תעוזה, מקור חזק וחיבה למתוק. אנחנו מתעקשים להגן על הפירות שלנו, אחרת נמצא אותם כך:

כדי להגן עליהם אנחנו מכסים אותם ברשת ציפורים ומונעים מן העורבים לנקר בהם, והשנה אנחנו מנסים הגנה כפולה – מלמטה בעזרת רשתות, ולמעלה בעזרת… דחליל ציפור, עליו סיפרתי לכם גם בשבוע שעבר. לטובת מי שפספס: מדובר בעפיפון בצורת עוף דורס גדול המותקן על מוט טלסקופי גמיש בגובה 6 מטרים. בכל בריזה אפילו עדינה (פחות מ2 קמ"ש), העפיפון ממריא ועף באופן אקראי המחקה את התעופה של עוף דורס. התעופה האקראית והמשתנה שלו מונעת מהציפורים המזיקות להתרגל אליו ולכן הם ממשיכות להירתע ממנו – הוא יותר מדי דומה לדבר האמיתי (גם אנחנו מתבלבלים…). תוכלו לשפוט בעצמכם – הנה הוא:

האבטיח הוא פרי מרפא. המים הרבים שבו מנקים את הגוף ומיץ אבטיח מומלץ לסובלים מבעיות בשלפוחית השתן ובתפקודי כבד וגם לניקוי הכליות. עוד סגולה של אבטיח היא ניקוי הגוף עשן הסיגריות הנכנס אליו, והוא מומלץ למעשנים אקטיבים וגם לפאסיביים. גרעיני האבטיח משמשים (מרפואות תימן) לניקוי כתמים וריח רע מהפה והשיניים. יש להשרות במים זרעי אבטיח כתושים היטב, לסנן ולשטוף את הפה. ברפואת עיראק משתמשים בקליפת האבטיח לטיפול בעור נגוע בפטרת. גם יהודי לוב משפשפים את עורם בקליפת אבטיח במקרים של כתמי עור. האבטיח מכיל ויטמין A בצורת קארוטין, ויטמין C, ויטמינים ׁB1, B2, הוא דל בנתרן ועשיר באשלגן. עוד מידע מקיף ומפורט על סגולות ההזנה והמרפא של ידידנו העגול והאדום תוכלו למצוא כאן.

אז איך איך קוטפים אבטיח בשל ומתוק?
– אנחנו קוטפים את האבטיח כשהקנוקנת ליד עוקץ הפרי מתייבשת. בדוכן האבטיחים תוכלו לנסות ולודא שהעוקץ יבש ומכווץ קצת, כך שהפרי לא נקטף ירוק.
– החלק שבא במגע עם הקרקע מחליף את צבעו, כך שאתם צריכים לחפש כתם צהוב על אחד מצידי האבטיח.
– והסימן המסתורי מכולם – צליל עמום נשמע בתגובה להקשה על הפרי.

הנה ההסבר בסרטון

איך לאחסן אבטיח? 
הטמפרטורה המושלמת לאחסון אבטיח היא כ- 12 מעלות, אולם גם בטמפרטורת החדר (בערך 23 מעלות) אפשר לשמור אבטיח שלם בין שבוע ל- 10 ימים. אחסון ממושך מדי יגרום לאבטיח לאבד מטעמו ולשנות את מרקמו.
לא מומלץ להקפיא אבטיח או לאחסן אותו במדפים הקרים ביותר במקרר. חשיפה לקור מוגזם תגרום לאבטיח כוויות קור, תפגע במתיקות ובטעם שלו, ותביא לכך שהליבה המוצקה של האבטיח תעשה קמחית ורכה.
אם תרצו לאחסן אותו שוב לאחר שחתכתם אותו, מומלץ לאחסן את האבטיח עטוף בניילון נצמד בטמפרטורה של 3- 4 מעלות צלזיוס.

ולסיום – אחרי שבחרתם אבטיח מצוין, חתכתם, הוספתם נענע וגבינה בולגרית, זה הזמן להתרווח ולנשנש אבטיח תוך עיון באוסף עובדות מפתיעות, מעניינות וגם סתם מצחיקות על אבטיח.

באגף המתכונים באתר שלנו תמצאו דברים מעניינים שאפשר לעשות עם אבטיח, מלבד פשוט לנגוס…

אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח'ביזה הקייצי

_______________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: קישואים, דלעת ערמונים/דלורית, מלון/אבטיח, מלפפון, עגבניה, דלעת אמורו/נתח דלעת, תירס, פטרוזיליה/כוסברה, שעועית ירוקה, תרד ניוזילנדי/מנגולד. ארגזים קטנים בלבד: עגבניות צ'רי.

בארגז הגדול גם: בצל ירוק/כרישה/שום, חציל/תפו"א, סלק/פקוס, חסה.

בארגז הפירות: תפוח עץ, בננה, נקטרינות. בארגז הקטן: דובדבנים. בארגז הגדול: אפרסק שטוח.

יום רביעי: חסה, קישוא, עגבניה, תירס, מלון/אבטיח, שעועית ירוקה, חצילים/פקוס, פטרוזיליה /כוסברה, מלפפון, דלעת אמורו/נתח דלעת, תרד ניוזילנדי/מנגולד.

בארגז הגדול גם: סלק/דלעת ערמונים/דלורית, עגבניות צ'רי, כרישה/בצל לח/בצל ירוק.

בארגז הפירות: תפוח עץ/דובדבן, בננה, נקטרינות, ענבים.

15-17 ביוני 2020 – ריח מלונים

כדי להמתיק את הימים החמים האלה – אנחנו פוצחים במבצע תמר ברהי:

בתקופה הקרובה ארגז תמר ברהי 5 ק"ג יעלה 130 שקלים (במקום 150).

הברהי הוא תמר קטן, מתוק מאוד ורך – בשל טעמו הקרמלי, בסמר העניקו לו את הכינוי "טופי של תמר". מצויין לשייקים ולאפיה וכמובן לנשנוש בריא…

בתאבון ולבריאות!

____________________________________

וברוח ההתחדשויות העונתיות – מחלבת עיזה פזיזה מוסיפה למבחר הגבינות המעולות שלה גבינת סיגל ביין – חריץ גבינה חצי קשה בסגנון פקורינו צעירה ביין אדום, ארוזה בוואקום.

בגבינה כ26% שומן, משקל החריץ כ150 גרם, המחיר: 33.5.

בתאבון!

___________________________________

מתיקות של קיץ

כבר כמה שבועות שפירות מתוקים ועגולים מתחילים להציץ בארגזים – אז השבוע עלון שכולו מתיקות וקיץ – על הפירות שבשבילם כמעט נסבל לעבור ימי קיץ חמים כמו אלו שעוברים עלינו, או לפחות אם בלתי נסבל, אפשר תמיד להתנחם בהם – המלונים…

בינתיים אנחנו בח'ביזה דבקים בזהותנו כפלאחים, עובדי אדמה, מגדלי ירקות. היה לנו רגע או שניים שחשבנו לטעת מטע קטן של עצי פרי, אבל בינתיים החלטנו לדבוק בקרוב לקרקע. אבל המתיקות אינה רק מנת חלקם של פירות עץ, ולכן, מדי שנה אנחנו לא מוותרים על זוג פירות שגדלים בהשתרעות נינוחה בשדה הפתוח, לא על עץ ולא על שיח והפכו כבר אורחי קבע בארגזי הקיץ שלנו– הלא הם המלון והאבטיח.

הם שייכים למשפחת הדלועים, חמולת קיץ מפוארת, דודנים לשאר בני המשפחה המשתרעים שלהם – הדלעת, הקישואים, המלפפון והפקוס (ולכל מי שעדיין חושב שאנחנו שולחים לו שתי שקיות קישואים לאחרונה, אני ממליצה להעיף מבט בעלון לפני שבועיים שהוקדש לו). הפאקוס, למרות שהוא מתנהג כתחליף מלפפון, הוא בעצם מלון שנקטף צעיר, וטוב שכך, כי הפאקוס לא יצבור מתיקות ככל שיתבגר, אבל המלונים דווקא כן. לקראת הבשלתם עולה רמת הסוכר בפירות, והם הופכים נחשקים, לא רק לנו, לצערנו, אלא גם לציפורים ולעכברים שיודעים לאתר מצויין מלון בשל ועסיסי ומתעקשים לחלוק איתנו מדי פעם… (עוד על כך בהמשך).

אנחנו משתדלים להכניס את המלונים לאדמה מוקדם ככל האפשר. חלק מהם נזרעים, ואחרים נשתלים, כדי להרוויח עוד קצת זמן ופחות עישוב. המלונים הראשונים נשתלו כבר בתחילת ובאמצע פברואר ושוב נשתלו ונזרעו במרץ, באפריל ובמאי. מכיוון שבתחילה עוד היה חורף ממש, כיסינו אותם ביריעות פלסטיק מלמעלה, כדי שיהיה להם חמים ונעים, והם יצליחו לצמוח ולהתחזק בחממונת הקטנה שנוצרה תחת הפלסטיק, הסבבים הבאים כבר נשתלו בערוגה פתוחה, כי מזג האויר התחמם. אנחנו שותלים וזורעים אותם במספר סבבים, כדי שנוכל לקטוף לאורך זמן מן המתוק המתוק הזה.

בתחילת הגידול המלון מכוסה בבד לבן ודק, המכונה אגריל, שמאפשר לצמח לגדול בשלוה בלי להידבק בוירוסים ומחלות המגיעים מחרקים שונים. בשלב שהצמח מגיע לפריחה, אנחנו צריכים, כמובן, להסיר את ההינומה הלבנה ולאפשר לכלה הנאוה להתמודד עם העולם שבחוץ – כי עם כל הסכנות האורבות ממחלות ווירוסים, באיר הפתוח ישנו גם המפגש הצפוי עם חרקים מאביקים, שבלעדיו לא יהיו האבקה והפריה ולא יהיו פירות מתוקים.

קצת פחות מחודשיים לוקח למלונים הראשונים לקרוץ לנו בעגלגלות ירוקה מן הערוגה, ומקץ כמה שבועות, חודשיים ומשהו עד שלושה אחרי השתילה והזריעה הם כבר משנים את צבעם, מתרככים מעט מבפנים, מתמלאים עסיס מתוק וניתקים בקלות מן הצמח. מלונים, מתחילים להבשיל כ30 יום לאחר הפריחה, כשרמות הסוכר והpH עולות, ואל הסוכרים המרכיבים את מוצקי הפרי מתלווים כ90% מים. אנחנו רוצים לקטוף אותם, כמובן, בשיא בשלותם, לאחר שכמות הסוכר בהם הגיעה למקסימום, והם מתוקים ועסיסיים. מלונים שנקטפים בוסר יהפכו עם הזמן לעסיסיים ורכים יותר, אך לא יוכלו להיות טעימים ומתוקים.

למלונים אין מאגר פחמימות, בעצם רוב רובן של הפחמימות בהם הוא סוכרים, ולא עמילן, ולכן אין להם עמילנים שיהפכו לסוכר לאחר הקטיף. מה שקוטפים הוא מה שיש. כך, במהלך השנים התפתחו שיטות שונות ומשונות לקביעת בשלות הפרי. בין השיטות המדעיות יותר נמצאים הרפרקטומטר: מכשיר למדידת רמות סוכר, ו-(NMRI (Nuclear Magnetic Resonance Imaging. אבל אנחנו, הפלאחים הפשוטים, פשוט מריחים (מממ… זה מריח כמו פרי בשל), מסתכלים (וגם הצבע כבר התחלף מירוק לצהוב!), ממששים (לוחצים על בסיס הפרי, במקום שבו היה הפרח), ומנסים לקטוף (נתלש בקלות, מצויין. אם לא – כנראה דרוש לו עוד זמן). אנחנו מגלגלים אותם בזהירות לערימות ארוכות לצידה של הערוגה ועוברים עם מריצה כדי לאסוף את החבורה לקצה הערוגה, שם נסדר אותם בארגזים נמוכים (הם לא אוהבים לשבת בקומות) וניקח אותם להדיף ריחות משכרים בבית האריזה.

לצערנו, לא רק אנחנו חושקים בעסיסיים האלה, ומדי שנה יש לנו מאבק עיקש בעורבים שמנסים את מזלם בניקור ונשנוש מן המלונים המתוקים שלנו. לכן עם ההבשלה אנחנו מכסים אותם ברשת ציפורים שחורה, שאמורה למנוע מהעופות הגרגרניים להגיע לפירות שלנו לפנינו. השנה אנחנו מנסים הגנה כפולה – מלמטה בעזרת רשתות, ולמעלה בעזרת… דחליל ציפור. מדובר בעפיפון בצורת עוף דורס גדול המותקן על מוט טלסקופי גמיש בגובה 6 מטרים. בכל בריזה אפילו עדינה (פחות מ2 קמ"ש), העפיפון ממריא ועף באופן אקראי המחקה את התעופה של עוף דורס. התעופה האקראית והמשתנה שלו מונעת מהציפורים המזיקות להתרגל אליו ולכן הם ממשיכות להירתע ממנו – הוא יותר מדי דומה לדבר האמיתי (גם אנחנו מתבלבלים…). תוכלו לשפוט בעצמכם – הנה הוא:

השנה גידלנו ארבעה זנים, רובם פרי פיתוחים מקומיים. שלושה מהם הם מטיפוס אננס: מלון ארוך, אליפטי ועסיסי, שאילן היוחסין שלו ארוך וותיק ומקומי. הוא פותח מזן המלון הבלאדי שגדל כאן בארץ שנים רבות. החקלאים המקומיים כינו אותו פשוט "שמאם" (מלון) או לפעמים על שם דודנו – בטיחי אספר (אבטיח צהוב). אנחנו מגדלים שלושה זנים ממנו: הדסון ג'סטין ודונה. 

בנוסף להם, זרענו השנה מלון גליה, גם הוא מלון ותיק, כדורי וירוק מבפנים:

 

ההיסטוריה של המלונים מתחילה באפריקה, שם עדיין מוצאים זנים רבים של מלוני בר. לא ידוע מתי, היכן ואיך בויתו המלונים, אך כנראה בחרו ושמרו הלקטים של אותה תקופה את זרעי המלונים המתוקים ביותר. הם כבר היו בשפע במצרים לפני למעלה מ4000 שנה, ומילניום מאוחר יותר הגיעו, בנתיבי מסחר, לטורקיה, איראן, אפגניסטן, הודו, דרום מרכז רוסיה, סין ויפאן. הם מתוארים בתמונות (ציור קבורה מצרי מלפני 2400 שנה) ובכתובים, למשל, ב"מסעות גילגמש", לפני 2000 שנה, שם אוכל גילגמש מלונים ארומאטיים. לאירופה הם הגיעו כנראה בסביבות התקופות היוונית והרומית. המורים הביאו אותם מצפון אפריקה לספרד בתקופת שלטונם שם. בארץ ידוע המלון מתקופת המשנה, הוא מוזכר בה בשם "מלפפון"… המלונים הללו היו קטנים מאוד יחסית לאלו שאנחנו אוכלים היום, גודלם היה כשל תפוז.

מלונים נאכלים בצורות שונות בתרבויות שונות: במזרח הרחוק מבשלים מלונים, אבל אלו זנים שונים מהמלונים המתוקים המוכרים לנו. במזרח התיכון, במרכז ודרום אמריקה ובסין אוכלים גרעיני מלונים מיובשים כחטיף. במקסיקו עושים מהמלון מיץ מרענן ועדין בטעמו agua fresca (מים טריים). ביפן מכינים ממלון "מידורי": ליקר מלון כבד ומתוק בטעמו, המופק ע"י השריית מלונים באלכוהול למשך כחודש(!). גם באכילת המלון חי, בצורה המוכרת לנו, מגוונים אנשים בתיבול לפי טעמם: מלח ופלפל, אבקת ג'ינג'ר או מיץ לימון.

אלכימאים בימי הביניים טענו שהמלון מעודד זרימת דם ומתאים למזגים איטיים ורגזניים. נאמר עליו כי הוא מקל כאבי אבנים בכליות ומנקה את העור. ברפואה הסינית נחשב המלון כמזון קר, המשפיע על הלב והקיבה, מעודד השתנה, מקל על עצירות, משפיע על מחלת כבד, מסייע להקלת שיעול, מוריד חום ומפחית צמא. מומלץ לאכול אותו בנפרד, כארוחה בפני עצמה.

מבחינה תזונתית המלון עשיר בוויטמין C (בחצי מלון 117 מ"ג, כמעט כפול מהתצרוכת היומית המומלצת) ובוויטמין A=בטא קרוטן, שניהם נוגדי חמצון שעוזרים להגן על התאים מהנזק של הרדיקלים החופשיים. בנוסף, בחצי מלון יש מעל 800 מ"ג של אשלגן (כמעט כפול מאשר בבננה), שעוזר להורדת לחץ דם ולכאבי שרירים.

מאחלים לכולנו שבוע מתוק ומלא טוב, מרווה, מרענן ומלא עסיס,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח'ביזה

______________________________________________

מה השבוע בסל הקייצי?

יום שני: קישואים, תפו"א, מלון/תירס, מלפפון, עגבניה, דלעת אמורו, נתח דלעת/דלורית/דלעת ערמונים, פטרוזיליה/כוסברה, חסה, תרד ניוזילנדי/מנגולד. בארגזים קטנים בלבד: כרישה/שום/בצל לח.

בארגז הגדול גם: סלק, חציל/פאקוס, עגבניות צ'רי, שעועית צהובה.

בארגז הפירות: אפרסק, בננה, דובדבן. בארגז הגדול גם: אבוקדו/תפוח עץ.

יום רביעי: חסה, קישוא, עגבניה, מלון/אבטיח, שעועית צהובה/פלפל מאורך, תפו"א, פטרוזיליה/כוסברה, מלפפון, דלעת אמורו/נתח דלעת/דלורית, תרד ניוזילנדי/מננגולד. בארגזים קטנים בלבד: עגבניות צ'רי.

בארגז הגדול גם: דלעת ערמונים, שום/בצל לח/בצל ירוק, חציל/פאקוס, סלק

בארגז הפירות: תפוח עץ, בננה, נקטרינה. בארגז הקטן גם: דובדבן. בארגז הגדול גם: אפרסק.